בעידן הנוכחי, בו כל אתר אינטרנט ורשתות חברתיות פעילות חושפות ומחטטות בחיי הפרט, שאלת הליגיטימציה אינה לגטימית - אפשר להצטער על כך אך לא להתעלם. בפרשת בר-לב הוכפש שמו של אדם בעל תפקיד ומעמד בכיר בחשיפת זהותו כנחקר על מעשים בלתי ראויים שעשה 'לכאורה'. המאשימה והמתלוננת בעל כורחה, נותרה חסוייה. האם זה "לגיטימי"? עברו המקצועי של בר-לב ידוע, ונחשפנו בינתיים גם לחולשתו למין הנשי - שגברה על גבורתו המקצועית ואף האפילה עליה, עד כדי אפשרות שלא ימונה לתפקיד הנכסף. השימוש בכלי תקשורת ככלי נשק, אינו חדש. מי כבר מדבר על "סוביודיצה" שיש בה משום חשש לשיבוש הליכי חקירה ושיפוט? התקשורת, מחוייבת להציג את עמדות שני הצדדים, כל עוד אין בכך משום הוצאת דיבה. צודק ידידי יריב בן אליעזר, הרואה בתקשורת צד פעיל בהבאת המידע, גם הרכילותי, לידיעת הציבור. כל עוד אין מדובר בעבירה על כללי האתיקה, הכתובים והבלתי כתובים. הזירה התקשורתית אפקטיבית לעתים יותר (ואפילו יותר מידי) מהזירה המשפטית.