... אני אוהבת אותו, באמת אוהבת אותו.

הוא היה חלק כל כך חשוב מהחיים שלי, כל כך הרבה דברים בחיים שלי קשורים אליו.קשה לי לדמיין את החיים שלי בלעדיו.

אני זוכרת איך בבקרים הייתי ניגשת אליו, מלטפת אותו, בודקת אותו מכל הכיוונים. מנקה אותו. מדברת אליו. מספרת לו מה יהיה במשך היום, לאן נלך ומה נעשה.

אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל ככה זה היה.

והתקופות שהיו לנו ביחד, החוויות, האנשים שפגשנו – כל זה נגמר עכשיו. החלק הזה בחיים שלי מת.

הוא לא הראשון שלי. לפניו היו עוד כמה אך אף אחד לא היה כמוהו – גדול, חזק. היה בינינו קשה אחר מאשר עם הקודמים.קשר שלא האמנתי שיגמר אף פעם.

כשראיתי אותו בפעם הראשונה הייתי בתקופה של התאוששות מהקודם. נשבעתי אז שיותר זה לא יקרה לי. שיותר לא אמצע את עצמי עם אחד כזה. לא חשבתי שזה יקרה לי ככה שוב, שאתאהב כל כך חזק.

התחושה הכי חזקה שהרגשתי כשהייתי איתו הייתה של חופש אמיתי, חסר גבולות, שאפשר לדהור קדימה ולא משנה מה יקרה אח"כ.

אם כל האהבה שחשתי כלפיו, היום אני חשה בעיקר כעס, כעס על שזרק אותי ככה, שלא הגן עלי. אני יודעת שזה לא היה התפקיד שלו, להגן עלי, וזה לא באשמתו שנפגעתי ככה ואני במצבי הנוכחי. הכעס הוא לא הגיוני אבל קיים.

במשך היום אני עסוקה. כל היום בפעילות. רצה ממקום למקום. לא עוצרת. לא חושבת.

בלילה – זה הזמן הכי קשה. אז המחשבות באות, והזיכרונות. הדקות האחרונות שלנו יחד, כל מה שקרה באותו בוקר – הכול עולה. והשאלות...

למה זה קרה? מי אשם? באיזו נקודה בדיוק התחיל המהלך שהביא אותנו למצב כזה?

והספקות המנקרים – איך אני אסתדר בלעדיו? זה לא רק עניין הנוחות, והזמינות, והתחושה של משהו מוכר. זה עולם שלם שהתרסק בשבילי.

מול תחושת החופש שהייתה איתו, התחושה של להיות כלואה פה, בתוך הגבסים האלה והטווחים שיכולה להזיז את הידיים והרגליים שלי, קשה עוד יותר. המצב בו אני נמצאת הוא ההיפך ממה שאני רגילה. אולי בגלל זה הכעס והתסכול. אני רגילה לעבוד קשה אבל המקום שבו אני נמצאת קשה לי מאוד. הצורך בעזרה של אדם אחר, אפילו בדברים הכי קטנים והכי אינטימיים, הצורך להישען על מישהו, הדמעות שמתפרצות בלי שליטה, הפנים של הסובבים אותי שמנסים לעודד אותי אבל אני רואה מעבר את החששות שלהם. גם אחרי שאשתחרר עדיין אהיה לנטל על המשפחה שלי. וזה אולי החלק הכי קשה.

כל העולם שלי התהפך. אני, שהייתי הדמות החזקה בבית, שכולם היו תלויים בה, הפכתי להיות הנזקקת מכולם, ולמרות שכולם מתגייסים לעזור אני מרגישה רחוקה ומנותקת.

בלילה משחזרת תמונות, מעיזה לשאול שאלות שביום יום לא מעיזה לשאול אף אחד.

ומתגעגעת אליו. כל כך מתגעגעת אליו, לריח שלו, למגע שלו. אלינו

ורק זוכרת אותנו מוטלים ככה על הכביש, מרוסקים, אני והוא לצידי, האופנוע שלי.

(מוקדש)