כתבתי פוסט בבלוג שלי בנושא, מוזמנים ומוזמנות לקרוא ולהגיב:

אי אפשר לדבר על רגשות בטקסט מבלי לחשוב על טוקבקים, פורומים, ובקיצור אינטראקטיביות, יכולת השיתוף של הקהל בטקסטים, הכוללת את ההלחם inter active, יכולתו של הקהל להשתתף ביצירת הטקסט. בפוסט זה אני רוצה להתייחס לתופעה רחבה יותר, שהטוקבקים משתייכים אליה – האינטראקטיביות – ועל הקשר שלה לכתיבה ולטקסטים.

אינטראקטיביות – BUZZ WORD – זימזומלה או ממש ?

אינטראקטיביות, טוען החוקר הניו-זילנדי קובר, היא מעין זימזומלה,  Buzz word , מילה שיווקית המיוחסת לדברים שהם לגמרי לא אינטראקטיביים, ולמעשה אינם משתפים את הקהל כלל. הטענה המרכזית של קובר, שהיא מעניינת למדיי, היא כי האינטראקטיביות היא לא תופעה חדשה ומלווה את התפתחות המדיה עוד מימי יוון העתיקה. אינטראקטיביות פירושה מתח, או מאבק שליטה בין המחבר-הטקסט-והקהל שמתבצע בהקשרים שונים, אמצעי תקשור שונים, אתרים שונים ויכולות קהל/מחבר. אינטראקטיביות היא הרצון להשתתף ביחד בטקסט, בנרטיב שלה, במשך שלה, בזמן של הזרימה שלה או בהבניה שלה. הטוקבקים והפורומים היא אינטראקטיביות שיחתית לפי מקמילן, כשאנשים מתקשרים ישירות זה עם זה ומחקים את השיחה פנים אל פנים באמצעות מחשב, המתווך בינהם.

טוקבקים – תופעה אינטראקטיבית ישראלית נפוצה

בהמשך לתגובות הקוראים מהפוסט הקודם, רציתי לדבר על תופעה אינטראקטיבית נפוצה מאוד בישראל – הטוקבקים -  ולבחון, איך לא, את שפתה ולתת פתרונות אפשריים להתלהמות השוררת בה.

למה ישראליים מתלהמים בטוקבקים ?

האם העדר התיווך האנושי כביכול משחרר את נצרת הגסות וההתלהמות של הדובר הישראלי ? ייתכן מאוד. העדר הנימוס הוא דבר מושרש מאוד בתרבות הישראלית. אולי זה גלגול של הצבריות, הדוגריות, שהתהדרנו בה בעבר. הישראלי כל כך לא מנומס, עד שהוא לא מבין את הצורך לכבד את רעהו, לכבד את דבריו רק משום שהוא אמר אותם. והדבר נכון כלפי חילוניים ודתיים כאחד. אחת הדוגמאות לכך היא כשאני מסבירה לאנשים בסדנאות או בייעוץ את חשיבות האיזון הרגשי, נטרול רגשות הכעס, או המענה על רגשות הלקוח במכתב המענה לתלונתו. כשאנחנו פונים בנימוס, לא יותר מדיי חלילה, אל הנמען, בצורה ניטראלית כמו "מר כהן שלום", אני מקבלת לעתים תכופות, את התגובה "אבל, התייחסנו לרגשות; כלומר, פנינו בנימוס".

דוגמה לשכתוב של טוקבקים מתלהמים

להלן דוגמה עכשווית: ב- YNET, ממלכת הטוקבקים, כתבה על הפגנה: אלפים בכיכר: "החקיקה גזענית, הרבנים מסיתים".  אין ספק, כי הנושא של גזענות, עובדים זרים, דת וחילוניות מעורר רגשות עזים בקרב העונים.

תגובה מס' 2 היא רגשית, אך עדיין בגבולות הטעם הטוב:

לכותב יש שגיאת כתיב, שבאופן מיידי, גם אם עשה זאת לא מבורות אלא מחוסר תשומת לב, מפחיתה מההערכה של הקורא אליו. הוא משתמש בטון רגשי: נשבע לכם", שאמור לעורר הזדהות, אבל כיוון שהוא לא מזדהה לא בסטאטוס שלו ובעיקר לא בשם שלו, אין אנו מזדהים עימו כלל. איך אפשר להזדהות עם דמות עלומה ?

תגובה מס' 10 מתחילה טוב, אבל מסתיימת רע:

צמי, הכותב, מתחיל לחוות דעה. במקום לנמק מדוע החבורה היא קיצונית, וכיצד היא רוצה לחסל את הישות הציונית, הוא מכפיש אותם: גועל נפש של אנשים. מה הקשר בין תחושות הקבס הממוקמות בבטן העליונה שלו כלפי האמירה שאמר ? הקשר בין העובדה לבין הדעה המובעת כלפיה הוא כלל יסוד באמינות הכותב וביכולתו לשכנע. כלומר, צמי יכול היה לבחור באחת משתי הדברים:

אפשרות מס' 1 - הגיונית, רציונאלית

הקבוצה הזו היא קיצונית כי היא מייצגת חלקים קטנים מהעם. הם מעוניינים במדינה רב-לאומית, שהיא חיסול של המדינה הציונית.

אפשרות מס' 2 – רגשית אבל לא פוגעת או מעליבה

הכותרת: האנשים האלה גורמים לי לתחושת גועל

תוכן הטוקבק: הציבור הזה הוא כה קיצוני ופוגע בבסיס של המדינה הציונית, עד כי הם גורמים לי לחוש ממש גועל פיסי כשאני רואה אותם או שומע אותם.

כלומר, הכותב אינו מכליל, אינו פוגע בציבור. הוא משתף את הקוראים בתחושותיו תוך כיבוד הצד השני. הגועל הוא שלו, לא שלהם.

כנ"ל גם טוקבק מס' 11:

מדוע הכותב לא מסביר מדוע הם לא פליטים ?

אפשרות שכתוב: פליט הוא אדם שגורש ממדינה. כשקוראים להם פליטים, מפגינים בורות. האנשים האלה לא גורשו ממדינתם, אלא עזבו אותה מרצונם.

ונסיים בטוקבק מס' 25:

כל מה שצריך היה הכותב הוא להשמיט את המלים האחרונות "ממש אדיוטים האנשים האלה" ולהוסיף: "זכויות אדם חשובות גם לאזרחים ולתושבי הקבע ולא רק לעובדים זרים. שכר הולם הוא גם זכות אדם".

לסיכום

כמה הדברים נראים אחרת כשחושבים על כבוד הנמען ועל שפה צחה:

• כשבוחרים פן הגיוני, מנמקים.
• כשבוחרים פן רגשי, משתפים.

בכל מקרה, שומרים על כבוד הצד השני ויותר מכול – על כבוד הדובר ועל ערכיותו.

טוקוביסטים – אם וולונטריים ואם בשכר – אתם מוזמנים לאמץ המלצות אלה. רק תרוויחו אמפתיה והקשבה !

אתייחס לכותרת שבחרת לפוסט שלך: "טוקבקים מתלהמים - איך אפשר למתנם".

הפוסט מעניין ביותר לצד הדוגמאות שהצגת. אך אחזור ברשותך לכותרת.

הטוקבקים מתלהמים משום שהמניע לכתיבה לרוב אמוציונלי, ונותן את הבסיס הרגשי להתלהמות. הכותב מנסה לקצר ככל האפשר ולהביע את  מירב תחושותיו לנושא האמור. אין לו זמן לנסח ולהתנסח. יש לו מניעים חזקים להעביר בעוצמה מרוכזת את דעתו/עמדתו בתקווה לגייס תומכים רבים ככל האפשר.

האם ניתן להגיע לכך במתינות?  הרי הנואמים הגדולים והדגולים נהגו להטיף בפאטוס ובמשחקי קול, עם הדגשים במקומות הנכונים לדעתם, ובכך יצרו וקיבלו את האימפקט אותו שאפ ולקבל.

ה"מתלהמים" הינו חלק בלתי נפרד מהטוקבק.

מכאן צומחת התשובה לשאלה שבכותרת "איך אפשר למתנם" ... מדוע? למה למתן אותם ובכלל למה צריך לקחת מהם את הספונטניות המתפרצת, שהביא אותם להגיב בטוקבק? 

החלק הבא המשלים את מאפיינו של הטוקבק הוא האנונימיות מאחוריה הוא מסתתר.

עובדה: במכתבים למערכת, (שגם הם מהווים "טוקבק") הנשלחים תחת זהות ידועה וחשופה, כמעט שאין בנמצא התלהמות.

משה דיין - מרצה ויועץ תקשורת

אבו-יעוב שלום,

אין לי בעיה עם הספונטניות המתפרצת, יש לי בעיה עם העלבון והפגיעה באחר. כאמור, זהו עניין ערכי, זוהי תפיסת עולם, שייתכן שאנו חלוקים בה.

מניסיוני, רבים מהמתלהמים פשוט לא יודעים לבטא את הספונטניות שלהם או את הדעה שלהם בדרך אפקטיבית יותר מאשר פגיעה. לא תמיד הם מודעים לכך, כי אפשר להביע רגשות גם אחרת.

על כל פנים, תודה על התגובה

כל טוב
אילת

תודה על הפוסט המעניין.
למיטב הבנתי, הדרך היחידה למתן טוקבקים היא לבטל את אפשרות התגובה על תוכן. לעניות דעתי, זה לא רעיון רע כל כך: לאחר שנים של רמה ירודה ושל עלבונות, איש אינו מתייחס ברצינות לכתוב בהם. זה מתחיל מכותבי המאמרים שעליהם מגיבים: מתי ראיתם תגובה של כותב לתגובה שנכתבה בטוקבק. אני ראיתי די הרבה - בחו"ל.
כידוע - מספר התגובות הוא סוג של מדד לאיכות הכתבה - איכותן, לא ממש.

אני לא חושב שיש מישהו ששינה דעתו בעניין כלשהו בעקבות טוקבק. זה לא במה פתוחה ולא דיאלוג במובנו הרגיל, אלא כפי שאמר כבר שייקה אופיר זצ"ל: מונולוג זה כאשר אדם מדבר אל עצמו ודיאלוג זה כאשר שני אנשים מדברים אל עצמם.