שלום לכולם וחתימה טובה

אני רוצה ברשותכם לפתוח דיון בעניין הקרוב ללבי כאדם וכפסיכולוג, והוא מרכזיותו של הילד בדור הנוכחי. האם באמת אנו חיים בתקופה שבה הילדים נהפכו למרכז? האם הורים רבים שואפים להיות קיימים רק עבור ילדיהם, וכבר שכחו את תפקידם כהורים, כפי שטוען הפסיכולוג חיים עומר. האם "נהפכנו למי שמבצעים את רצונם של הילדים, לצל שלהם, למשרתים שלהם. לחסרי סמכות?" או שלחלופין, כפי שטענה אליס מילר ב"דרמה של הילד המחונן", הילדים אינם אלא המשך נרקיסיסטי של שאיפות הוריהם?

שנת הלימודים המתחילה בגמגומי החגים העלתה דיונים רבים לבמה הציבורית, והייתי רוצה להביא אחד מהם לכאן: האם הצבת מצלמות בבתי ספר כדי למנוע אלימות (בשילוב עם הורדת הרף להרחקת נערים אלימים מבתי הספר) היא תשובה להיעדר הגבולות הנעוצה בדור המסכים חסר דמויות הסמכות? או ששוב אנו - דמויות ההשראה כביכול, הורים, מחנכים, מורים ומטפלים - חוטאים לתפקידנו?

כמה שאלות לימים הנוראים.

פוסט נרחב על כך, למי שמעוניין, כתבתי כאן.  

מצלמות בבית הספר, מצלמות ברמזורים, מצלמות בבנקים או מצלמות בסופר- מי שאין לו מה להסתיר , אין לו סיבה להתקומם. אבל ברור כי לא אלה ולא אלה הנם פתרון לבעית האלימות. אנחנו חיים בחברה רווית אלימות, ומספיקה נסיעה אחת לבית הספר או לגן כדי שהילדים שלנו ייחשפו לאלימות ולחוסר התחשבות. בפוסט אחר ביקשתי לשים קץ להורות העצלה- אבל זה ודאי לא מספיק. כל המצלמות הללו הן שליטה באמצעות הפחד: אדם אינו נמנע מלעשות משהו מפני שהמעשה אינו מוסרי או חוקי, אלא מפני שהוא פוחד שמא יתפסו אותו.זה אומר שאין לו גבולות ממשיים. הגיע הזמן שהחברה הישראלית תתעשתמחומרנותה, תפסיק להיות עסוקה ברכוש ובנסיעות לחו"ל, ותתחיל לעסוק בהוויה, בתוך, להעניק לילדים ערכים ואמפתיות במקום איי פוד ואיי פון . אולי אז הם גם לא ירגישו צורך למלא את הריקנות בסמים ובאלכוהול ובאלימות.

שאלת שאלות רבות, לדיון אחד...

אבל,

במילה אחת?

כן

חד וחלק!

אפשר לגלגל בעיניים ולצקצק בלשון,

אפשר גם להושיט אצבע מאשימה לעבר

כול העולם ואשתו, וגם לעבר כול תפוצת נאטו,

אפשר גם אפשר לומר: לא אצלי...,

אפשר...

אבל מבט מהיר לצדדים, ולפחות לחלק הקרוב

של זווית הראייה כדי להבחין שאלו אכן פני הדברים.

אני הייתי מתמקד בשאלה אחרת:

מה ניתן לעשות מול זה?

(זה לדעתי, ייצור ויכוח של ממש...)

"אין אנו זקוקים שיאמר לנו באם להיות קפדנים ומחמירים או מתירנים עם ילדינו. מה שכן נחוץ לנו הוא לרכוש כבוד לצורכיהם, רגשותיהם, וייחודיותם, באותה מידה כמו לשלנו עצמנו."

[ מתוך, "ההקדמה למהדורה האמריקאית", נובמבר 1982 ]

http://www.nospank.net/fyog2.htm


"בניגוד לאמונות המקובלות בדרך כלל ולאימתם של הפדגוגים, אינני יכולה ליחס משמעות חיובית כלשהי למילה פדגוגיה. אני רואה אותה כהגנה עצמית מצידם של המבוגרים, כמניפולציה הנגזרת מהעדר חופש ומחוסר הביטחון שלהם, אשר ללא ספק אני יכולה להבין אם כי אינני יכולה להתעלם מהסכנות הטמונות בה. אני יכולה גם להבין מדוע עבריינים נשלחים לכלא, אולם אינני יכולה לראות כיצד שלילת החופש והחיים בבית הסוהר, המכוונים בשלמותם לקונפורמיות, ציות וקבלת מרות וכניעה, יכולים באמת לתרום לשיפור, למשל, התפתחותו של האסיר. ישנו במילה פדגוגיה רמז למטרות מסוימות שהחניך/ה אמור/ה להשיג -- וזה מגביל את האפשרויות של התפתחותם מלכתחילה. אך דחייה כנה של כל צורות המניפולציה ושל הרעיון לקבוע יעדים, אין פירושה שפשוט עוזבים את הילדים לגורלם. כי ילדים זקוקים למידה גדולה של תמיכה רגשית וגופנית מהמבוגר. תמיכה זו חייבת לכלול את המרכיבים הבאים אם ברצוננו שיפתחו את מלוא הפוטנציאל שלהם:

   1. כבוד לילד.
   2. כבוד לזכויותיו.
   3. סובלנות לרגשותיו.
   4. נכונות ללמוד מהתנהגותו:

       (א) אודות טבעו של הילד כיחיד;

       (ב) אודות הילד שבהורים עצמם;

       (ג) אודות טבעם של החיים הרגשיים, אשר ניתן לצפות בהם באופן הרבה יותר ברור אצל הילד מאשר אצל המבוגר

           בגלל שהילד מסוגל לחוות את רגשותיו בעצמה הרבה יותר גדולה ובצורה אופטימלית, בהרבה פחות התנכרות

           מאשר המבוגר."   

[ מתוך, "פדגוגיה ממלאה את צרכי ההורים, לא את צרכי הילדים" מתוך הפרק, "האם קיימת פדגוגיה בלתי-מזיקה?", "לטובתך -- אכזריות סמויה בגידול ילדים ושורשי האלימות", מאת, אליס מילר ]

http://www.nospank.net/fyog11.htm

We do not need to be told whether to be strict or permissive with our children. What we do need is to have respect for their needs, their feelings, and their individuality, as well as for our own.

[ Preface to the American Edition, November 1982 ]

http://www.nospank.net/fyog2.htm

In contrast to generally accepted beliefs and to the horror of pedagogues, I cannot attribute any positive significance to the word pedagogy. I see it as self-defense on the part of adults, as manipulation deriving from their own lack of freedom and their insecurity, which I can certainly understand, although I cannot overlook the inherent dangers. I can also understand why criminals are sent to prison; but I cannot see that deprivation of freedom and prison life, which is geared wholly to conformity, subordination, and submissiveness, can really contribute to the betterment, i.e., the development, of the prisoner. There is in the word pedagogy the suggestion of certain goals that the charge is meant to achieve--and this limits his or her possibilities for development from the start. But an honest rejection of all forms of manipulation and of the idea of setting goals does not mean that one simply leaves children to their own devices. For children need a large measure of emotional and physical support from the adult. This support must include the following elements if they are to develop their full potential:

   1. Respect for the child
   2. Respect for his rights
   3. Tolerance for his feelings
   4. Willingness to learn from his behavior
           a. About the nature of the individual child
           b. About the child in the parents themselves
           c. About the nature of emotional life, which can be

               observed much more clearly in the child than in the
               adult because the child can experience his feelings
               much more intensely and, optimally, more
               undisguisedly than an adult

[ Is There a Harmless Pedagogy? PEDAGOGY FILLS THE NEEDS OF PARENTS, NOT OF CHILDREN , FOR YOUR OWN GOOD -- Hidden Cruelty in Child Rearing and the Roots of Violence / Alice Miller ]

http://www.nospank.net/fyog11.htm

חוק וסדר: יסודות המשמעת.

בממשל, כמו בבתי הספר, לעתים קרובות אנשים חושבים שסמכות דיקטטורית יכולה לשמור על הסדר יותר ביעילות מאשר סמכות בעלת בסיס עממי. מתברר שזו אשליה הן לממשלים והן לבתי ספר כאחד.

למעשה, שמירה על הסדר הציבורי בבית ספר דמוקרטי היא קלה יותר ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה כך בעיקר כיוון שהתקנות והכללים השונים נעשו על ידי הקהילה בכללותה.

כללים נעשים רק כאשר הקהילה מרגישה צורך בהם, לא כאשר מישהו חושב שלבית הספר צריך להיות כלל זה או אחר, ולא כאשר קבוצה קטנה מרגישה זאת; אלא כאשר רוב הקהילה מסכימה שיש צורך בו. קיים סיכוי קטן לחקיקה "תאורטית", אשר עונה על דפוס מופשט כלשהו, ואשר משרתת את ההנחה שהדבר יביא לטוב איזשהו. נוסף לכך, אפשר לשנות כללים או לדחותם לחלוטין כאשר הקהילה מוצאת שהם אינם נחוצים לה עוד, או שאולי הם פשוט מוטעים. אין צורך במצעד מחאה המוני, או בשביתת שבת או בשביתה רגילה; במקום זאת, נחוצה פעילות פוליטית מעשית מסוימת כדי להשיג רוב קולות למען השינוי. האווירה כולה היא של שכנוע ושל משא ומתן, במקום עימות. פשוט אין עם מי להתעמת!

הניסיון בבתי הספר הדמוקרטיים מראה שניתן לשפר את יעילותו של המנגנון החקיקתי בהרבה דרכים קטנות אך מועילות. אספות של קהילת בית הספר תשמורנה על הנימוס ועל כללי דיון מקובלים, כדי שניתן יהיה למצות את הדיון בסוגיות ללא הסחת הדעת כתוצאה מהפרעות או תוהו ובוהו. אפשר להפיץ מראש בכתב את החוקים המוצעים, ולתת אפשרות לשקול, לבדוק ולהוסיף תוספות. על ידי כך, ניתן למנוע את התופעות אשר גורמות לאי יציבות ואשר נגרמות כתוצאה מאשרור כללים פרי הדחף הרגעי.

אין דבר העולה בחשיבותו על כתיבה קפדנית של הכללים, וניסוחם בבירור. משמעויות כפולות או אי בהירויות הן הארס של כל מערכת משפטית. על כל אחד לדעת בדיוק מה מצופה ממנו בקרב קהילת בית הספר.

בית ספר בעל חוקים ברורים, המאושרים באופן דמוקרטי וצודק על ידי קהילת בית הספר כולה, ובעל מערכת שיפוט טובה לאכיפתם של חוקים אלה, יהיה בית ספר בו תשרור משמעת קהילתית, ובו יכול להתפתח בצורה נבונה, שגדלה והולכת, המושג של חוק וסדר.


עד כה, הדיון התרכז רובו ככולו בהיבטים החיצוניים של הסדר. יותר חשובה היא השאלה: מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו?

השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד.

סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות.

אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו.

סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו.

אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים.

בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי.

יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

[ פרק 5, חוק וסדר: יסודות המשמעת, המשבר בחינוך האמריקאי - ניתוח והצעה, בית הספר סדברי ואלי, 1970. ]

צטט: sulamot_chavalim 2010-11-05 07:52:54

לא, ילדינו אינם חסרי גבולות, אנחנו כהורים חסרי גבולות, בהעניקנו לילדנו גב אוטומטי מול גורמים בקהילה -לדוגמא משטרה, בי"ס, ועוד' ודוגמאות יש לי למכביר, כאדם שעוסק בהדרכת נוער וילדים בשטח, במסגרות שונות, אתן גוגמא אחת- במהלך פעילות אתגרית על חבלים מגיע נער למעבר חבלים , בשעה שילדים אחרים הולכים עליו ומתחיל ל"נער" את החבלים עד שמספר ילדים נמצאים בסכנת נפילה לגמרי לא סימפטית, הרחקתי משם את הנער בצורה מאוד בוטה מכיון שהייתי נסר ממה שיכול היה לקרות שם, מגיע אלי האבא כועס עלי ושואל אותי בטון הידוע-"מי אתה"... לאחר שעניתי לא שאני אחד שאחראי לשלומם של עוד כ40 ילדים ובקשתי שיסביר לבנו מה היה יכול לקרות , עזבו האבא והבן את הפעילות בהפגנתיות את הפעילות, -אז אפה אנחנו?... דוגמא שניה- המהלך סוף שבוע היישוב מכובד מאוד בשרון נתפסו נערים כשהם נוסעים במהירות מופרזת, וכשהם שיכורים, התפתח מרדף בין שוטרים לצעירים כשבמהלכו הילדים מאבדים שליטה על הרכב , מתנגשים בעץ, ותוך כדי כך חושבים על מילוט מהשוטרים. הנערים מצליחים להימלט, מגיעים לבתיהם חוץ מאחד שנתפס, למרות חקיארה מאומצת, הוא לא מגלה את שותפיו לעבירה, כשחלק מההורים יודעים מה קרה ואינם משתפים פעולה עם המשטרה,,, כשנודע לי המקרה ואמרתי שאני כהורה הייתי לוקח את בני אם הוא היה מעורב בתקרית למשטרה, התקבלה תגובתי בבוז, והורים אמרו לי שאם זה היה קורה לי הייתי מדבר אחרת, -תשאלו את הבן שלי הוא יודע מה הייתי עושה, אני מעדיף אותו חי בחדר חקירות ולא מטר מתחת לאדמה.

בפעם הראשונה כשמישהו כבן שתים-עשרה שנה טיפס עד צמרתו של עץ האלון, נעצרו לבבותינו. שם הוא היה, וקרא לנו בגאווה מגובה של עשרים ואחד מטרים, לא ראו אותו כל כך דרך העלוה. ושם היינו אנחנו, למטה על הקרקע, עם תמונות של אסון העוברות בראשינו.

נושא עץ האלון היה הראשון מבין הנושאים הארוכים והרבים אשר דננו בהם על הסכנות  אשר בשטחו של בית-הספר (בקמפוס). ככל שיותר חשבנו על הנושא, יותר סכנות גילינו. את אלו אשר פספסנו, הילדים גילו לנו אותן.

כל ילד חופשי ללכת לאן שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה. הקמפוס שלנו הוא קמפוס פתוח.(1) גורלנו הוא להיות  מודאגים. 

בהתחלה, היינו תמימים. "יש לנו קמפוס פתוח", אמרנו, תוך הבנה מלאה שפירוש הדבר שהילדים יכלו לצאת משטחו של בית-הספר  כל הזמן. כמה שנואה הייתה עלינו הכליאה דמוית בית-הסוהר של בית-הספר כאשר היינו צעירים!  לגבי דידינו לבית-הספר אין שום דבר משותף עם בית-הסוהר.(2) בסדברי-ואלי, פתחנו את הדלתות וזרקנו את המפתחות.

חודשים אחדים, זה השביע את רצוננו. ואז, יום אחד, פגשנו זוג בני שמונה שנים הצועדים בעליזות על הכביש, ופניהם מועדים לפיצרייה שבפינת נובסקוט, במרחק קילומטר וחצי מאתנו. בני שמונה שנים על הכביש! השתתקנו מפחד. 

אפילו למשטרה לקח שנים אחדות להתרגל אלינו. לקבל קריאות טלפון משוטרים אשר דיווחו שגילו את ה"נמלטים" שלנו, זה היה דבר שבשגרה. 

ואז באו "הסלעים", הפינה היפיפייה הזו בקמפוס אשר הטבע זרה בה סלעים גדולים. כמה יפים הם נראו -- עד שבני החמש ובני השש החליטו לגשת אליהם לטיפוס-סלעים.  כמה מבשרי רעה פתאום הם נראו!

פלג המים היה הבא בתור שכפה את עצמו לתשומת לבנו. הוא קטן ורדוד, הוא מתפתל החל מהבסיס של סכר הטחנה ועד שיוצא משטחנו. יובל בייטינג שמו, אפיק טיפוסי מהליטל-קאונטרי (little country), יפיפה ומפתה.

לא היה לנו מושג בכמה דרכים זרם-מים תמים זה יכול היה להיות מאיים. האבנים אשר כיסו את קרקעיתו היו חלקלקות ובלתי יציבות. היו פה ושם בריכות קטנות מוחבאות, אחדות מהן בעומק של כ-60 סנטימטרים, בהן בן ארבע שנים יכול היה להירטב עד צווארו. 

למעשה, לא  לקח  לנו  הרבה  זמן  כדי להבחין, שבראייה מפרספקטיבה מתאימה, כמעט כל דבר בסביבה יכול להיות מסוכן. עצים, סלעים, טרסות, דרכים, זרמי-מים. אפילו במדשאה הנהדרת לכאורה שלנו היו מאורות-מכרסמים אשר ארבו לאנשים הבלתי זהירים כדי לעקם את קרסוליהם. 

ידענו את הרגשתנו לגבי סכנות אלו, אולם היה עלינו לחזור ולהזכיר זאת לעצמנו מידי פעם. דבר מרכזי בבית-הספר הוא הרעיון שילדים יכולים ללמוד שיפוט רק על ידי כך שהם מתמודדים עם הבעיות של עולם המציאות. אנחנו מרגישים שהדרך היחידה בה הילדים יכולים להפוך לאנשים אחראים היא להיות אחראים לרווחתם, לחינוכם, ולגורלם הם.(3)

כמו כל עקרון נעלה אחר, עיקרון זה הועמד מוקדם במבחן על ידי הסכנות שבקמפוס.

דיברנו על הנושאים האלה במשך שעות ארוכות, למרות שאנחנו יודעים שעלינו להיצמד לעקרונותינו. זה בעיקר, עניין של תמיכה הדדית בין המבוגרים יותר בבית-הספר לבין עצמם כדי לאזור אומץ.

כפי שמתברר, הסכנות היום-יומיות הן אתגרים עבור הילדים, אתגרים שיש להתמודד עימם בנחישות סבלנית, עם ריכוז, ומעל הכל, עם אכפתיות.  אנשים נוטים באופן טבעי להגן על רווחתם הם, ל א   נ ו ט י ם   ל ה ר ס-ע צ מ י. הסכנה האמיתית טמונה בטוויית רשת מגבלות מסביב לאנשים. מגבלות אלו הופכות בעצמן לאתגרים, ולשבור אותן הופך להיות בעדיפות כל כך גבוהה שאפשר אפילו להתעלם מהבטיחות העצמית. (בעיית האלכוהול, הסמים, האלימות, רולטת הכביש, רולטת הרשת, הקטל בדרכים, ועוד ועוד.- המתרגם)

לכן אנחנו נותנים לדברים ללכת במסלולם. קיבלנו את החלק שלנו בחתכים ובמכות. אחדים מהם נשטפים ומתכסים בתחבושות, והילדים חוזרים הישר מניין שבאו, להתנסות נוספת.  רובם אינם מקבלים טיפול כלל. אלה הן הצלקות הגופניות השגרתיות של חיי היום-יום, ובדרך כלל הילדים עסוקים מדי מכדי להקדיש להן תשומת לב. התאונה הרצינית ביותר שהייתה לנו קרתה כאשר ילדה בת שמונה ירדה מהמגלשה בצד הלא נכון ונגרמה לה חבורה קשה בכתף.

מה שכן אנחנו מותחים קו אחד, קו בלתי נראה, במקום בו הקהילה והחוק גם כן מתחו קו: על שפת האגם. גופי מים נחשבים לסכנות לציבור בעיני כולם. הסכנות אשר טמונות שם הן בדרך כלל סמויות, זה נדיר שיש הזדמנות שנייה ללמוד מהטעויות. כעניין מעשי, לא ההיגיון  הצרוף  ולא  הביטוח  שלנו היו סובלים כניסה חופשית לאגם.

לכן אסיפת בית-הספר אישרה כלל מחמיר אשר אוסר על כל אחד ועל כולם להיכנס לאגם, אפילו כדי להרטיב את הרגליים, למעט תחת פיקוח. אותו הדין לגבי ההליכה עליו בחורף, כאשר הוא מכוסה קרח. 

הנושא אוורר ונדון, והייתה הסכמה פה אחד. לסייג של האגם איש לא קרא תגר מעולם, לא בדיונים של אסיפת בית-הספר, ולא הלכה למעשה. במשך השנים, קומץ ילדים זומנו בגלל שהרטיבו את רגליהם. איש לא נכנס למים או עולה על הקרח ללא אישור. 

לא קיימת גדר מסביב לאגם.

עץ האלון עדיין מאותת כל שנה לדור חדש של תלמידים. כל שנה, קבוצה חדשה כובשת את הגבהים, ומעבירה הלאה את סודות הצלחת חבריה לבאים אחריהם.(4)

פיצה נובסקוט, כמו המשטרה, התרגלו כבר לראות את הצעירים קופצים פנימה. השכנים כבר התרגלו לנוודים מכל הגילים אשר נסחפים ועוברים.  

להתמודד עם הסכנות היומיומיות הוא חלק חשוב ממה שהילדים לומדים כאן. בסדברי-ואלי, הם חיים בעולם המציאות, לא כלואים.

--------------------------------

(1) ראה: פרק 24, שיטת-הכבוד, סוף-סוף חופשי, ע' 117.

(2) ראה: הקדמה, רצוי שילדים יהיו אזרחים חופשיים. ע' 5.

         חינוך באמריקה, מבט מסדברי-ואלי. מאת, דניאל גרינברג.

(3) ראה: "היסודות המוסריים",

              "מדוע ללכת לבית-הספר--בחזרה לדברים הבסיסיים" (היסודות),

              הניסיון של בית-הספר סדברי-ואל.

(4) ראה: פרק 15, "עירוב גילים, סוף סוף-חופשי, ע' 75.

[ פרק 23, "סכנות", מתוך הספר: סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי, מאת: דניאל גרינברג, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987. ]

צטט: sulamot_chavalim 2010-11-05 07:52:54

לא, ילדינו אינם חסרי גבולות, אנחנו כהורים חסרי גבולות, בהעניקנו לילדנו גב אוטומטי מול גורמים בקהילה -לדוגמא משטרה, בי"ס, ועוד' ודוגמאות יש לי למכביר, כאדם שעוסק בהדרכת נוער וילדים בשטח, במסגרות שונות, אתן גוגמא אחת- במהלך פעילות אתגרית על חבלים מגיע נער למעבר חבלים , בשעה שילדים אחרים הולכים עליו ומתחיל ל"נער" את החבלים עד שמספר ילדים נמצאים בסכנת נפילה לגמרי לא סימפטית, הרחקתי משם את הנער בצורה מאוד בוטה מכיון שהייתי נסר ממה שיכול היה לקרות שם, מגיע אלי האבא כועס עלי ושואל אותי בטון הידוע-"מי אתה"... לאחר שעניתי לא שאני אחד שאחראי לשלומם של עוד כ40 ילדים ובקשתי שיסביר לבנו מה היה יכול לקרות , עזבו האבא והבן את הפעילות בהפגנתיות את הפעילות, -אז אפה אנחנו?... דוגמא שניה- המהלך סוף שבוע היישוב מכובד מאוד בשרון נתפסו נערים כשהם נוסעים במהירות מופרזת, וכשהם שיכורים, התפתח מרדף בין שוטרים לצעירים כשבמהלכו הילדים מאבדים שליטה על הרכב , מתנגשים בעץ, ותוך כדי כך חושבים על מילוט מהשוטרים. הנערים מצליחים להימלט, מגיעים לבתיהם חוץ מאחד שנתפס, למרות חקיארה מאומצת, הוא לא מגלה את שותפיו לעבירה, כשחלק מההורים יודעים מה קרה ואינם משתפים פעולה עם המשטרה,,, כשנודע לי המקרה ואמרתי שאני כהורה הייתי לוקח את בני אם הוא היה מעורב בתקרית למשטרה, התקבלה תגובתי בבוז, והורים אמרו לי שאם זה היה קורה לי הייתי מדבר אחרת, -תשאלו את הבן שלי הוא יודע מה הייתי עושה, אני מעדיף אותו חי בחדר חקירות ולא מטר מתחת לאדמה.

מה שאתה, סולמות וחבלים, מעלה כאן הן סוגיות עמוקות ומורכבות שמחנכים והורים מתחבטים בהן לא אחת. 

ראשית - ואתה כמפעיל ילדים בפעילויות אתגריות יודע כפי שאתה מעיד יותר מרבים אחרים - היא היעדר הסמכות של הורים כלפי הילדים שלהם. ואיך בעלי מקצוע שעובדים עם ילדים אמורים להתמודד עם זה. 

אומר הפסיכולוג חיים עומר, שבעידן שבו הילד נמצא במרכז, אנשי מקצוע נוטים פעמים רבות להאשים את ההורים. אתה  נותן כאן דוגמאות שאכן נראה כי ההורים אינם לוקחים אחריות - וכפועל יוצא, כפי שאתה טוען - חינוך הילדים נפגם.

הייתי מציע במקרים כאלה לנסות - על אף הכעס - לנסות לקחת הצדה את האבא ולהסביר לו בשקט מה היתה מטרת ההרחקה של הילד שלו. כי אם האב מתגייס אוטומטית לטובת הילד, הילד אכן מקבל מסר שהמדריך/ המורה / בעל המקצוע טעה - והוא התנהג בסדר גמור.

ברור לי שזה לא קל כאשר יש עוד 40 ילדים תחת האחריות שלך.

במקרה השני, הסוגיה מורכבת הרבה יותר. כאן נשאלת השאלה מה תפקידם העיקרי של ההורים. האם הורים צריכים להסגיר את הילדים שלהם למשטרה אם עברו על החוק?

המקרה הטרגי האחרון של שני הנערים שנהרגו בתאונת הדרכים המחרידה לאחר שגנבו את האוטו של אחד מהוריהם רק מקצינה את הקונפליקט.

האם ההורים צריכים להיות המגינים העיקריים של הילד? המפלט האחרון שלו? או דווקא סמכות המוסר העליונה?

אלה המשמשים הסופר האגו העליון? הקווים האדומים?

אני לא חושב שיש על זה תשובה ברורה. סרטים וספרים רבים עסקו בסוגיה מהותית ומורכבת זו.

מה שחשוב, לעניות דעתי, היא שמקרים מעין אלה לא יודחקו. אם נער או נערה מסתכנים עד כדי כך - הם מאותתים משהו. הם מאותתים שהם רוצים תשומת לב. כל החלטה שתיקחו - כל אחד לפי מצפונו ודעותיו - עליכם לפתוח נושא כזה, מעשה כזה, לדיון ארוך ומעמיק בבית. בין אבא, אמא, האחים והאחיות. לא לשמור את המעשה בסוד. לא לזלזל בו או להעבירו כמעשה שובבות או שטות. 

להתייחס לדברים במלוא הרצינות. לבדוק עם הנער או הנערה מה הביא אותם לעשות את המעשה. להסביר להם במשנה תקיפות שהמעשה מסוכן ואסור. להחליט ביניכם מה יהיו הסנקציות שיינקטו (ושאתם יכולים לעמוד בהן!) על המעשה שכבר נעשה והעונשים אם המעשה יישנה - ולומר אותם לילד. לשאול אותו מה הוא חושב שהעונש צריך להיות ולמה.

לא בטוח שאם תעשו כל זאת הנער או הנערה לא ימשיכו לסכן את עצמם. אבל הם ירגישו שאכפת לכם. ששמים לב אליהם. מה שבטוח שאם תזלזלו באנשי מקצוע, כמו שהדגים כאן סולמות וחבלים, ותשתיקו את המעשה - אתם בעצם מזלזלים בילד שלכם. ומסכנים אותו.