המציאות האינטרנטית הפכה כל גולש למבקר פוטנציאלי. לכולנו יש מה לומר ועכשיו יש לנו גם מקום לומר זאת - זוהי פריחת הטוקבקיסטים וכמובן, הבלוגרים וחברי הקהילות שנהנים מאינטרקציה מיידית עם קוראים נוספים.

למי אנחנו מאמינים יותר? לחבר שלנו שכותב ביקורת על תערוכה/אמן או למבקר בעיתון?

מהי ביקורת טובה? מיהו מבקר טוב?

(שאלות אלה העלו במסגרת מספר כתבות בנושא מקומה של הביקורת בעיתונות היום במוסף גלריה של הארץ.)

דיון מקביל, בהשראת אותו מקור נערך גם בקהילת ספרים.

אשמח לשמוע את דעותיכם.

יש דיון על אותו נושא עצמו בקהילת ספרים, מאת אסתי,

http://cafe.themarker.com/view.php?t=201862

(אשמח אם מישהו יתן לינק ישיר כי אני לא יכולה).

 יש ביקורת ויש ביקורת. מטוקבקים אני לא מצפה לביקורת אלא מכסימום להמלצה, במקרה הטוב מנומקת. אבל מבקר אמנות, זה עניין אחר. זה צריך להיות אדם שיודע על מה הוא מדבר. כתבתי על זה בדיון "ביקורת ומבקרים" שנערך פה  לפני כמה חודשים, ואני חוזרת על דברי אז בקיצור:

ביקורת אמנות היא  לפעמים יצירה העומדת בפני עצמה, שנכתבה מתוך אהבה וסקרנות, בלוויית פרשנות שמרחיבה ומעשירה.

במאמרו המקסים ובעל השם הבלתי-"תרגים"  Seeing Out Loud (וקיים גם ספר אוסף של מאמרים שלו, באותו שם) מסכם ג'רי זאלץ, שהיה עד לאחרונה מבקר האמנות הראשי בווילג' וויס, את דעתו על תפקידה של הביקורת. "ביקורת טובה צריכה להיות חשופה, נועזת, כנה וישירה... ולהיות כתובה באופן ברור וקריא. מבקרים טובים צריכים להיות נכונים להישען על אינטואיציה ולא לחשוש...". למרבה העונג, הוא מוסיף ויורד כסאח על אותם מבקרים שכותבים בשפה גבוהה ומנותקת עד כדי כך שאין איש מבין אותם מלבדם ומלבד חובבי "שפה מתה" שכזאת.  (ואולי משום כך לפעמים מהנה יותר לקרוא את הטוקבקיסטים... אני כשלעצמי די סולדת משפה אקדמית וניסוחים פתלתלים. )

את ג'רי זאלץ תענוג לקרוא, כי הוא איננו כותב על עצמו, למרות שהוא מביע את דעתו בכל שורה ובכל פסיק;  הוא כותב את ההיסטוריה של מה שקורה עכשיו באמנות, והוא מצייר תמונה פנורמית מרהיבה על מגוון הזרמים והסגנונות והתחומים שקיימים היום.

הוא תמיד פתוח וסקרן ומוכן להפתעות. הוא תמיד מנמק את הבחירות שלו. אין שום דבר שרירותי או כפוי בכתיבתו. הוא אינו מלחך פנכה ואינו נתון למרות. הוא יודע קצת על המון והמון על קצת, בלי יותר מדי השכלה פורמלית, וכותב בשנינות וכנות וחדווה ששובים את הלב - ובלי טיפה של אקדמיות עבשה - מה שהפך אותו לא רק למבקר האמנות מספר 1 בארה"ב ואולי בעולם, אלא גם לאהוב הקהל.

המאמר:

http://www.artnet.com/magazineus/features/saltz/saltz12-20-05.asp

ואני רוצה להצטרף לרונתי ולציין שמות של כמה מבקרי תרבות שהכתיבה שלהם היא אמנות בפני עצמה והיא מלמדת, מרגשת, מאתגרת ומתאבנת

וראש ראשון שבהם הוא מרסל רייך רניצקי, אימת הגרמנים והאוסטרים. מבקר תרבות מבריק, שנון ואכזר וגם אישיות דוחה בפני עצמה. ממליצה מאוד על ספרו "החיים והספרות".

ואצלנו ברונובסקי היה מתת אל לכל אוהבי או מתעניני התרבות בכלל והספרות בפרט וכמובן מיכאל הנדלזלץ שגם הוא מאור ממש לא קטן ואחרונה אחרונה חביבה (לא תמיד, אבל תמיד מרתקת ומלמדת) אריאנה מלמד.

צטט: דבי לוזיה 2007-11-04 14:33:40

מי מבקר את המבקרים?
המציאות האינטרנטית הפכה כל גולש למבקר פוטנציאלי. לכולנו יש מה לומר ועכשיו יש לנו גם מקום לומר זאת - זוהי פריחת הטוקבקיסטים וכמובן, הבלוגרים וחברי הקהילות שנהנים מאינטרקציה מיידית עם קוראים נוספים.

למי אנחנו מאמינים יותר? לחבר שלנו שכותב ביקורת על תערוכה/אמן או למבקר בעיתון? מהי ביקורת טובה? מיהו מבקר טוב?

  

 

לא מדובר אך ורק על המציאות האינטרנטית אלא גם על המציאות הטלוויזיונית בעידן של כוכב נולד, הקהל מבקר ומחליט על הזמר, הרקדן , השף הטוב ביותר. הקהל / העמך מבקר ויש לו דעות ומה לומר...האמנם?

לעומת זאת, בצד השני של המתרס יש את המבקר הלמדן, המקצועי, ותמיד משעשע להיזכר בדבריו של אפרים קישון כנגד המבקר המקצועי

וכך נכתב בכריכת ספרו "נקמתו המתוקה של פיקאסו" :"כשירות לציבור מציע קישון מדריך כיס קטן של ביטויים מסורסים השגורים בפי המומחים בשפת האספרנטו האומנותי, אשר אינה מובנת אפילו למבקרי האמנות עצמם, אבל מאפשרת להם לבלבל את מוחותיהם של רבבות אזרים חפים מפשע".

הז'רגון המקצועי מעורר הרבה פעמים התנגדות.

השאלה היא האם על המבקר "לרדת" לשפה עממית או שמא על הקורא להתאמץ להבין?

הספר הזה של קישון היה מביך.

רצה לצעוק שהמלך עירום ושפך את התינוק עם המים (סליחה על עודף הקלישאות).  חלק מן הביקורת היה ענייני, וחלק נבע מבורות ועיוורון תרבותי. אבל אמרו את זה קודם לפני.

לומר על פיקאסו שהוא שרלטן שעושה צחוק מכולם? כבר לא זוכרת על עוד איזה אמנים דגולים סתם את הגולל. בערך כל אמנות המאה העשרים. כל מה שלא פיגורטיבי היה בעיניו מוקצה. כל עיוות של הדמויות היה בעיניו אות לרשלנות ביצוע. חשיבותו של הספר בכך שנתן פה להרבה אנשים שחושבים כמוהו.

ובנוגע למבקרי אמנות, מבקרי תרבות וספרות, ולכל הכותבים באשר הם - עניות דעתי היא שמי שיודע לכתוב, יכול להבהיר נקודות מסובכות במלים פשוטות. סיימון סינג כתב על מתמטיקה ופיזיקה  וספריו הפכו לרבי מכר שכל "העם" התענג עליהם.  אין קשר בין סגנון אקדמי טרחני ומפותל, זרוע לועזית פאר-אקסלנס ומלא הפניות (1) (2ב) או www.mashehukazeh.com, לבין איכותו ומקוריותו של טקסט.

צטט: רונתי 2007-11-08 07:49:26

הספר הזה של קישון היה מביך. ...ובנוגע למבקרי אמנות....

רונתי.

מסכימה איתך עם שני חלקי תגובתך. אבל בואי נודה בכל זאת שכיף ומענג לקרוא את הספר של קישון לא חשוב אם מסכימים עם דבריו או שדבריו

נקראים כנלעגים .

נורית,

את צודקת, האמת שאחרי ששלחתי את התגובה חשבתי שבכל זאת אני מסכימה עם חלק מדבריו (בסך הכל כתבתי משהו דומה על ביקורת האמנות), גם אם הגזים,  ואין מה לדבר שהסגנון שלו מצחיק עד דלא ידע. האיש היה גאון, עדיין סוגדים לו באירופה וכנראה גם כאן - למרות שתמיד התלונן  ש"נשכח מלב",  דבר כזה כנראה כבר לא יקרה לו.