ביום חמישי יתקיים יום עיון במדרשה בבית ברל, לזכרו של רפי לביא.

בין אם אתם אוהבים או שונאים - אי אפשר להתעלם מהמקום המשמעותי של רפי לביא כמורה לאמנות מאז שנות השבעים.

יום העיון פתוח לקהל הרחב ללא תשלום.

תודה דבי.

מתכננת להגיע.

נתראה שם.

עוד מישהו?

יש טרמפים מתל אביב?

שמחתי לפגוש ביום הזה את רונתי, אורה ודורית.

כפי שכבר כתבתי בפוסט פרידה מרפי אני הייתי תלמידה שלו במדרשה בתחילת שנות ה- 80. תקופה מאד סוערת באמנות הישראלית, בה עשו צעדי גישוש אחרי הטרדנים המושגיים והפמיניסטים בעולם האמנות המערבי.

היום התחיל בהקרנת הסרט "ראש גרניום" של עמית גורן, בן זוגה של שרית שפירא, אשר אצרה את התערוכה הרטרוספקטיבית שלו במוזיאון ישראל. במשך שלוש שנים הוא ליווה אותו בכל מעשיו, כולל השיא בעזיבה את הדירה הקטנה והקלסטרופובית ביונה הנביא, בה היינו מתקבצים לשמוע מוסיקה ו"לראות ז'ורנלים" - כי רק אצל רפי היו ז'ורנלים של אמנות מחו"ל ותפקידו כמורה, היה לפתוח את ביתו לתלמידיו ולשתף בהם את אוצרותיו ומקורות ההשראה שלו.

לשמוע את הדוברים היום (ואני לא שמעתי את כולם) היה להבין את ההשפעה העצומה שהיה לאיש הזה על האמנות הישראלית וטוב שיש מי שיעיד על כך כי הוא היה האחרון שהיה מוכן להודות בכך. הוא צייר, כפי שאמר, כי הוא מוכרח וזאת למרות שהוא בכלל לא אהב לצייר....

היה בהחלט יום מענין.

אני לא הכרתי אישית את רפי לביא, אבל כשדברו עליו ועל שיטות הלימוד שלו,

 הרגשתי כתלמידתו. חלק גדול מהאמרות שלו והסיפורים שלו היו מוכרים לי.

הרבה דברים השתנו במדרשה מאז עזיבתו, אבל רוחו שורה בה.

יש אפילו כיתה שנקראת עד היום, הכיתה של רפי.

הוקסמתי מדמותה של אישתו, אילנה. צריכה להיות אישה מאוד מאוד מיוחדת - האישה שלצידו.

היה מענין לשמוע את הדוברים השונים שפרשו את מהות יצירתו.כל אחד הבין אותה אחרת ושם דגש על דברים אחרים. ובאופן הפרשנות - דיבר בעצם על עצמו.