מבחנים: מה טבעם, כיצד הם פועלים.
נושא המבחנים עולה לכותרות, כאחת מסוגיות המפתח בחינוך, כאשר פניה של המדינה לקראת המאה ה-21. מדי יום אנחנו שומעים על דרישה גוברת למבחנים סטנדרטיים, אשר יינתנו בקנה מידה לאומי, כדי למדוד את יעילותה של מערכת החינוך שלנו בהפקת מבוגרים יעילים במסגרת כלכלה עולמית מכוונת לעתיד.
ידוע לי על סוגיות מעטות שהן יותר קשות מסוגיה זו. נראה שהיא מביאה את האנשים כמעט בין-רגע לקוטביות בשני מחנות: אלה הרואים במבחנים פתרון אוניברסלי לבעיה "לדעת היכן אנחנו עומדים", ואלה המתנגדים בחריפות למבחנים כמדד משמעותי. נראה שזה קצת יותר קשה להגיע לאמת, כרגיל.
אנסה להפריד אחדים מן הסיבים המשמעותיים ביותר בוויכוח זה, ולחשוף את ההנחות אשר ביסודן של העמדות השונות. חושבני שתרגיל זה יסייע לקוראים למצוא את דרכם במבוך זה, ולקבל את החלטותיהם בבעיות הבלתי פתורות.
השאלה הראשונה אשר עלינו לשאול היא, מה אנחנו רוצים למצוא באמצעות המבחנים, ומדוע. נניח, למשל, שאנחנו מתכננים מבחנים אוניברסליים בנושא רזי הקיום של כל התרבויות. יכולנו לטעון שהיינו רוצים לדעת אם כל זכר יודע כיצד לצוד כלב-ים, בהנחה שידע זה הוא חיוני להישרדותו של הפרט ושל הקהילה. אינני טוען בעד או נגד מבחן כזה, אני מצביע על טבעה של הבעיה בלבד.
כאשר דנים בנושא מערכת החינוך הנוכחית במדינה זו, מגלים במהרה ששאלה זו הרבה יותר קשה, ופחות ניתנת לניתוח ממה שנראה היה במבט ראשון. ניקח למשל, את תהליך הקריאה, דבר אשר בדרך כלל נבחר כמיומנות החשובה ביותר הנחוצה לכל אדם היום. מסתבר שמיומנות הקריאה קשורה קשר הדוק לתוכן, ולמוטיבציה של הקורא. הדעה שקיים סוג אחד מופשט של "מיומנות הקריאה" היא פשוט שטות גמורה.
כל אחד יודע זאת, אם כי מחנכים, כמעט באופן אוניברסלי, אינם מכירים בכך. למשל, אדם המעורב עמוקות במכונאות רכב יכול להיות מוכשר ביותר בהבנת כתובים מסובכים על מנועים, מערכות להעברת כוח, מצמדים, ממירים קטליטים, וכד', בייחוד כאשר האדם הזה נמצא בעיצומה של עבודת תיקון חשובה אשר מהווה אתגר עבורו. אותו אדם עצמו, אם היו מושיבים אותו ליד שולחן בסביבה בה בוחנים והיו מורים לו לקרוא קטע בדיוני ולנתחו, יכול להיות שהוא היה מאבד לגמרי את הכוון, והיה נראה כאילו שהוא כמעט בור. על אותו משקל, פרופסור מוצלח לאנגלית יכול שהיה נפסל לגמרי אם הוא היה מתבקש לקרוא ולנתח טקסט על תיקון מכוניות. אכן, שניהם, גם הפרופסור וגם מכונאי הרכב, אם היו מפגישים אותם ליד שולחן, ומחייבים אותם להפגין ביצועים בנושא כלשהו אשר אינו קשור כלל עם שטחי התעניינותם, שניהם היו עושים זאת בצורה עלובה.
זה ועוד, ישנם הרבה מאוד שטחי התעניינות משמעותיים בהם לדעת לקרוא ולכתוב בכל צורה שהיא, איננו בהכרח דבר חשוב. בן אדם יכול להיות ספורטאי, אמן, מוזיקאי, אומן, נגר, חוואי, או מספר כלשהו אחר של מקצועות, מבלי לקרוא לעולם מילה אחת כתובה. דבר זה הוא אמת החל מבראשית, וגם היום הוא אמת. לבחון את האנשים האלה במיומנויות הקריאה הוא כל כך לא רלוונטי ליעילותם בחברה, כמו לבחון טייס/ת קרב במיומנותו/ה לשיר נעימה של באך, או לאמן סוס מרוץ.
אני סבור שאין במדינה זו אפילו שטח אחד המוגדר בבירור בו אפשר לטעון טיעון טוב לבחינה אוניברסלית. כל העניין בחברה המודרנית שלאחר עידן התעשייה הוא, שהיא מקדמת בברכה גיוון, והיא מצליחה באין סוף מגוון של נושאי התעניינות, של מיומנויות, ושל עיסוקים יצירתיים. לא רק שאין צורך לצמצם את כל האנשים למכנה משותף מסוים, אלא שישנן כל הסיבות להימנע מכך בתוקף. סטנדרטיזציה של העיסוק האנושי בחברה שלאחר עידן התעשייה מביאה לתוצאות הפוכות לסוג התסיסה היצירתית אשר נחוצה לחברה כזאת כדי להמשיך ולהתקדם. היפנים, אשר על מערכת החינוך המאוד נוקשה שלהם כל כך הרבה אמריקאים חולמים, מגיעים בעצמם להכרת אמת פשוטה זו, ועושים כמיטב יכולתם לבנות מחדש מן היסוד את בתי-הספר שלהם. הרוסים, אשר למעשה החלו להבחין בדבר, ראו את עצמם מפגרים יותר ויותר לעומת העולם המערבי, בזמן שאוכלוסייתם הייתה כבולה על ידי חינוך דימוי אפודת-כוח.
אם מישהו יכול לטעון טיעון משכנע אודות תחום מומחיות מסוים איזשהו כתחום אשר הוא באמת נחוץ לכל מבוגר ומבוגר במדינה זו כדי לתפקד ביעילות, אז יש מקום לחשוב על מבחן ארצי בתחום זה. לפי שעה, איש אפילו לא התקרב לעשות כן. כתוצאה מכך, כל המבחנים הספציפיים אשר עליהם מדובר בימים אלה, הם למעשה ברי-החלה רק על חלק, מוגדר מבחינה תרבותית, של האוכלוסייה, וזה היה צעד גדול אחד אחורה בפרקטיקה החינוכית, אילו היינו מספיק טיפשים לאמץ אותם.
אולם ישנה עוד בעיה, עמוקה יותר, עם כל הנוהל כולו של המבחנים. כדי לראותה, צריך להבין שבלב ליבו של המושג "מבחן" נמצאת תפישת היכולת למדוד. אנחנו נותנים מבחנים כדי למדוד משהו, והמדידה נותנת לנו אפשרות להשוות אנשים שונים האחד עם השני, כמו כן מאפשרת להשוות כל בן אדם עם סטנדרט מוחלט איזשהו. רק אם נושא המדידה אשר ביסודו של המבחן הוא בר-מדידה, רק אז אפשר ליצור מבחן לבקיאות בנושא.
אפשר להדגים את הבעיה בצורה הקלה ביותר על ידי התבוננות במשהו כמו "יופי" כנושא לבחינה. כל אחד יודע שהיופי הוא שיפוט אסתטי סובייקטיבי שהוא גם אישי ותרבותי בהקשרו. האידאל של היופי אצל אדם אחד הוא סיוט אצל אדם אחר. כאשר האימפרסיוניסטים התחילו לצייר בפריז לפני יותר ממאה שנה, רוב חובבי האמנות באירופה ראו את עבודתם כמכוערת מעבר למילים. בזמן שהאמנים האלה רעבו ללחם, ציירים ראליסטים אחרים התעשרו. היום, אותם ציורים אימפרסיוניסטים נמכרים במיליונים רבים של דולרים כל אחד, ואת בני-זמנם הראליסטים, נדיר הוא שמציגים אותם. איש שפוי לא היה אפילו חולם לקבוע מידה בצורה של מספר ליופי!
כעת, סוג הדברים אשר ניתן למדוד הן פעילויות פשוטות, סטנדרטיות וממוכנות, הקשורות בדרך כלל עם מכונות או עם רובוטים. למשל, אפשר למדוד את היכולת לנהוג במכונית, או את היכולת להטיס מטוס, או לעבוד במחרטה, או לארוג או לסרוג. מאידך, אפילו כאשר מדובר בפעילויות אלו, זה בלתי אפשרי ליצור מידה מאותו חלק שלהן אשר מעורב בו שיפוט. אם כן, איננו יכולים לבחון את הרפלקסים ואת המיומנויות הנחוצים כדי להפוך לנהג מכוניות-מרוץ יעיל, או להיות טייס מופלא, או לעצב פסלי עץ בעלי דמיון, או לעצב סוודר יפה.
כאשר אנחנו נכנסים לתחומים האינטלקטואליים, הכושר שלנו לבחון ביעילות קטן במהירות, והופך ללא משמעותי כמעט. אם כן, אנחנו יכולים ליצור מידה של כושר איות, אולם לא של כושר לכתוב טוב -- דבר אשר אפילו מבקרים מתוחכמים חולקים עליו כל הזמן. אנחנו יכולים ליצור מידה של דקדוק נכון אולם לא לסגנון טוב. אנחנו יכולים ליצור מידה של דיוק בחיבור, חיסור, כפל, וחילוק, אולם לא מידה של כושר לפתור בעיות מקוריות מהסוג שמתמטיקאים מתמודדים עמן.
למעשה, כפי שמופיעות דוגמאות אלו ודומות להן, אנחנו יכולים ליצור מידה לכל מיומנות אשר ניתן לתכנתה במחשב -- ולכן, מיומנויות אלו, אין זה באמת חשוב יותר לשאתן בראשנו!!
לדבר הזה יש השלכות עצומות על בתי-הספר. ככלות הכל, המטרה העיקרית של החינוך היא להכין ילדים ונוער להיות מבוגרים יעילים בעולם המודרני -- פירושו של דבר, יותר מכל, להיות אנשים אשר יכולים לחשוב בעצמם, אשר מסוגלים לפתור בעיות באופן יצירתי, אשר מסוגלים להמציא שיטות חדשות. מה שאנחנו זקוקים לו יותר מכל הם אזרחים עצמאיים, אחראיים, בעלי יוזמה, בעלי יכולת לקחת אחריות על חייהם, להיות מסוגלים לחשוב כיצד הם יכולים להתאחד עם סביבתם. כל זה כרוך בדמיון ובתבונה, שתיים מן התכונות של הגזע האנושי הבלתי ניתנות ביותר למדידה.
יתכן ששמעתם אנשים מסוימים הטוענים שאכן ישנם מבחני יצירתיות. אני מפציר בך הקורא לבדוק מבחנים אלה, ולהשתמש למטרה זו בהגיון שלך. מה שהם עושים למעשה הוא להציב בעיה בעלת קצה אחד פתוח, ומבקשים מהתלמיד לתת כמה פתרונות שונים אפשריים אשר הוא/היא יכול/ה לתת בפרק זמן מסוים. הקשר בין בעיות-בחינה אלו שהן מעשי-קסם נטולי-דמיון לבין סוג האתגרים אשר אנשים מתמודדים עימם בעולם המציאות, הוא רחוק במקרה הטוב.
זה מביא אותי לגורם הזמן. אפילו במקרים המעטים, המוגבלים, בהם המבחנים הם רלוונטיים, השימוש בגורם הזמן שולל לגמרי את ערכם. אין דרך לכפות על היצירתיות לקרות בפרק זמן נתון. אין דרך לגרום לשיר נעלה להופיע תוך שעה, או להשקפה פוליטית להיווצר בפרק זמן של 45 דקות. נחוץ זמן למחשבה כדי שתבשיל, זמן כדי שתתפתח; שום דבר, שום דבר כלל איננו ידוע על כיצד תהליך החשיבה המקורית נפרש בזמן. ישנן תיאוריות, ישנם ניחושים, אולם אין ידע. אכן, אם היינו יודעים את הסוד כיצד לגרום לחשיבה היצירתית להופיע לפי דרישה, היא לא הייתה, לפי ההגדרה, יצירתית יותר, אלא פשוט עוד נוהל שיגרתי. לבחון מקוריות בפרק זמן נתון היא סתירה מוחלטת במונחים.
אין כמעט שימוש ואין כמעט טעם למבחנים במסגרת חינוכית בעלת משמעות. האזרח הממוצע מבין זאת היטב. זו הסיבה מדוע אנחנו בקושי רואים או משתמשים במבחנים במשך חיינו כמבוגרים, למרות שאנחנו מבלים שנים אחרי שנים כאזרחים פוריים. ככל שמחנכים יקדימו להבין עובדה זו, בתי-הספר שלנו יהפכו למקום ראוי, אשר יכין כהלכה את ילדינו ונערינו לעתידם.
הוספת תגובה על "מדידה במידה"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה