טיפול פסיכולוגי כמסע אל המהות

 

כולנו חלק מנשמת העולם. במהותנו כל אחד מאתנו הוא אנרגיה צלולה הנמצאת בזרימה. שדה אנרגיה צלול זה מתמלא במהלך החיים במשקעים של טראומות, של זיכרונות המרכיבים את הספור האישי שלנו, של תפקידים שאנחנו לומדים למלא בלא לתת את הדעת, באמונות ובהזדהויות. בין ההזדהויות מצויות הזדהויות אישיות עם אנשים קרובים, החלטות גורפות לא להיות כמו אנשים קרובים אחרים, החלטות על הופעה חיצונית מתאימה, כעסים נושנים או תפישות של עצמנו כטובים יותר או פחות מן האחרים, כהצלחה או ככישלון, אמונות קולקטיביות לגבי לאום, דת, גזע, מעמד חברתי או נאמנות פוליטית.

 

אנחנו נוטים להזדהות עם תכנים אלה, הם מהווים כעין ישות בתוכנו המפעילה דפוסי תגובה החוזרים על עצמם. לא מעט מהליבה של הפעילות הרגשית והשכלית שלנו מורכבת מהם.

 

ברוב המקרים כאשר אנחנו אומרים "אני", מי שמדבר הוא מכלול תכנים אלה ולא המהות שלנו. המהות היא זרימה, התרחבות, תחושה, הרגשה, דימויים, צלילים, בעוד ה"אני" הוא פן ההתכווצות, ההתגייסות, הדרישות העצמיות, האמונות, המשימות. המהות מתאפיינת בתחושת זרימה מינית פתוחה, תחושת בטן מתרווחת, נשימה נפתחת, לב עולץ, גרון מתקשר ולעתים שר, ראש פתוח ויצירתי. ה"אני" מתאפיין בתחושה מינית חסומה, בתחושת בטן מתכווצת, בלב סגור או כואב, בגרון חנוק, בראש החושב במעגלים סגורים.

 

כשנהר נוטה לעלות על גדותיו ולהציף את סביבותיו מטפלים בו בטיפול אקולוגי: מאתרים ומפנים משקעי חול, אבנים וצמחיית סבך עד שהוא חוזר לזרום בנתיבו. כשאדם נקלע למשבר ומרגיש מוצף מטפלים בו בטיפול פסיכולוגי: מתבוננים במשקעים הממלאים את עולם הרגש והמחשבה ומפנים בהדרגה חלק מהם. תהליך הפינוי מאפשר לגוף-נפש זרימה פתוחה יותר, התבוננות צלולה יותר במשקעים נוספים ופינויים, תהליך הדרגתי של חזרה אל שדה האנרגיה הצלול, אל המהות הזורמת. 

לאתר המהות של ד"ר נורית מרכוס

קראתי קצת באתר שלך, והתרשמתי מהקטע לעיל בו את מתארת בתמציתיות את חייך: "אתחיל במבוא קצר המתאר איך נהייתי מפסיכולוגית מן השורה למי שעוסקת גם בשחזור גלגולים.חיי התחילו במקום לא רוחני בכלל. הייתי ילדה קטנה ומבוהלת המתקשה לחיות את החיים. כשחליתי בפוליו נהייתי עסוקה מאד בהתמודדות אינסופית עם היום יום, עם תפקוד, עם תופעות כמו קונטרקטורות, עצירויות, פיזיותרפיה, וכמובן עם כל המסכת הרגשית של ייאוש, תסכול וכעס סביב הנכות. כילדה זה היה קשה, כמתבגרת מאד חריגה – קשה מאד, עם תחושות חוסר ערך, הרגשה שאין לי סיכוי לחיים 'שווים', דיכאון. המצב הביא אותי כבר בגיל צעיר לטיפול הפסיכולוגי הראשון בו הייתי."