השבוע פרסמתי מאמר דעות ביחס לפער בין המדיניות החברתית המוצהרת של שטראוס עלית, כפי שהוצגה על-ידי עפרה שטראוס בכנס 'מעלה', לבין מדיניותה בפועל כלפי קהל הלקוחות חולי הצליאק (רגישים לגלוטן). בשנתיים האחרונות, נוקטת שטראוס במדיניות סימון כל מוצריה בכיתוב "עלול להכיל גלוטן", על-מנת להמנע מתביעות משפטיות עתידיות.

המאמר שפרסמתי בנושא, עורר תגובות (אוהדות כלפי, נזעמות כלפי שטראוס) בעיקר מצד גולשים חולי צליאק ומקורביהם. לדעתי, הנושא רחב יותר, וכאן המקום המתאים לדון בו.

האם אנחנו צריכים לקבל כל פעילות של החברות הגדולות בתחום החברתי בהנהון תודה והסכמה? לתפיסתי, חברה שרוצה להתהדר בכתר המעורבות החברתית, אינה יכולה לבחור להיות מעורבת בפעילויות חברתיות (חשובות ותורמות ככל שיהיו) בעוד היא מתייחסת לקבוצה חלשה מקהל לקוחותיה, כאל "סיכון" שצריך "לנהל" אותו באמצעות יועצים משפטיים. 

אם בשטראוס עלית מוותרים כל כך מהר על שוק של 30,000 צרכנים שיבושם להם. יכול להיות שזה לא כלכלי להעביר את כל פסי הייצור לכאלו שיעמדו בתקן, אבל פה בדיוק טמונה האחריות החברתית של שטראוס עלית.

לדעתי כל פעילות חברתית של כל גוף שקם למטרת רווח כלכלי טהור, נועדה בסופו של דבר למקסם רווחים. (אז השקיעו קצת כסף בחלוקת מזון, אבל דאגו לפרסם את זה טוב טוב...)

בקיצור, מתוך הג'יפ החדש בדרך לנתב"ג החלונות ורודים יותר.