יהדות התורה והמדינה
בירור רעיוני בשאלת היחס לציונות ולמדינה,
עם קצת פרקי היסטוריה מן העבר הקרוב
א. גיטלין - ברוקלין נ. י.
ירושלים, שלהי תשי"ט
קטעים נבחרים
http://www.daat.ac.il/daat/history/tnuot/yahadut-2.htm
ב. מדינת ישראל מהי?
[מדינת] ישראל אף היא שייכת לאותו סוג מדינות: מדינת ישראל איננה מדינה אשר הציונות שולטת בה אלא מדינת ישראל היא הציונות עצמה ואין כל הבדל בכך שאין הדבר נזכר בפירוש בשמה של המדינה. יוכל במדינת ישראל להיות משטר דמוקרטי אמיתי, תוכל להשתנות (כפי שכבר נשתנתה במידה ידועה) מדיניותה הכלכלית, מבחינה תיאורטית (אם כי אין לכך, בדרך הטבע, סיכויים מציאותיים) תוכלנה לנצח בבחירות המפלגות האזרחיות ולהפך את המדינה הקפיטליסטית - אבל דבר אחד אין המדינה יכלה לשנות: אין היא יכלה לחדול מלהיות מדינה ציונית. כשם שברית המועצות נולדה מן הקומוניזם, כך נולדה מדינת ישראל מן הציונות, והיא משמשת המחשתה, היא הלבישה את הציונות - שהייתה עד שנת תש"ח תנועה או מפלגה - לבוש חדש, נתנה לה כוח ושלטון של מדינה, אבל הציונות היא היא עצמותה ומהותה של המדינה שבלעדיה אין זו עוד "מדינת ישראל".
ג. ציונות מהי?
"ציון" אינה אלא חלק משאיפותיה של הציונות, ואף לא חלק "שהנשמה תלויה בו". לא רק באמריקה דהאידנא אלא גם בארצות הגולה שלפני החורבן היו ציונים טובים ונלהבים שלא חשבו על עליה "ציונה", והיה זמן שאף הקו הציוני הרשמי ראה את "ציון" בחינת "לאו דווקא" - היה זה בעת הקונגרס הציוני השישי, כאשר אישר הקונגרס את תוכניתו של אבי הציונות ד"ר הרצל להקמת מדינה יהודית באוגנדה שבאפריקה.
מעניין לציין כי "המזרחי", המפלגה הציונית הדתית תמכה אז בתוכניתו זו של הד"ר הרצל, אם הוזנחה תוכנית זו אח"כ, הרי שהדבר נעשה בעיקר מתוך החישוב התעמולתי (המוצדק) כי "התכנית הפלשתינאית" המקורית עשויה הרבה יותר לשבות את לב ההמונים.
לא היה כדאי להזכיר פרשה רחוקה זו אם לא על מנת להראות עי"כ שהייתה תקופה שהציונות דחתה כמעט כליל את עניין "ציון", היינו העלייה לא"י, ואף את השאיפה להקים בה מדינה - ואף על פי כן נשארה "ציונות" - ולא באי צדק. שכן ברעיון הציוני מהווה "ציון" לאמיתו של דבר אמצעי ולא מטרה.
המטרה בה"א הידיעה אשר אותו הציבה הציונות לפניה היא זו שהוגדרה פעמים אין ספורות ע"י הוגי דעותיה של הציונות מאז הורתה עד היום הזה. למן כתבי "אחד העם" ועד נאומי בן גוריון יכולים אנו לשמוע הגדרת מטרה זו, בניסוחים שונים אולם התוכן נשאר שווה תמיד: לשנות את מהותו של כלל ישראל!
ד. כלל ישראל מהו
כלל ישראל, לפי השקפת היהדות, מהווה יחידה שאינה ניתנת להגדרה שכן עצם מושג ההגדרה דורש כתנאי מוקדם שהדבר המוגדר יהא שייך לסוג כלשהו. כל הגדרה מורכבת מנקיבת שם הסוג שאליו משתייך הדבר ובציון אופיו המיוחד של הדבר המוגדר בתוך אותו הסוג. המושגים "אומה", "דת" וכו' כפי שהם מקובלים בשימוש היום (מבלי להיכנס לשרשן מבחינה לשונית או לפירושם בכתבי הקודש או דברי חז"ל) אינם אלא שאולים ומתורגמים מלשונות הגויים וממהלך מחשבתם ומתאימים רק לאומות העולם. כלל ישראל אינו מהווה "אומה" במובן המקובל של המילה. הוא אינו "אומה שונה" מיתר האומות בלבד, אלא אין שם האומה או היחידה הלאומית כפי המושג המקובל בעולם הגויי נופל עליו כלל. לפי השקפת היהדות מהווה עם ישראל ברייה מיוחדת לעצמה "עם זו יצרת לי" (ישעיה מ"ג, כא), "עם זו קנית" (שמות טו, טז) של הקב"ה. "מחשבתן של ישראל קודמת לכל דבר" כמארז"ל (בראשית רבה א, ב), ישראל כדברי אותו מדרש הם "עדתך קנית קדם" (תהילים ע"ד ב).
ה. ארץ הקודש ולשון הקודש
כשם שישראל עצמו הוא, לפי השקפת היהדות, חטיבה מיוחדת ויצירה אלקית לעצמו המהווה חלק עיקרי בתוך מעשי בראשית, כך גם יתר העניינים הקשורים באומות העולם במושג "האומה" מהווים גם הם מושגים שונים לגמרי מן המושגים המקבילים בעולם הגויי. "ארץ ושפה" בישראל אינם "נכס לאומי", כשם שהתורה אינה "דת" (כפי שעוד יבוא להלן) במובן המקובל בעולם.
אותו משל על דבר ההבדל בין לימוד פרק "השותפין", למשל, לבין קריאת החוק האמריקאי המקביל, כוחו יפה גם לגבי יתר העניינים הנ"ל. ארץ ישראל היא אמנם ארץ גשמית ככל ארצות אשר יש בה עצים ואבנים ונהרות ושדות וכרמים ובתים כבכל הארצות, אבל לא בכך נעשתה "ארץ הקודש". רק כאשר נכנס אליה ארון ברית ד' החלה קדושת הארץ, ורק על ידו היא ארץ הקודש.
לשון הקודש גם היא לשון בני אדם, אשר יש בה דקדוק, שמות, משפטים, משקלים וכו' כביתר הלשונות - אבל כל אלה הם לבושה הגשמי בלבד, ואילו תוכנה האמיתי, נשמתה, היא גבוהה ונעלה מאוד - בה ברא הקב"ה את עולמו ועל ידה מתקיימים כל הנבראים כנ"ל.
ו. "נהיה כגויים"
האמת הזאת על מהותו המיוחדת, הבלתי ניתנת להגדרה של ישראל, תורתו, של ארץ הקודש ולשון הקודש - הייתה מובנת מאליה לכל יהודי ויהודי במשך כל שנות קיומו של ישראל. היו אמנם במשך כל תולדותינו יחידים או קבוצות - אף קבוצות גדולות לפעמים, שהשליכו מעליהם את עול התורה ומצוותיה, אם מתוך תאווה ואם אפילו בשאט נפש. אולם כל אלה - או עכ"פ רובם - לא פגעו ביסוד זה. גם הם ידעו כי על השאלה מה מלאכתך ומאין תבא מה ארצך ואי מזה עם אתה" - אין תשובה אחרת אלא "עברי אנכי ואת ד' אלקי השמים אני ירא" (יונה א, ט). גם אלה שהשליכו מעליהם עול תורה יכלו לטעון רק אחת משתי טענות: או שטענו כי לדעתם צריך לחדול מלהיות יהודים, או שטענו, אם כי במרמה ובאי צדק, כי שיטתם גם היא נאמנה לתורה, בגלותם בה פנים שלא כהלכה. אם להביא דוגמאות מתקופות מאוחרות יותר, הרי כת ש"צ למשל, טענה כי דרכה היא כאילו "דרך התורה", והביאו כל מיני "ראיות" מדברי חז"ל, מהזוהר וכו', ולאידך טענו המתבוללים באשכנז כי הם "אשכנזים בני דת משה" וכי חפצים המה לבלתי החשב כ"יהודים" אלא כבני עם אחר השומר על מנהגי דת מיוחדים. אפילו הצדוקים, ובתקופה מאוחרת יותר - הקראים, טענו שהם הם המקיימים את התורה לאמיתה, כי גם כל אלה לא יכלו ולא העזו להכחיש בעובדת היסוד כי "אין אומתנו אומה אלא בתורתה" וממילא ידעו כי אין ניתוק מהתורה אלא ע"י ניתוק מהאומה; וכי אין "יהדות" אלא תורה.
עד שבאה הציונות.
מה חידוש חידשה התנועה הלאומנית היהודית?
טענתה הייתה, כי יהודים חייבים ליהפך לעם "ככל הגויים". כלומר כי ישראל שהיווה עד אז בלבם ובהכרתם של כל יהודי תבל חטיבה מיוחדת, בריאה מיוחדת של הקב"ה (כמבואר לעיל) צריך ליהפך למהות אחרת: ל"עם" כפי מושג "העם" בין יתר אומות העולם.
בישראל - לא כל אלה מהווים את "העם". קיים אמנם "מוצא משותף", כשם שקיים "מוצא משותף" לכל המין האנושי מאדם וחוה. "המוצא המשותף" של ישראל החל עשרים דורות לאחר בריאת העולם, אולם "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". עוד בטרם נבראו שמים וארץ כבר עלה במחשבתו של הקב"ה כביכול ליצור לעצמו את ישראל ואת התורה, והרי "סוף מעשה במחשבה תחילה".
האנשים הגדולים ביותר בתולדות ישראל, בעורקיהם נזל דם של גזעים אחרים. דוד מלך ישראל שהוא "מלכא משיחא" זקנתו הייתה מואביה. ר' עקיבא היה מצאצאי סיסרא. שמעיה ואבטליון היו מצאצאיו של סנחריב מלך אשור (ר' גיטין נ"ז, ע"ב, סנהדרין צ"ו ע"ב) ואף מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק (שם).
ובאשר לארץ - הלא, כמבואר לעיל, נתהווה ישראל לעם עוד בטרם נכנס לארץ בכלל, ואף לאחר כך, רק חלק קטן מימי קיומו ישב ישראל בארצו, ואף מאותה התקופה רק חלק קטן עוד יותר הייתה לו ממלכה עצמאית ממש.
התנועה הלאומנית באה להחליף את דמותו של ישראל ולהפכו "עם ככל העמים", עם "שפה לאומית" - כלומר גרימה לדימויה של כללות האומה לאומות אחרות (בניגוד ל"התבוללות הפרטית" של המתבוללים בארצות מערב אירופה שדרשה דימוי כל יחיד לשכניו הבלתי יהודיים); גם הגדרה זו אינה מדויקת. כהתבוללות לאומית אפשר לראות, למשל, את מגמת השלטון הסובייטי להפוך את כל העמים אשר תחת השפעתו המדינית "למדינות דמוקרטיות עממיות" ואפילו עמים בעלי אופי השונה לגמרי מזה של הרוסים, כגון הטשכים או בני גרמניה המזרחית, אשר רוסיה רוצה להחדיר בהם את דפוס החיים הרוסים על השפעתו התרבותית. אולם מה שעשתה הציונות לישראל הוא הרבה יותר מזה: אין זו העברה מתרבות אחת לשניה, אלא שינוי מהותי, הוצאה בכוח מגדר "עם זו יצרתי לי" לגדר "עם ככל העמים" והרי זה (אם נשתמש במושגים הנזכרים בספר הכוזרי) כמי שהיה בא לכפות על בני אדם להתהלך על ארבע ולחיות חיים כחית השדה, ועם כל זה - להכריז כי זו היא האנושות הנכונה בה"א הידיעה.
במילים אחרות: החידוש שחידשה הציונות היא: שינוי הגדרת היהדות. הגדרת היהדות למימי הר סיני ועד הציונות הייתה: תורה, ומכאן ואילך תהא ההגדרה: לאומנות, השתייכות לאומית.
ברור שהשקפה זו נוגדת בתכלית הניגוד את השקפת התורה, אף מבלי להיכנס לשאלה, עד כמה הציונות היא "דתית".
ז. מקומה של ה"דת" בציונות
עם הפיכת ישראל ל"עם ככל העמים" הפכה ממילא, בפי התעמולה הציונית, גם התורה ל"דת ככל הדתות" שהיא עניין פרטי ליחידים או לקבוצות, וששטח תחולתה מצטמצם בשטח הפולחני והצרמוניאלי. לפי שיטת הציונות יכל אפוא יהודי להתייחס ל"דת" זו ביחס חיובי, יכל הוא להתייחס אליה ביחס שלילי או ביחס אדיש - אין זה מוסיף ואין זה גורע מ"יהדותו" כלום.
מובן הדבר לפי השקפת היהדות, הרי זוהי הגרועה שבכפירות, זוהי עקירת התורה במלא מובן המילה - ומנקודת מבט זו אין הבדל אם היחס ל"דת" הוא חיובי או שלילי! (מובן - ובייחוד לפי הדעה האומרת "מצוות אין צריכות כוונה" - כי יותר טוב כאשר מקיימים את המצוות בפועל, אבל אין בכך נפקא מינה לגבי העמדה כלפי השיטה, ורק על זו מדובר ברגע זה) הרי זו בחינת "מעיקרא דדינא פירכא".
הרואה בתורה "דת" לפי מושגי העמים, המודה שה"דת" היא רק בחינת "רשות", רק חלק מה"יהדות" וכי יש גם "יהדות בלי דת" כשם שיש "אנגליות בלי פרוטסטנטיות" - אף אם בעצמו הוא מתייחס בחיוביות ל"דת" זו ומקיים מצוותיה - הרי זה הוא ניגודו העיקרי האמיתית ליהדות ורק אח"כ בא חשבון המצוות והעברות הפרטיות!
י. סוד הצלחתה של הציונות
אכן לא פלא הוא שהציונות הצליחה להתפשט במידה כה רבה בקרב ההמונים. אף לפני יובל שנים לא הכל היו "אינטליגנטים" בעלי חוש אבחנה. המילה "ארץ ישראל" היא מילת קסם לגבי כל יהודי ויהודי. הצעירים הללו, שאצבעותיהם כבר החלו נכוות מן ההתבוללות ומן ההליכה בדרכי הגויים אשר סביבם, נאחזו ב"יהדות" חדשה זו, שהביאה עמה המצאה נפלאה: אפשר להיות "יהודי" טוב וגאה בלי עול מצוות, אפשר ליהנות משני עולמות בבת אחת: להיות יהודי ולדאוג לתקנת עם ישראל, וליהנות באותה שעה מכל העינוגים הקוסמים שהיה בידו של הרחוב הבלתי יהודי להציע. גם "המצאה" זו כבשה לבבות רבים בעיירות הקטנות. ואף יהודים רבים יראים ושלמים מקרב ההמון שלא התמצאו בסבך העניינים ראו בכך בתמימות אתחלתא למילוי התקווה המשיחית.
נוסף לזה ידעה הציונות כמעט מראשית ימיה לנהל תעמולה יסודית וענפה כיד התכונה הגרמנית הטובה על מייסדיה שהיו ברובם ילידי אשכנז או חניכי אוניברסיטאות גרמניות.
הציונות אף ידעה "למשוך בחבלים" המתאימים ב"חלונות הגבוהים" ולטפח את שנאת ישראל כדי שהיהודים ירגישו נכרים על האדמה שעליה ישבו 7, אולם כל אלה אינם שייכים לנושא החוברת הזאת.
יג. השואה והשנים שלאחריה
השואה האיומה וחורבן יהדות אירופה הנם מאורעות אשר עד היום הזה, כמעט חמש עשרה שנה לאחריה - עדיין אין אנו יכולים לתפוס את מלא היקפם. כל מה שנאמר, נכתוב ונדבר על כך - לא יהא אלא בבחינת אסימון שחוק, כי כבר הפכו הדברים למליצה שדופה שהכל דשין בה. כאן אין הכוונה לחזור על כל דברי הכאב והצער הממלאים בלי ספק כל לב יהודי לזיכרון השואה הזאת, אלא להתרכז על כך רק עד כמה שהדבר נוגע במישרין לענייננו.
בשואה הושמדו ר"ל לא רק שישה מליוני יהודים מתוך 16 מיליון, אלא נשמד עורק החיים העיקרי והמרכזי של כלל ישראל. אם אחרי שואה זו נשאר כלל ישראל בתוך כזה קיים - הרי שזה אחד הסודות המופלאים שאין בכוח השכל האנושי לתפסם, והרי כאן ראייה מוחשית לאפיו העל-טבעי של ישראל אשר לא רק שאיננו עם הדומה ליתר העמים, אלא מהות אחרת, יצירה אלקית לעצה "עם זו יצרתי לי" כפי שנתבאר לעיל.
ראשי הציונות לא פסקו מ"משיכת החוטים" משך כל ימי השואה ולאחריה. שעה שכלל ישראל המום מהמהלומות הכבדות, שעה שהכאב הקהה את החושים - דימו ששעה זו כשרה לבצע את "הניתוח הגדול" להפוך את כלל ישראל ל"עם נורמאלי" ולשים קץ לגלות בכוח עצמם ע"י הקמת מדינה.
"משיכת החוטים" הזאת בימי השואה ולאחריה כוללת בתוכה פרקים שונים שכדאי מאוד היה לפרסמם ולכתוב עליהם. כמה מן הפרטים הללו צפו ועלו לאור היום בהמשך משפט קאסטנר - אולם לא על כך אנו מדברים עתה.
אף על פי כן כדאי יהיה למסור עובדה "קטנה" אחת זו ששמעתי מפי העד המהימן, בה"א הידיעה הרב מיכאל דב ווייסמאנדל ז"ל (אשר אף בנאומו של התובע הכללי של מדינת ישראל, חיים כהן, הוא נקרא בשם: "אותו צדיק" - ר' "תיק פלילי 124" בהוצאת "ידיעות אחרונות" תל אביב).
שח לי ר' מיכאל דב ז"ל: הידיעות הראשונות על קיומו וסדריו של מחנה ההשמדה באושווינצים - בירקנאו, נתקבלו ע"י שני יהודים סלובאקיים שהצליחו ע"י הרפתקאות שונות להימלט משם חזרה לסלובקיה ומסרו גביית עדות מפורטת בצירוף מפות, מספרים וכד' בנוכחות אחד הקונסולים הניטראליים. בחירוף נפש הצליח הרב ווייסמאנדל להגניב את המסמך הזה לנציגי "היהדות" (הדזוינט והסוכנות) בשווייצריה. ואמנם נתקבלה תשובה כעבור זמן מה: "מסרתי את מכתבך לחיים (ווייצמאן). הוא ישמח מאוד. זה יועיל לנו להשיג מדינה...".
טז. מדינה וציונות - היינו הך
ברור, שמבחינה רעיונית לא יוכל להיות כל הבדל כלל בעמדת יהדות התורה כלפי המדינה לגבי עמדתה כלפי הציונות. אם קיים הבדל כזה - הרי היחס לגבי המדינה הוא שלילי בהחלטיות גמורה עוד יותר, משום שהמדינה היא עניין מעשי בעוד שהציונות הייתה עניין עיוני בעיקרו.
ברור כמו כן כי בכל התופעות של עקירת הדת או רדיפת הדת וכד' יש לראות לא סיבה אלא תוצאה טבעית המושתתת על עצם מהותה של המדינה.
הרוצה להלביש לאדם בגד לא לו - ברור שהבגד יקרע בכל אשר יפנה האדם - בגב, בשרוולים, לפנים ולאחור. אין פירושו של דבר שהחייט טעה במידת הזרועות או המותניים וכד' אלא שבגד זה אינו מתאים כלל ואינו עשוי כלל עבור אדם זה. בגד זה זר לו כולו ומעיקרו.
דפוס "הגוי ככל הגויים" זר בהחלט לישראל. כאשר מלבישים אותו במלבוש זה בכוח הזרוע - לא פלא הוא שבכל אשר יפנה - ייקרע. פעם בעניין גיוס נשים, פעם בעניין העברת הילדים על דתם וכו'.
יט. הפתרון?
המורם מכל האמור עד כאן הוא אפוא כי היהדות התורתית והמדינה הם שני הפכים הנמצאים בניגוד דיאמטראלי זה לזה. היהדות התורתית לא תוכל להשלים לעולם עם הציונות ולא תכיר מעולם "דה יורה" במדינה. הציונות והמדינה לא תוכל לעולם להשלים עם קיומה של יהדות הרואה את כלל ישראל במהותו המקורית, שכן אם תעשה זאת - תאבד את כל הקרקע מתחת לרגליה.
מהו אפוא פתרון הבעיה?
התשובה שתינתן כאן לפי עניות דעתו של כותב הדברים האלה ודאי שתאכזב רבים, אבל מוטב להיות כן עם עצמו: התשובה היא: אין פתרון כזה בידי אדם - אם כוונה לפתרון ראדיקאלי.
אין זו השאלה היחידה בעולם, ואף לא בעולם היהודי - שאין פתרונה נראה באופק.
הוספת תגובה על "דת ומדינה "
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה