נראה שאין ויכוח על כך, שבחינות הבגרות מהוות "מגדלור" שמכוון את ספינת החינוך שלנו כולה. היא מעצבת באופן גורף את תכני הלימוד בחטיבה העליונה (כיתות י'-י"ב) ואת שיטות ההוראה בה. בשל מרכזיותה הרבה, והשפעתה גם על שלבי החינוך המוקדמים יותר, יש צורך להעמידה לביקורת דחופה, ככל שמדובר בחזון חינוכי לעשור הקרוב. השיטה הבגרותית מציבה בפנינו שאלות נוקבות:

רלוונטיות: האם נחיצותן של בחינות הבגרות נבדקה בשנים האחרונות? מהו הרציונאל שעל בסיסו דרושות דווקא 16 בחינות בגרות לצורך זכאות לתעודה? האם נבדק מה באמת חיוני לבחינת בגרות ברמה ארצית ומה אפשר ורצוי להעביר לבית-הספר?

תפוקות: האם השיטה הבגרותית מצמיחה לומדים עם דפוסים של חשיבה גבוהה? האם היא מכינה את בוגריה ל"כישורי המאה ה-21" (ר' למטה)? האם יוצאים ממנה "לומדים עצמאיים" (בקיאים היטב בחקר ושפה), או תלותיים? האם יוצאים לומדים מוטיבציוניים וסקרנים?

פניות לעניינים אחרים: האם השיטה הבגרותית מותירה זמן ואנרגיה לבירור חברתי, ערכי וזהותי משמעותי בתוך בית-הספר? האם היא מאפשרת לתלמידים להיות מעורים ומעורבים באופן ממשי בקורה בסביבתם (תרומה לא-סמלית לחברה, השתלבות בארגונים עסקיים ועוד) ולימוד על "החיים האמיתיים"?

משמעת: האם השיטה מצמיחה לומדים בעלי משמעת עצמית וחברתית, המתחשבים בסביבה, והאם סוגיית "טוהר הבחינות" היא עבורם אמת-מידה מוסרית מחייבת (או מה...)?

שוויון חברתי: האם השיטה הבגרותית תורמת ליתר שוויוניות בין המגזרים השונים במדינה ובין מרכז ופריפריה, או אולי מחריפה פערים?

מורים: האם השיטה מאתגרת את המורים ומקדמת אותם, או מקבעת אותם למשך שנים?

נכון, המון שאלות, ויש עוד. אבל אם לא נברר לעומק את תפקידו של ה"מגדלור" החינוכי שלנו, לא נוכל להתקדם באופן מושכל לנושאים אחרים.

-------------------------------------------------------------------------------------------

כישורי המאה ה-21 לפי מחקרים:

דרכי חשיבה: (1) יצירתיות וחדשנות; (2) חשיבה בקורתית, פתרון בעיות, קבלת החלטות; (3) למידה כיצד ללמוד, מטא-קוגניציה.

דרכי עבודה: (4) תקשורת; (5) שיתוף פעולה ועבודה בצוות.

אמצעי עבודה: (6) אוריינות מידע (כולל מחקר על מקורות, עדויות, הטיות וכו'); (7) אוריינות ICT (טכנולוגיית מידע ותקשורת).

חיים בעולמנו: (8) אזרחות – מקומית וגלובאלית; (9) חיים וקריירה; (10) אחריות אישית וחברתית – כולל מודעות וכשירות תרבותית.

אני לא חושב שיש בעייה אינהרנטית ברעיון של בחינות בגרות. רלוונטיות: צריך קריטריון אחיד שיעזור למיין מועמדים לאוניברסיטה. תפוקות: זה כבר עניין של תוכיות הלימוד הספציפיות. פניות לעניינים אחרים: בבגרות יש שנים של למידה למבחנים בהיקף לא כ"כ גדול. אם תהיה משמעת בכיתות ויוכלו ללמוד לא רק כשעוד חודש יש בגרות אז יהיה בבי"ס הרבה זמן לכל דבר. משמעת: זאת כבר בעייה חברתית. שוויון חברתי: עם הרמה של הבגרויות בטח שיש שוויון. בזמן שבבתי ספר האליטיסטיים עושים בגרות בליטוף סוסים ובדיג'יי, כל אחד מהפריפריה שרוצה ושקצת אינטליגנט יכול לעשות בגרות נורמלית. אפילו ללמוד לבד. השאלה זה הרצון. לגברי כישורי החיים, אני לא בטוח עד כמה זה מקומו של ביה"ס לתת אותם. קודם שיצליחו ללמד את הידע הבסיסי שנדרש מאזרח במדינה, בערך מה שאמור להיות בבגרות, אחרי זה נעבוד על כישורי חיים.

 

 

מבחנים סטנדרטיים -- לרבות בחינות הבגרות -- הורסים את מערכת החינוך.

 

כל פעם כאשר ניתנים, המבחנים הארציים הסטנדרטיים לתלמידי כיתות ד´, כיתות ח´, וכיתות י"ב, הם נבחנים בהרחבה ונדונים מעל דפי העיתונות ובמשרדי הניהול של בתי-ספר שונים. ישוב אחד תוהה מדוע לתלמידיו היו הישגים כל כך נמוכים לעומת הממוצע, ישוב אחר מתגאה בתוצאותיו הטובות, בעוד שישוב נוסף מתגאה בכך שהוא מעל הממוצע אולם מודאג מהירידה לעומת השנה שעברה, וכן הלאה. קהילות מדרגות את עצמן ואת בתי-הספר שלהן בהתאם לתוצאות המוחלטות והיחסיות האלו, ונראה שכל אחד מקבל כמובן מאליו שמבחנים אלה, הם מידה נפלאה למשהו מאוד חשוב הנוגע לחינוכם של ילדינו.

 

למעשה, לא נגזים, אם נאמר שלמבחנים אלה יש השפעות שליליות הרות אסון על בתי-ספרינו. מן ההתחלה, הבה ונשאל את עצמנו: מה טבעם של מבחנים אלה ? כיצד הם בנויים ? התשובה היא: שהם מחרוזות של שאלות אשר מנסות למדוד את כושרם של התלמידים לזכור עובדות ומיומנויות מסוימות. לאחר שנבחן מקרוב את ההנחות עליהן מבוססים המבחנים, אנחנו יכולים להתחיל לרכוש הבנה פנימית וראיה לתוך אופיים המתעה והעקמומי.

 

ראשית, מי מנסח את המבחנים ? המחברים הם בעצמם חברי הממסד החינוכי, אשר מתבקשים לשפוט בדיוק מה חשוב ומה לא חשוב על כל אחד לדעת ברמה מסוימת. מי העניק ידע אלוהי כזה לקבוצת אנשים זו ? מי יכול לטעון שהוא בעל תבונה כזו שהוא יודע את הדבר בבטחה -- בבטחה כזאת שתהפוך ידע זה לנקודת ציון לאלפי ילדים? איזה איש או אישה יכול לטעון שהוא בעל יכולת למיין ולבחור מתוך המאגר האין-סופי של הידע האנושי את המעדנים אשר הם חיוניים לכל ?

 

אם היו עומדים להקים מערכת כזו במקום אחר כלשהו למעט בבתי-הספר, הייתה קמה זעקה ציבורית כזאת שהמציעים היו מתחבאים מבושה. האם אין היא, הדבקות האוניברסלית לערכה נתונה ומוגבלת של עובדות ומעשים, מהות הדוגמטיות, האוטוקרטיה, הדיכוי הפסיכולוגי ? האין זה כך שאנחנו תמיד בזנו למדינות בהן קיימות תביעות כאלה ? האין זה כך שאנחנו מתענגים תמיד על הרבגוניות שלנו, על החופש שלנו מכפיה בחשיבה ? כיצד, אם כן, אנחנו יכולים להצדיק את הענקת הסמכות והכוח לקבוצת מורים, לשפוט את כל ילדינו על פי המידות שאותם מורים יחליטו לקבען כמוחלטות ונכונות ?

 

ומה עם הרעיון עצמו של אמות מידה אחידות ? האם זה הגיוני לחפוץ שכל בן עשר, או כל בן ארבע עשרה, או כל בן שמונה עשרה שנים יהיו בקיאים באותו החומר ? התוצאה הגרועה ביותר אשר הייתי מדמיין לעצמי הייתה, שכל תלמיד במדינה יקבל ציון מצטיין ! איזו תחזית מפחידה ! האם אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם חדש ואמיץ כזה ? ואם זה טוב עבור הגילאים האלה, מדוע שנעצור שם ? מדוע שלא נמשיך את העבודה הטובה, ונבחן את האנשים כל ארבע שנים, עד גיל הזקנה, כדי להבטיח שלא יסטו מאמות המידה הטובות ביותר שעליהן הבוחנים שלנו יכולים לחשוב ?

 

האם לאנשים יש מושג מה המבחנים האלה עושים לבתי-הספר של הערים והכפרים השונים שלנו ? ככל שעובר הזמן, והביצוע במבחנים אלה הופך להיות חשוב יותר כמידה להצלחתם של בתי-הספר, יותר ויותר אנרגיה מופנית כדי להבטיח שהילדים יצליחו במבחנים. הביצוע במבחנים הופך להיות דבר ראשון במעלה, וכל פעם מושקעים בתרגיל עקר זה כמויות גדולות יותר של אנרגיה ושל זמן. אינני מתפלפל בנושא זה. אותו הדבר קרה בכל מקום בו הוכנסו מבחנים סטנדרטיים. לפני למעלה משבעים שנה, כבר אז, התחוור למשל, שלהעמיד את כל תלמידי התיכון של העיר ניו-יורק בפני מבחני ריג´נט של המדינה בכל מקצוע, הביא את ההוראה בכל מדינת ניו-יורק לבינוניות אחידה שעד היום טרם התגברו עליה. משהו דומה קרה עם הסאטס (SAT´s - Scholastic Aptitude Tests - מבחני כושר הלמידה: מבחנים פסיכומטריים בארה"ב), שהפכו למטרה בפני עצמה לכניסה לאוניברסיטאות, ומטילים צל על למידה יצרנית כלשהי אשר לולא הם, היה עוסק בה התלמיד במשך השנים האחרונות של בית-הספר התיכון.

 

אין זה מאוחר מדי מכדי לנטוש את המבחנים מוליכים שולל והעקמומיים האלה. במחשבה שנייה, אולי זה כן מאוחר, לעת עתה; אולי יעברו עוד הרבה מאד שנים של שיגעון זה עד שהאנשים ברשויות המרכזיות יבחינו בכך שהם חונקים את אותה מערכת חינוך אשר הם חושבים שהם רוצים לשפרה. אולם דבר אחד אשר אנחנו יכולים לעשותו כדי להילחם בשיגעון הזה ברמה המקומית הוא להתעלם מתוצאות המבחנים, בכולם ובכל אחד מהדיונים בבתי-הספר המקומיים שלנו. אם הקהילות המקומיות מחליטות, כל אחת בעצמה, להתרכז במה שהן חושבות שהוא חשוב ולהתעלם ממה שכל אחד אחר אומר להן שהוא חשוב, עדיין יש תקווה שנוכל להימנע מן האחידות -- המטמטמת, החדגונית, שמקהה את החושים -- אשר מבחנים אלה מנסים להכתיב לנו.

 

 

זה ועוד,

 

החופש מזין את התרבות ואת הלמידה !  

בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסאלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.

ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים -- אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.

אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעיתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתוכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !

התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת -- וגם לאלימות -- היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר -- ועל הסטודנטים באוניברסיטה -- כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר -- חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.

נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר -- למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי-הספר הדמוקרטיים, אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים.  

בתי הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.

-----------------
* ראו: דו"ח ועדת הררי - "מחר 98" (שימו-לב, שנת  1998 !!).

 

צטט: vladtepes 2011-02-12 09:07:53

אני לא חושב שיש בעייה אינהרנטית ברעיון של בחינות בגרות. רלוונטיות: צריך קריטריון אחיד שיעזור למיין מועמדים לאוניברסיטה. תפוקות: זה כבר עניין של תוכיות הלימוד הספציפיות. פניות לעניינים אחרים: בבגרות יש שנים של למידה למבחנים בהיקף לא כ"כ גדול. אם תהיה משמעת בכיתות ויוכלו ללמוד לא רק כשעוד חודש יש בגרות אז יהיה בבי"ס הרבה זמן לכל דבר. משמעת: זאת כבר בעייה חברתית. שוויון חברתי: עם הרמה של הבגרויות בטח שיש שוויון. בזמן שבבתי ספר האליטיסטיים עושים בגרות בליטוף סוסים ובדיג'יי, כל אחד מהפריפריה שרוצה ושקצת אינטליגנט יכול לעשות בגרות נורמלית. אפילו ללמוד לבד. השאלה זה הרצון. לגברי כישורי החיים, אני לא בטוח עד כמה זה מקומו של ביה"ס לתת אותם. קודם שיצליחו ללמד את הידע הבסיסי שנדרש מאזרח במדינה, בערך מה שאמור להיות בבגרות, אחרי זה נעבוד על כישורי חיים.

 

 

לזה לא צריך מערכת חינוך ציבורית יקרה, מסואבת ובלתי יעילה, ולאד.

 

הבה ונסגור את בתי הספר הציבוריים, ונקים רק בתי ספר אקסטרניים... 

 

יותר יעיל, יותר זול ויותר מהיר !

 

 

שלום

מצאתי באתר הכנסת סקירה מקיפה מ-2003 על בחינות הבגרות ששווה לקרוא.

ההתרשמות שלי לאחר קריאה מרפרפת שבחינות הבגרות הפכו למטרה במקום להיות אמצעי, אבל מכיוון שהן נותנות הרבה כוח לגורמים מסויימים - קשה לוותר עליהן ויש חשש במערכת משינוי.

באופן עקרוני הדיון צריך להיות קודם כל - מה היא מטרת מערכת החינוך, ואחר כך כיצד נמדוד שהמערכת עומדת במטרות אלו.

 

לגבי שינוי המצב הקיים, הוא יכול לבוא בהחלטה מלמעלה (כנסת, ממשלה ומשרד החינוך), או מלמטה, כשיותר ויותר תלמידים ילמדו בתיכון שלא על מנת לקבל תעודת בגרות.

וכאן יש לי שאלת תם - עד כמה באמת זקוק כיום בוגר התיכון לתעודת הבגרות בחייו.

אם הוא הולך לאקדמיה - יש להם את מערכת הבחינות הפסיכומטריות כאמצעי מיון, וניתן גם להתחיל ללמוד באוניברסיטה הפתוחה שלא דורשת בגרות או פסיכומטרי, ומשם לעבור לאוניברסיטאות אחרות לתארים מתקדמים.

אם הוא לא הולך לאקדמיה - האם באמת יש חשיבות לתעודת בגרות (לעומת תעודת גמר תיכון) כדי למצוא עבודה?

 

בני

היי בני

 

ההתייחסות אל הזכאות לבגרות כאל מטרה – היא חלק מסיטואציה של היסטריה המונית המעודדת ע"י גורמים רבים.

 

ברור שאין צורך בבחינות האלה , והם מהוות גורם הרסני באשר לכל המושגים " למידה " ו "חינוך ".

       

בזמנו כבר היצעתי שלשנה הראשונה באוניברסיטה יתקבלו כולם , ולאחר מכן יתבצע תהליך מיון טבעי כאשר חלק גדול מהנרשמים ( גם כאלה שיש להם זכאות לתעודת בגרות וציון פסיכומטרי גבוה )  ינשור כיוון שאיננו מוכן עדין ללימודים גבוהים.

  

הסטודנטים  האלה פשוט יכשלו בעמידה בדרישות הקורס.

 

התהליך הזה מתרחש באוניברסיטה הגדולה בארץ – האוניברסיטה הפתוחה – שעד כמה שאני זוכר מספרים , הרי שבשנת 2007 מתוך 40,000 רשומים כלומדים , רק כ 3000 היו זכאים לתעודת תואר ראשון.

עוד כמה אחוזים היו אלה שלמדו במסלולים מכווני אוניברסיטאות רגילות , עוד מספר אחוזים של לומדים , למדו שלא על מנת להשיג תואר , אלא להשכלה כללית , וכל השאר – כ 70 – 80 אחוזים , לא היו בשלים ללימודים גבוהים , ואני מניח שחלקם יחזור מאוחר יותר ללימודים.

 

כך שכל המיון על פי זכאות לבגרות הוא מיותר ומבזבז אנרגיות שהיו יכולות להיות נתרמות ללימוד לשמו ולחינוך.

 

שלא לדבר על כל תעשיית ההוראה הפרטית הניזונה גם מכישלונה ההוראתי / חינוכי של המערכת , וגם מהפחד והחרדה הנקשרים לסיום בית הספר ללא תעודת בגרות.

        

איך פותרים זאת – כנראה צריך לחזור על המנטרה הזו עד שזה יחלחל , ובראש ובראשונה לראשי ההורים.

 

ביי

 

אלי

איזה אלטרנטיבה אתם מציעים לשיטת הבגרויות? דמוקרטיה לילדים זה פשוט לא ריאלי. אם הלימודים לא יהיו בכפייה כלשהי אז הם רק ישחקו כל היום. העולם, גם זה המערבי והדמוקרטי מבוסס על חופש פוליטי, אך על המוני אנשים שהכריחו אותם ללמוד כשהם היו קטנים וכשהם התבגרו הכריחו אותם לעבוד (לפחות אם הם רצו לאכול) ולהתגייס לצבא. הרעיון של חבורה של אנשי משרד החינוך קובעת את הבגרויות של כל המדינה הוא אולי לא נשמע כ"כ טוב, אך גם הרעיון שהמנהל של כל בי"ס יקבע מה הוא ילמד לא כזה קורץ לי. האוניברסיטאות היא מערכת יקרה, ולמרות שקל להגיד "בואו נקבל את כולם ונמיין בתוך המערכת אחרי שנה" מדובר בצעד שעלותו מליארדים רבים, בעיקר אם זה ייושם גם בפקולטות המבוקשות. באוניברסיטה הפתוחה עצמה שכר הלימוד הוא כפול מאשר בשאר האוניברסיטאות והמודל של לקבל מי שיש לו בגרות ופסיכומטרי הוא לא פחות טוב מאשר להעניש את כולם על מנת לקבל את כולם.

 

 

שום דבר לא ראלי, עד שתיווצר "הקונסטלציה" שתגרום את השינוי. כמו במצרים כיום... וזה עדיין לא סוף פסוק.

 

 

 

 

מטרות החינוך הממלכתי החל משנת 2000  

 

בשנת 2000 עבר החוק שינוי בתחומים העוסקים במטרות החינוך הממלכתי בישראל. מטרות החוק, לאחר תיקון זה, מפורטות בסעיף 2 לחוק, שזו לשונו:

מטרות החינוך הממלכתי הן:

(1) לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו;

(2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים;

(3) ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל;

(4) ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם;

(5) לפתח את אישיות הילד והילדה, את יצירתיותם ואת כשרונותיהם השונים, למיצוי מלוא יכולתם כבני אדם החיים חיים של איכות ושל משמעות;

(6) לבסס את ידיעותיהם של הילד והילדה בתחומי הדעת והמדע השונים, ביצירה האנושית לסוגיה ולדורותיה, ובמיומנויות היסוד שיידרשו להם בחייהם כבני אדם בוגרים בחברה חופשית, ולעודד פעילות גופנית ותרבות פנאי;

(7) לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים;

(8) להעניק שוויון הזדמנויות לכל ילד וילדה, לאפשר להם להתפתח על פי דרכם וליצור אווירה המעודדת את השונה והתומכת בו;

(9) לטפח מעורבות בחיי החברה הישראלית, נכונות לקבל תפקידים ולמלאם מתוך מסירות ואחריות, רצון לעזרה הדדית, תרומה לקהילה, התנדבות וחתירה לצדק חברתי במדינת ישראל;

(10) לפתח יחס של כבוד ואחריות לסביבה הטבעית וזיקה לארץ, לנופיה, לחי ולצומח;

(11) להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל.

 

האם צריך בחינות בגרות כדי להשיג את מטרות החינוך המוצהרות?

 

האם צריך בחינת בגרות כדי לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו? לא !

 

האם צריך בחינת בגרות כדי להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים? לא !

 

האם צריך בחינת בגרות כדי לפתח את אישיות הילד והילדה, את יצירתיותם ואת כישרונותיהם השונים, למיצוי מלוא יכולתם כבני אדם החיים חיים של איכות ושל משמעות? לא !

 

האם צריך בחינת בגרות בחייהם כבני אדם בוגרים בחברה חופשית, ולעודד פעילות גופנית ותרבות פנאי? לא !

 

האם צריך בחינת בגרות כדי לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים? לא !

 

האם צריך בחינת בגרות כדי להעניק שוויון הזדמנויות לכל ילד וילדה, לאפשר להם להתפתח על פי דרכם וליצור אווירה המעודדת את השונה והתומכת בו? לא?

 

האם צריך בחינת בגרות כדי לטפח מעורבות בחיי החברה הישראלית, נכונות לקבל תפקידים ולמלאם מתוך מסירות ואחריות, רצון לעזרה הדדית, תרומה לקהילה, התנדבות וחתירה לצדק חברתי במדינת ישראל? לא !

 

האם צריך בחינת בגרות כדי לפתח יחס של כבוד ואחריות לסביבה הטבעית וזיקה לארץ, לנופיה, לחי ולצומח? לא !

 

האם צריך בחינת בגרות כדי להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל? לא ! 

 

אז, מדוע צריך בחינות בגרות?

 

 

צריך בחינות בגרות כדי לפתח כישורי למידה כלשהם בתיכון. כמו כן, הבגרויות בהיסטוריה, אזרחות, ספרות, לשון, אנגלית ותנ"ך מכילות תכנים חשובים לאזרחים בישראל, גם אם אפשר להתווכח על התכנים ועל אופן הלימוד. שאר הבגרויות מהוות סינון והכנה לאקדמיה. לא כולם צריכים ללכת לשם, ואולי גם לא כולם בכלל צריכים תעודת בגרות, אבל זה כבר עניין לדיון אחר. אם הבגרויות הן כ"כ רעות, איך זה שהפינים והאמריקאים לא חשבו לבטל אותן? עם התוצרים של מערכת החינוך פה בעשורים האחרונים, לא הייתי עושה שום רפורמה שבאה מבפנים.

 

 

 

 

מבחנים סטנדרטיים -- לרבות בחינות הבגרות, מיצ"ב, פיז"ה ופסיכומטריות -- הורסים את מערכת החינוך.

 

        כל פעם כאשר ניתנים, המבחנים הארציים הסטנדרטיים לתלמידי כיתות ד', כיתות  ח', וכיתות י"ב, לרבות, מבחני מיצ"ב, מבחני פיז"ה, בחינות הבגרות והבחינות הפסיכומטריות, הם נבחנים בהרחבה ונדונים מעל דפי העיתונות ובמשרדי הניהול של בתי-ספר שונים. ישוב אחד תוהה מדוע לתלמידיו היו הישגים כל כך נמוכים לעומת הממוצע, ישוב אחר מתגאה בתוצאותיו הטובות, בעוד שישוב נוסף מתגאה בכך שהוא מעל הממוצע אולם מודאג מהירידה לעומת השנה שעברה, וכן הלאה.  קהילות מדרגות את עצמן ואת בתי-הספר שלהן בהתאם לתוצאות המוחלטות והיחסיות האלו, ונראה שכל אחד מקבל כמובן מאליו שמבחנים אלה, שהם חדשים יחסית, הם מידה נפלאה למשהו מאוד חשוב הנוגע לחינוכם של ילדינו.

 

        למעשה, לא נגזים, אם נאמר שלמבחנים אלה יש השפעות שליליות הרות אסון על בתי-ספרינו. מן ההתחלה, הבה ונשאל את עצמנו: מה טבעם של מבחנים אלה? כיצד הם בנויים?  התשובה היא: שהם מחרוזות של שאלות אשר מנסות למדוד את כושרם של התלמידים לזכור עובדות ומיומנויות מסוימות. לאחר שנבחן מקרוב את ההנחות עליהן מבוססים המבחנים, אנחנו יכולים להתחיל לרכוש הבנה פנימית וראיה לתוך אופיים המתעה והעקמומי.

 

        ראשית, מי מנסח את המבחנים? המחברים הם בעצמם חברי הממסד החינוכי, אשר מתבקשים לשפוט בדיוק מה חשוב ומה לא חשוב על כל אחד לדעת ברמה מסוימת. מי העניק ידע אלוהי כזה לקבוצת אנשים זו? מי יכול לטעון שהוא בעל תבונה כזו שהוא יודע את הדבר בבטחה -- בבטחה כזאת שתהפוך ידע זה לנקודת ציון לאלפי ילדים? איזה איש או אישה יכול לטעון שהוא בעל יכולת למיין ולבחור מתוך המאגר האין-סופי של הידע האנושי את המעדנים אשר הם חיוניים לכל?

 

        אם היו עומדים להקים מערכת כזו במקום אחר כלשהו למעט בבתי-הספר, הייתה קמה זעקה ציבורית כזאת שהמציעים היו מתחבאים מבושה. האם אין היא, הדבקות האוניברסאלית לערכה נתונה ומוגבלת של עובדות ומעשים, מהות הדוגמאטיות, האוטוקרטיה, הדיכוי  הפסיכולוגי? האין זה כך שאנחנו תמיד בזנו למדינות בהן קיימות תביעות כאלה? האין זה כך שאנחנו מתענגים תמיד על הרבגוניות שלנו, על החופש שלנו מכפיה בחשיבה? כיצד, אם כן, אנחנו יכולים להצדיק את הענקת הסמכות והכוח לקבוצת מורים, לשפוט את כל ילדינו על פי המידות  שאותם מורים יחליטו לקבען כמוחלטות ונכונות?

 

        ומה עם הרעיון עצמו של אמות מידה אחידות? האם זה הגיוני לחפוץ שכל בן עשר, או כל בן ארבע עשרה, או כל בן שמונה עשרה שנים יהיו בקיאים באותו החומר? התוצאה הגרועה ביותר אשר הייתי מדמיין לעצמי הייתה, שכל תלמיד במדינה יקבל ציון מצטיין! איזו תחזית מפחידה! האם  אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם חדש ואמיץ כזה? ואם זה טוב עבור הגילאים האלה, מדוע שנעצור שם? מדוע שלא נמשיך את העבודה הטובה, ונבחן את האנשים כל ארבע שנים, עד גיל  הזקנה, כדי להבטיח שלא יסטו מאמות המידה הטובות ביותר שעליהן הבוחנים שלנו יכולים לחשוב?

 

        האם לאנשים יש מושג מה המבחנים האלה עושים לבתי-הספר של הערים והכפרים השונים שלנו?  ככל שעובר הזמן, והביצוע במבחנים אלה הופך להיות חשוב יותר כמידה להצלחתם של בתי-הספר, יותר ויותר אנרגיה מופנית כדי להבטיח שהילדים יצליחו במבחנים. הביצוע במבחנים הופך להיות דבר ראשון במעלה, וכל פעם מושקעים בתרגיל עקר זה כמויות גדולות יותר של אנרגיה ושל זמן.  אינני מתפלפל בנושא זה. אותו הדבר קרה בכל מקום בו הוכנסו מבחנים סטנדרטיים.  לפני למעלה מחמישים שנה, כבר אז, התחוור למשל, שלהעמיד את כל תלמידי התיכון של העיר ניו-יורק בפני מבחני ריג'נט של המדינה בכל מקצוע, הביא את ההוראה בכל מדינת ניו-יורק לבינוניות אחידה שעד היום טרם התגברו עליה. משהו דומה קרה עם הסאט'ס (SAT'S - Scholastic Aptitude Tests - מבחני כושר הלמידה: מבחנים פסיכומטריים בארה"ב), שהפכו למטרה בפני עצמה לכניסה לאוניברסיטאות, ומטילים צל על למידה יצרנית כלשהי אשר לולא הם, היה עוסק בה התלמיד במשך השנים האחרונות של בית-הספר התיכון.

 

        אין זה מאוחר מדי מכדי לנטוש את המבחנים מוליכים שולל והעקמומיים האלה. במחשבה שנייה, אולי זה כן מאוחר, לעת עתה;  אולי יעברו עוד הרבה מאד שנים של שיגעון זה עד שהאנשים ברשויות המרכזיות יבחינו בכך שהם חונקים את אותה מערכת חינוך אשר הם חושבים שהם רוצים לשפרה. אולם דבר אחד אשר אנחנו יכולים לעשותו כדי להילחם בשיגעון הזה ברמה המקומית הוא להתעלם מתוצאות המבחנים, בכולם ובכל אחד מהדיונים בבתי-הספר המקומיים  שלנו.  אם הקהילות המקומיות מחליטות, כל אחת בעצמה, להתרכז במה שהן חושבות שהוא חשוב ולהתעלם ממה שכל אחד אחר אומר להן שהוא חשוב, עדיין יש תקווה שנוכל להימנע מן האחידות -- המטמטמת, החדגונית, שמקהה את החושים -- אשר מבחנים אלה מנסים להכתיב לנו.

 

        אין כמעט שימוש ואין כמעט טעם למבחנים במסגרת חינוכית בעלת משמעות. האזרח הממוצע מבין זאת היטב. זו הסיבה מדוע אנחנו בקושי רואים או משתמשים במבחנים במשך חיינו כמבוגרים, למרות שאנחנו מבלים שנים אחרי שנים כאזרחים פוריים. ככל שמחנכים יקדימו להבין עובדה זו, בתי-הספר שלנו יהפכו למקום ראוי, אשר יכין כהלכה את ילדינו ונערינו לעתידם.

 

 

 

מבחנים:  מה טבעם, כיצד הם פועלים. 

 

נושא המבחנים עולה לכותרות, כאחת מסוגיות המפתח בחינוך, כאשר פניה של המדינה לקראת המאה ה-21. מדי יום אנחנו שומעים על דרישה גוברת למבחנים סטנדרטיים, אשר יינתנו בקנה מידה לאומי, כדי למדוד את יעילותה של מערכת החינוך שלנו בהפקת מבוגרים יעילים במסגרת כלכלה עולמית מכוונת לעתיד.

 

ידוע לי על סוגיות מעטות שהן יותר קשות מסוגיה זו. נראה שהיא מביאה את האנשים כמעט בין-רגע לקוטביות בשני מחנות: אלה הרואים במבחנים פתרון אוניברסלי לבעיה "לדעת היכן אנחנו עומדים", ואלה המתנגדים בחריפות למבחנים כמדד משמעותי. נראה שזה קצת יותר קשה להגיע לאמת, כרגיל.

 

אנסה להפריד אחדים מן הסיבים המשמעותיים ביותר בוויכוח זה, ולחשוף את ההנחות אשר ביסודן של העמדות השונות.  חושבני שתרגיל זה יסייע לקוראים למצוא את דרכם במבוך זה, ולקבל את החלטותיהם בבעיות הבלתי פתורות.

 

השאלה הראשונה אשר עלינו לשאול היא, מה אנחנו רוצים למצוא באמצעות המבחנים, ומדוע. נניח, למשל, שאנחנו מתכננים מבחנים אוניברסליים בנושא רזי הקיום של כל התרבויות. יכולנו לטעון שהיינו רוצים לדעת אם כל זכר יודע כיצד לצוד כלב-ים, בהנחה שידע זה הוא חיוני להישרדותו של הפרט ושל הקהילה. אינני טוען בעד או נגד מבחן כזה, אני מצביע על טבעה של הבעיה בלבד.

 

כאשר דנים בנושא מערכת החינוך הנוכחית במדינה זו, מגלים במהרה ששאלה זו הרבה יותר קשה, ופחות ניתנת לניתוח ממה שנראה היה במבט ראשון. ניקח למשל, את תהליך הקריאה, דבר אשר בדרך כלל נבחר כמיומנות החשובה ביותר הנחוצה לכל אדם היום. מסתבר שמיומנות הקריאה קשורה קשר הדוק לתוכן, ולמוטיבציה של הקורא. הדעה שקיים סוג אחד מופשט של "מיומנות הקריאה" היא פשוט שטות גמורה.

 

כל אחד יודע זאת, אם כי מחנכים, כמעט באופן אוניברסלי, אינם מכירים בכך. למשל, אדם המעורב עמוקות במכונאות רכב יכול להיות מוכשר ביותר בהבנת כתובים מסובכים על מנועים, מערכות להעברת כוח, מצמדים, ממירים קטליטים, וכד', בייחוד כאשר האדם הזה נמצא בעיצומה של עבודת תיקון חשובה אשר מהווה אתגר עבורו. אותו אדם עצמו, אם היו מושיבים אותו ליד שולחן בסביבה בה בוחנים והיו מורים לו לקרוא קטע בדיוני ולנתחו, יכול להיות שהוא היה מאבד לגמרי את הכוון, והיה נראה כאילו שהוא כמעט בור.  על אותו משקל, פרופסור מוצלח לאנגלית יכול שהיה נפסל לגמרי אם הוא היה מתבקש לקרוא ולנתח טקסט על תיקון מכוניות. אכן, שניהם, גם הפרופסור וגם מכונאי הרכב, אם היו מפגישים אותם ליד שולחן, ומחייבים אותם להפגין ביצועים בנושא כלשהו אשר אינו קשור כלל עם שטחי התעניינותם, שניהם היו עושים זאת בצורה עלובה.

 

זה ועוד, ישנם הרבה מאוד שטחי התעניינות משמעותיים בהם לדעת לקרוא ולכתוב בכל צורה שהיא, איננו בהכרח דבר חשוב. בן אדם יכול להיות ספורטאי, אמן, מוזיקאי, אומן, נגר, חוואי, או מספר כלשהו אחר של מקצועות, מבלי לקרוא לעולם מילה אחת כתובה. דבר זה הוא אמת החל  מבראשית, וגם היום הוא אמת. לבחון את האנשים האלה במיומנויות הקריאה הוא כל כך לא רלוונטי ליעילותם בחברה, כמו לבחון טייס/ת קרב במיומנותו/ה לשיר נעימה של באך, או לאמן סוס מרוץ.

 

אני סבור שאין במדינה זו אפילו שטח אחד המוגדר בבירור בו אפשר לטעון טיעון טוב לבחינה אוניברסלית. כל העניין בחברה המודרנית שלאחר עידן התעשייה הוא, שהיא מקדמת בברכה גיוון, והיא מצליחה באין סוף מגוון של נושאי התעניינות, של מיומנויות, ושל עיסוקים יצירתיים. לא רק שאין צורך לצמצם את כל האנשים למכנה משותף מסוים, אלא שישנן כל הסיבות להימנע מכך בתוקף. סטנדרטיזציה של העיסוק האנושי בחברה שלאחר עידן התעשייה מביאה לתוצאות הפוכות לסוג התסיסה היצירתית אשר נחוצה לחברה כזאת כדי להמשיך ולהתקדם. היפנים, אשר על מערכת החינוך המאוד נוקשה שלהם כל כך הרבה אמריקאים חולמים, מגיעים בעצמם להכרת אמת פשוטה זו, ועושים כמיטב יכולתם לבנות מחדש מן היסוד את בתי-הספר שלהם. הרוסים, אשר למעשה החלו להבחין בדבר, ראו את עצמם מפגרים יותר ויותר לעומת העולם המערבי, בזמן שאוכלוסייתם הייתה כבולה על ידי חינוך דימוי אפודת-כוח.

 

אם מישהו יכול לטעון טיעון משכנע אודות תחום מומחיות מסוים איזשהו כתחום אשר הוא באמת נחוץ לכל מבוגר ומבוגר במדינה זו כדי לתפקד ביעילות, אז יש מקום לחשוב על מבחן ארצי בתחום זה. לפי שעה, איש אפילו לא התקרב לעשות כן. כתוצאה מכך, כל המבחנים הספציפיים אשר עליהם מדובר בימים אלה, הם למעשה ברי-החלה רק על חלק, מוגדר מבחינה תרבותית, של האוכלוסייה, וזה היה צעד גדול אחד אחורה בפרקטיקה החינוכית, אילו היינו מספיק טיפשים לאמץ אותם.

 

אולם ישנה עוד בעיה, עמוקה יותר, עם כל הנוהל כולו של המבחנים. כדי לראותה, צריך להבין שבלב ליבו של המושג "מבחן" נמצאת תפישת היכולת למדוד. אנחנו נותנים מבחנים כדי למדוד משהו, והמדידה נותנת לנו אפשרות להשוות אנשים שונים האחד עם השני, כמו כן מאפשרת להשוות כל בן אדם עם סטנדרט מוחלט איזשהו. רק אם נושא המדידה אשר ביסודו של המבחן הוא בר-מדידה, רק אז אפשר ליצור מבחן לבקיאות בנושא.

 

אפשר להדגים את הבעיה בצורה הקלה ביותר על ידי התבוננות במשהו כמו "יופי" כנושא לבחינה. כל אחד יודע שהיופי הוא שיפוט אסתטי סובייקטיבי שהוא גם אישי ותרבותי בהקשרו. האידאל של היופי אצל אדם אחד הוא סיוט אצל אדם אחר. כאשר האימפרסיוניסטים התחילו לצייר בפריז לפני יותר ממאה שנה, רוב חובבי האמנות באירופה ראו את עבודתם כמכוערת מעבר למילים. בזמן שהאמנים האלה רעבו ללחם, ציירים ראליסטים אחרים התעשרו. היום, אותם ציורים אימפרסיוניסטים נמכרים במיליונים רבים של דולרים כל אחד, ואת בני-זמנם הראליסטים, נדיר הוא שמציגים אותם. איש שפוי לא היה אפילו חולם לקבוע מידה בצורה של מספר ליופי!

 

כעת, סוג הדברים אשר ניתן למדוד הן פעילויות פשוטות, סטנדרטיות וממוכנות, הקשורות בדרך כלל עם מכונות או עם רובוטים. למשל, אפשר למדוד את היכולת לנהוג במכונית, או את היכולת להטיס מטוס, או לעבוד במחרטה, או לארוג או לסרוג. מאידך, אפילו כאשר מדובר בפעילויות אלו, זה בלתי אפשרי ליצור מידה מאותו חלק שלהן אשר מעורב בו שיפוט. אם כן, איננו יכולים לבחון את הרפלקסים ואת המיומנויות הנחוצים כדי להפוך לנהג מכוניות-מרוץ יעיל, או להיותטייס מופלא, או לעצב פסלי עץ בעלי דמיון, או לעצב סוודר יפה.

 

כאשר אנחנו נכנסים לתחומים האינטלקטואליים, הכושר שלנו לבחון ביעילות קטן במהירות, והופך ללא משמעותי כמעט. אם כן, אנחנו יכולים ליצור מידה של כושר איות, אולם לא של כושר לכתוב טוב -- דבר אשר אפילו מבקרים מתוחכמים חולקים עליו כל הזמן. אנחנו יכולים ליצור מידה של דקדוק נכון אולם לא לסגנון טוב. אנחנו יכולים ליצור מידה של דיוק בחיבור, חיסור, כפל, וחילוק, אולם לא מידה של כושר לפתור בעיות מקוריות מהסוג שמתמטיקאים מתמודדים עמן.

 

למעשה, כפי שמופיעות דוגמאות אלו ודומות להן, אנחנו יכולים ליצור מידה לכל מיומנות אשר ניתן לתכנתה במחשב -- ולכן, מיומנויות אלו, אין זה באמת חשוב יותר לשאתן בראשנו!!

 

לדבר הזה יש השלכות עצומות על בתי-הספר. ככלות הכל, המטרה העיקרית של החינוך היאלהכין ילדים ונוער להיות מבוגרים יעילים בעולם המודרני -- פירושו של דבר, יותר מכל, להיות אנשים אשר יכולים לחשוב בעצמם, אשר מסוגלים לפתור בעיות באופן יצירתי, אשר מסוגלים להמציא שיטות חדשות. מה שאנחנו זקוקים לו יותר מכל הם אזרחים עצמאיים, אחראיים, בעלי יוזמה, בעלי יכולת לקחת אחריות על חייהם, להיות מסוגלים לחשוב כיצד הם יכולים להתאחד עם סביבתם. כל זה כרוך בדמיון ובתבונה, שתיים מן התכונות של הגזע האנושי הבלתי ניתנות ביותר למדידה.

 

יתכן ששמעתם אנשים מסוימים הטוענים שאכן ישנם מבחני יצירתיות. אני מפציר בך הקורא לבדוק מבחנים אלה, ולהשתמש למטרה זו בהגיון שלך. מה שהם עושים למעשה הוא להציבבעיה בעלת קצה אחד פתוח, ומבקשים מהתלמיד לתת כמה פתרונות שונים אפשריים אשר הוא/היא יכול/ה לתת בפרק זמן מסוים. הקשר בין בעיות-בחינה אלו שהן מעשי-קסם נטולי-דמיון לבין סוג האתגרים אשר אנשים מתמודדים עימם בעולם המציאות, הוא רחוק במקרה הטוב.

 

זה מביא אותי לגורם הזמן. אפילו במקרים המעטים, המוגבלים, בהם המבחנים הם רלוונטיים, השימוש בגורם הזמן שולל לגמרי את ערכם. אין דרך לכפות על היצירתיות לקרות בפרק זמן נתון. אין דרך לגרום לשיר נעלה להופיע תוך שעה, או להשקפה פוליטית להיווצר בפרק זמן של 45 דקות. נחוץ זמן למחשבה כדי שתבשיל, זמן כדי שתתפתח; שום דבר, שום דבר כלל איננו ידוע על כיצד תהליך החשיבה המקורית נפרש בזמן. ישנן תיאוריות, ישנם ניחושים, אולם אין ידע. אכן, אם היינו יודעים את הסוד כיצד לגרום לחשיבה היצירתית להופיע לפי דרישה, היא לא הייתה, לפי ההגדרה, יצירתית יותר, אלא פשוט עוד נוהל שיגרתי. לבחון מקוריות בפרק זמן נתון היא סתירה מוחלטת במונחים.

 

שוב, אין כמעט שימוש ואין כמעט טעם למבחנים במסגרת חינוכית בעלת משמעות. האזרח הממוצע מבין זאת היטב. זו הסיבה מדוע אנחנו בקושי רואים או משתמשים במבחנים במשך חיינו כמבוגרים, למרות שאנחנו מבלים שנים אחרי שנים כאזרחים פוריים. ככל שמחנכים יקדימו להבין  עובדה זו, בתי-הספר שלנו יהפכו למקום ראוי, אשר יכין כהלכה את ילדינו ונערינו לעתידם.