האם מערכת החינוך הציבורית ובתי הספר שלנו מכבדים את זכויות האוכלוסייה שבאה בשעריה ?

 (ראו סרט וידאו לכל סעיף)

 

שלשים סעיפים של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם.

 

 

                                            Price of Silence (video 7:00) 

 

 

 

A music video that brings together 16 of the worlds top musicians—some of whom have fled oppressive regimes—in a rousing musical plea to guarantee human rights for all.

The track, donated by Aterciopelados and arranged by fusion music guru Andres Levin, combines the voices of Hugh Masekela, Julieta Venegas, Stephen Marley, Angelique Kidjo, Yungchen Lhamo, Aterciopelados, Yerba Buena, Natacha Atlas, Rachid Taha, Kiran Ahluwalia, Chiwoniso and Emmanual Jal with those of U.S. artists Natalie Merchant, and Chali 2Na of Jurassic 5. Introduction by Laurence Fishburne.

 

 

היסודות הפוליטיים

אנחנו מקבלים כמובן מאליו שעל בתי-הספר לטפח אזרחות טובה . החינוך האוניברסלי, תמיד שמר על עין אחת פקוחה הממוקדת בחדות במטרה: לעשות מכולנו אזרחים טובים  .

כולנו יודעים מה המדינה מייצגת. העקרונות המנחים נרשמו, ושוכללו בהתמדה מאז  .

מדינה זו הנה קהילייה דמוקרטית. אין מלך, אין מלכות, אין אצולה, אין היררכיה טבעית, אין רודן. ממשל של העם, על די העם, עבור העם. בענייני מדיניות, שלטון הרוב. אין מיסוי ללא ייצוג.

מדינה זו היא מדינת חוק. אין סמכות שרירותית, אין ממשל גחמן (קפריזי) פעם נותן, פעם לוקח. צדק ראוי.

מדינה דמוקרטית היא אנשים עם זכויות. זכויות טבעיות. זכויות שצריכים להיות כל כך יקרות לנו שיש לסרב את אישורה של החוקה ללא מגילת הזכויות מצורפת בכתב, ויחד אתה.

ביודענו כל זאת  , היינו מצפים -- לא, היינו עומדים על כך   (ניתן היה לחשוב) -- שעל בתי-הספר, בהכשירם את תלמידיהם לתרומה יצרנית ליציבות הפוליטית ולצמיחתה של המדינה   --  

  -- להיות דמוקרטיים ולא אוטוקרטיים;

  -- להיות מנוהלים באמצעות כללים ברורים וצדק ראוי;

  -- להיות שומרי זכויות הפרט של התלמידים.

תלמיד הגדל בבית-ספר בעל אפיונים אלה יהיה מוכן להיכנס הישר לתוך החברה בכללותה.

אולם בתי-הספר מצטיינים, למעשה, בהיעדרותם המוחלטת של כל אחד מהערכים העיקריים אשר צוינו ברשימה  .

 

-- הם אוטוקרטיים -- כולם, אפילו בתי-ספר "פרוגרסיביים".

  -- אין להם קווים מנחים ברורים והם תמימים לחלוטין במה שנוגע לצדק ראוי כפי שמתבקש להחילו על עבריינים מועדים.

-- הם אינם מכירים בזכויות הקטינים  .

כולם למעט בית-הספר הדמוקרטי, אשר נוסד על ברכי שלשת העקרונות האלו  .

חושבני שאפשר לומר בבטחה שזכויות האדם אשר אותן כל כך אנחנו מעריצים, לעולם לא תהיינה באמת מובטחות עד אשר הילדים והנוער שלנו, במשך השנים הגורליות המעצבות את מוחו ונפשו, יהיה מוזן בסביבת בית-ספר אשר תכלול את האמיתות הבסיסיות האלו  .

 

 

כדי ללמוד דמוקרטיה חייבים להתנסות בה ! 

  
רבות מדובר בימים אלה על החשיבות ללמד ערכים דמוקרטיים בבתי הספר הממלכתיים שלנו. נראה שבעלי טורים בעיתונים, איגודים מקצועיים למורים, ארגונים ציבוריים, ואנשים בעלי השקפה לאזרחות טובה מבחינים פתאום שהנוער שלנו גדל בור ובלתי מחויב לעקרונות הנעלים עליהם מבוססת המדינה שלנו.

אומנם אני מסכים לגמרי שקיימת בעיה, חוששני שהתרופה המוצעת -- יותר שיעורים באזרחות ו/או ב"דמוקרטיה", לרבות לימוד מגילת העצמאות -- היא לא יותר טובה מהמחלה. מדוע קורה שאנשים מתעקשים לחשוב שהפתרון לבעיות של החיים האמתיים הוא לדבר עליהן? האם מישהו באמת מאמין שלכפות על ילדים לעבור עוד קורס ישיג יעדים משמעותיים אמתיים? אנחנו איננו יכולים אפילו להביא את הילדים שלנו לקרוא או לכתוב או לעשות חשבון כהלכה, למרות אינסוף השעות של מאמץ בכיתה. האם נהפוך אותם למגני החופש והדמוקרטיה על ידי התאמת תכנית הלימודים פעם נוספת?

העובדה הפשוטה היא שילדים אינם מחויבים לעקרונות דמוקרטיים, או לחופש מדיני, או למגילת העצמאות, או לחוקי היסוד של המדינה, כי הם בעצמם אינם מתנסים באף אחד מהנושאים הנעלים האלה בחיי היומיום שלהם, ובייחוד, בבתי הספר שלהם. לילדים אין זכויות בבית הספר, הם אינם משתתפים בקבלת החלטות משמעותית בבית הספר (אפילו כאשר ההחלטות משפיעות במישרין על חייהם), כמו כן, אין להם חופש להגדרה עצמית בבית הספר. למעשה, בתי הספר הם דגמים של אוטוקרטיה -- לפעמים נדיבים, לפעמים אכזריים, ותמיד בהתנגשות ישירה עם העקרונות עליהם מבוססת המדינה שלנו.

כמה ריקים מתוכן נשמעים כל השעורים האלה באזרחות ובהיסטוריה בבתי הספר, כאשר קהל שבוי של תלמידים אשר חלק גדול מאותה מגילת העצמאות ומאותם חוקי היסוד של המדינה כלל אינו חל עליו, חוגג, בכיתה אחרי כיתה, את שנת ה-62 למדינה!

הדרך להבטיח שלאנשים בני כל הגילים תהייה מחויבות עמוקה ל"דרך הדמוקרטית" היא להפכם לשותפים מלאים בה. נהפוך את בתי הספר שלנו לדמוקרטיים, ניתן לילדינו את חופש הבחירה ואת זכויות האזרח הבסיסיות בבתי הספר, ולא תהיה להם בעיה להבין מה משמעותם של הסובלנות, של כבוד האדם, של המודעות העצמית, ושל האחריות.

 

 

שיח של זכויות ושל תנו לי לא מוביל לשום מקום. מלכתחילה הדמוקרטיה היתה שייכת למיעוט מיוחס ובטח שלא לילדים. לילדים יש חובה ללמוד ולמי שממש לא רוצה ללמוד יש חובה לא להפריע לאחרים. אחר כך נטפל בזכויות.

צטט: vladtepes 2011-03-14 23:03:39

שיח של זכויות ושל תנו לי לא מוביל לשום מקום. מלכתחילה הדמוקרטיה היתה שייכת למיעוט מיוחס ובטח שלא לילדים. לילדים יש חובה ללמוד ולמי שממש לא רוצה ללמוד יש חובה לא להפריע לאחרים. אחר כך נטפל בזכויות.

 

כפיה בבתי הספר היא דבר מיושן.   

 

אחת התופעות המפליאות והמביכות ביותר שעל הבמה החינוכית הנוכחית בארץ היא הפופולריות הגוברת של הכפייה, בצורה זו או אחרת, בשימוש בה ככלי לגיטימי לקידום מטרות החינוך. בזמן שהעולם כולו נראה כי מגביר באטיות, אולם יותר מתמיד, את מודעותו לעובדה  שכוח הוא לא שיטה יעילה כדי להשיג יעדים בני-קיימא, פלח אחד מתרבותנו -- פלח מאוד חשוב, הממונה על הכנת הדור הבא -- נראה שהוא מכוון בעקשנות לכיוון ההפוך.

 

למעשה, בזמן שאנחנו עוברים דרך העשור השני של המאה ה-21, אנחנו עדים לתופעה אשר לפני שבעים שנה בקושי, איש שפוי לא היה חולם שהיא תופיע. מי, בשלהי מלחמת העולם השנייה, היה אומר בביטחון כלשהו שהשימוש בכוח על מנת ליישב סכסוכים בין מעצמות-העל יהיה לנחלת העבר? מי היה מנחש, בעיצומה של מלחמת קוריאה, שאפילו הממסדים הצבאיים הגדולים והמודרניים ביותר יהיו במהרה מחוסרי אונים בנסותם לכפות את רצונם אפילו על המדינות הקטנות ביותר כמו קפריסין, לבנון, ניקרגואה, אפגניסטן, קובה והאיטי לאחרונה, ואלה הם רק כמה מהן? מי, בשיא עצמתו של סטלין בשנות ה-40 המאוחרות, היה מספיק טיפש כדי לנבא שאחדות מהרודנויות הקומוניסטיות יודחקו הצידה על ידי אותה אוכלוסיה אשר פעם שלטו בה ביד ברזל? נכון, את השרידים הכואבים של הכוח הברוטלי אפשר לראות בשפע בעולם של היום במרכז אמריקה, במזרח אירופה, בסין, בדרום-מזרח אסיה, בעיראק, באיראן, ובמקומות שונים באפריקה. אולם בכל מקום, אפילו האנשים שבשלטון (בעלי השררה) יודעים שהפעמון מצלצל ללא רחם לסמכותיות הבלתי מרוסנת, ואנשים בעלי אמון וסבלנות אין קץ יגעים בשקט ובחריצות על מנת   ל ע ק ו ר   א ת   ה כ ו ח   מ ת ו ך   י ח ס י   ה א נ ו ש .

 

כל זה ברור למשקיף הקפדני, אשר אפילו ריבוי העצים אינו מפריע לו לראות את היער. אולם למרות שהעולם מתקדם ומקבל את חופש הדיבור, את חופש הבחירה ואת הדיון הפתוח כשיטות פוריות יותר לפתרון בעיות ולקידום הגזע האנושי, האנשים האחראים על חינוך ילדינו תובעים בקול, יותר מתמיד, את החלתן של משמעת ומגבלות יותר מחמירות. אני אינני יכול לראות כל הגיון בדבר, האם הנכם יכולים? אם כפיה איננה מפיקה תוצאות בכל תחום אחר, מה מביא מחנכים, אשר נולדו וגדלו בארץ, לחשוב שהיא תפיק תוצאות בבתי הספר כאן?

 

אני ער כמו כל אחד אחר לבעיות אשר בתי ספר מתמודדים עמן. במילה אחת, הם אינם מפיקים את הסחורה. הלקוחות שלהם, התלמידים, נמלטים מהם במספרי שיא; אלה שנשארים נראה שאינם עושים מה שנדרש מהם. בוגרים הם לעתים קרובות בלתי חברתיים, בלתי מוסריים, ובלתי כשירים. איזושהי מחלה כללית מתפשטת בכל המערכת, החל ממנהלים וכלה במורים ותלמידים. מה שאנחנו מוצאים היא הסימפטומטולוגיה של מערכת על סף קריסה ערכית כתוצאה מהתיישנות וחוסר שייכות. אין תרופה אשר ניתנה במשך השנים האחרונות ואשר פעלה. ריפוי קסמים כלשהו איננו נראה באופק. כל אלו הן חדשות מדכאות.

 

מה שקורה בין מחנכים הוא שהם איכשהו דורכים על המקום מתוך המצב המיואש שלהם. כמובן, במקום לבדוק, לחדש, ולבנות מחדש את מערכת החינוך מהיסוד ועד הטפחות, כפי שהיה עליהם לעשות, הם מחפשים עוד פלסטר להדביק.  מה שלא כל כך מובן הוא הכיוון אשר רבים  מהם  נראה כי נעים לעברו, הכיוון של הגברת הלחץ על התלמידים -- בדיוק סוג המהלך עליו כולנו מותחים ביקורת כאשר הוא נעשה בהקשר אחר כלשהו. כך, אנחנו רואים הצעות החל ממשמעת יותר חמורה, יותר שיעורי-בית, יותר קורסי חובה, יותר שליטה על הזמן הפנוי, וכלה ביותר עונשים על עבודה אקדמית ירודה בבית הספר. אף אחד מהשיעורים של העבר ושל ההווה כנראה לא משפיע על האנשים אשר מציעים את ההצעות האלו. היכן הם היו כל השנים האלו? האם המחנכים אשר מציעים את ההצעות האלו עברו את הקורסים בהיסטוריה שלהם? האם הם קיבלו ציונים טובים ב"אקטואליה"?

 

עלי לומר בבירור, כדבר אשר חל באופן אוניברסלי, שבבתי הספר אצלנו, כמו בכל מקום אחר, כל הצעה לרפורמה המבוססת על צורה כלשהי של כפיה, מועדת לכישלון, והיא מוטעית במהותה. זו בדיקת לקמוס אשר אפשר להשתמש בה לאורך ולרוחב. הגיע הזמן שהקהל יבהיר לוועדות בית הספר, למנהלים, למורים ולמשרד החינוך שהצעות כגון אלה הן בלתי מקובלות, ואין להביאן בחשבון. אינני מאמין שיש מרפא-כל פשוט כלשהו לבעיותיהם של  בתי הספר היום, אם כי מה שאני כן יודע הוא, שמה שלא ננסה, חייב להיות מבוסס על כיבוד החופש של התלמידים ושל המורים לבחור לעצמם את נתיביהם, ולהביע את דעתם.

 

 

אתה צריך להפנים שלא כולם אנרכיסטים אידיאולוגיים, ורוב האנשים גם לא יתפקדו בתור אזרחים פרודקטיביים במערכת אנכרכיסטית וחסרת כפייה. אתה יכול להתנגד לשימוש בכח וכפייה. זאת זכותך. אתה יכול גם להעמיד פנים שכפייה לא קיימת אחרי ביה"ס, אבל זה כבר שקר. המערכת שגורמת לאנשים לבוא לפניך לבניין של המשרד שלך, לשמור על הכניסה ולנקות אותו היא מערכת של כפייה. אף אחד לא עובד בחברות קבלן בשביל הכיף. מעט אנשים צעירים גם חולמים לעבוד בשירות הלקוח הישראלי הנחמד. אבל הכפייה הזאת היא בדיוק מה שגורם לחברה הקיימת לתפקד. וכדאי להכין את האנשים כבר בגיל יותר צעיר, כשהם אפילו פחות בשלים לעולם ואם ייתנו להם בחירה הם ישחקו כל היום ורבים אפילו לא ילמדו לכתוב ולקרוא. הרצון לעוד משמעת ועוד לחץ על התלמידים הוא לא המצאה חדשה ונטייה לדיקטטורה. זהו רצון לנסות להחזיר את הדברים הטובים שהיו בעבר בו תלמידי ישראל היו בפסגת העולם. מדובר על דברים שעבדו פעם, ועם קצת כח אין סיבה שלא יעבדו שוב. אני יודע שבדור של אמא שלי הם למדו הרבה יותר חומר לבגרות והיתה הרבה יותר משמעת. השינון וחובת הקריאה אולי לא גרם לכולם להיות משוררים, אך לפחות הם מכירים ומזהים את נכסי צאן הברזל של התרבות שלהם. אפשר להצביע על בעיות בתוצרי מערכת החינוך ההיא אך הן מתגמדות לעומת אלה של המערכת הנוכחית. החברה שהם יצרו גם היא לא היתה כזה גיהנום. אנשים סיימו בית ספר, הלכו לעבוד במפעל והסיכוי שלהם לקנות דירה היה יותר גבוה מאשר של בוגרי אוניברסיטה כיום. אולי היה שווה לסבול קצת בתיכון?

צטט: vladtepes 2011-03-16 18:00:31

אתה צריך להפנים שלא כולם אנרכיסטים אידיאולוגיים, ורוב האנשים גם לא יתפקדו בתור אזרחים פרודקטיביים במערכת אנכרכיסטית וחסרת כפייה. אתה יכול להתנגד לשימוש בכח וכפייה. זאת זכותך. אתה יכול גם להעמיד פנים שכפייה לא קיימת אחרי ביה"ס, אבל זה כבר שקר. המערכת שגורמת לאנשים לבוא לפניך לבניין של המשרד שלך, לשמור על הכניסה ולנקות אותו היא מערכת של כפייה. אף אחד לא עובד בחברות קבלן בשביל הכיף. מעט אנשים צעירים גם חולמים לעבוד בשירות הלקוח הישראלי הנחמד. אבל הכפייה הזאת היא בדיוק מה שגורם לחברה הקיימת לתפקד. וכדאי להכין את האנשים כבר בגיל יותר צעיר, כשהם אפילו פחות בשלים לעולם ואם ייתנו להם בחירה הם ישחקו כל היום ורבים אפילו לא ילמדו לכתוב ולקרוא. הרצון לעוד משמעת ועוד לחץ על התלמידים הוא לא המצאה חדשה ונטייה לדיקטטורה. זהו רצון לנסות להחזיר את הדברים הטובים שהיו בעבר בו תלמידי ישראל היו בפסגת העולם. מדובר על דברים שעבדו פעם, ועם קצת כח אין סיבה שלא יעבדו שוב. אני יודע שבדור של אמא שלי הם למדו הרבה יותר חומר לבגרות והיתה הרבה יותר משמעת. השינון וחובת הקריאה אולי לא גרם לכולם להיות משוררים, אך לפחות הם מכירים ומזהים את נכסי צאן הברזל של התרבות שלהם. אפשר להצביע על בעיות בתוצרי מערכת החינוך ההיא אך הן מתגמדות לעומת אלה של המערכת הנוכחית. החברה שהם יצרו גם היא לא היתה כזה גיהנום. אנשים סיימו בית ספר, הלכו לעבוד במפעל והסיכוי שלהם לקנות דירה היה יותר גבוה מאשר של בוגרי אוניברסיטה כיום. אולי היה שווה לסבול קצת בתיכון?

 

 

 

ואתה צריך להפנים שמערכת חינוך כפי שהיא בנויה כיום לא מביאה לא ליצירתיות, לא להצטיינות, לא לסובלנות, לא לאחווה בין הבריות ובין העמים, ולא לשלום המיוחל -- אלא למרות ואף על פי מערכת החינוך. האם זה מה שאתה רוצה? מקום בו לא מכבדים את זכויותיהם של האנשים -- מעין מחנה ריכוז?

 

הבה ונציב לעצמנו כמטרה להפיק אומה של יזמים יוצאי דופן של המוח ושל הנפש, הניתנים למדידה לא על ידי איזשהו מבחן סטנדרטי של ידע אחיד, אלא על ידי הדרגה שבה כל אחד מאיתנו מסוגל לתרום תרומה מקורית קטנה כלשהי לקידום המדינה והתרבות האנושית.

 

צטט: זכויות הפרט 2011-03-17 13:50:34

צטט: vladtepes 2011-03-16 18:00:31

אתה צריך להפנים שלא כולם אנרכיסטים אידיאולוגיים, ורוב האנשים גם לא יתפקדו בתור אזרחים פרודקטיביים במערכת אנכרכיסטית וחסרת כפייה. אתה יכול להתנגד לשימוש בכח וכפייה. זאת זכותך. אתה יכול גם להעמיד פנים שכפייה לא קיימת אחרי ביה"ס, אבל זה כבר שקר. המערכת שגורמת לאנשים לבוא לפניך לבניין של המשרד שלך, לשמור על הכניסה ולנקות אותו היא מערכת של כפייה. אף אחד לא עובד בחברות קבלן בשביל הכיף. מעט אנשים צעירים גם חולמים לעבוד בשירות הלקוח הישראלי הנחמד. אבל הכפייה הזאת היא בדיוק מה שגורם לחברה הקיימת לתפקד. וכדאי להכין את האנשים כבר בגיל יותר צעיר, כשהם אפילו פחות בשלים לעולם ואם ייתנו להם בחירה הם ישחקו כל היום ורבים אפילו לא ילמדו לכתוב ולקרוא. הרצון לעוד משמעת ועוד לחץ על התלמידים הוא לא המצאה חדשה ונטייה לדיקטטורה. זהו רצון לנסות להחזיר את הדברים הטובים שהיו בעבר בו תלמידי ישראל היו בפסגת העולם. מדובר על דברים שעבדו פעם, ועם קצת כח אין סיבה שלא יעבדו שוב. אני יודע שבדור של אמא שלי הם למדו הרבה יותר חומר לבגרות והיתה הרבה יותר משמעת. השינון וחובת הקריאה אולי לא גרם לכולם להיות משוררים, אך לפחות הם מכירים ומזהים את נכסי צאן הברזל של התרבות שלהם. אפשר להצביע על בעיות בתוצרי מערכת החינוך ההיא אך הן מתגמדות לעומת אלה של המערכת הנוכחית. החברה שהם יצרו גם היא לא היתה כזה גיהנום. אנשים סיימו בית ספר, הלכו לעבוד במפעל והסיכוי שלהם לקנות דירה היה יותר גבוה מאשר של בוגרי אוניברסיטה כיום. אולי היה שווה לסבול קצת בתיכון?

 

 

ואתה צריך להפנים שמערכת חינוך כפי שהיא בנויה כיום לא מביאה לא ליצירתיות, לא להצטיינות, לא לסובלנות, לא לאחווה בין הבריות ובין העמים, ולא לשלום המיוחל -- אלא למרות ואף על פי מערכת החינוך. האם זה מה שאתה רוצה? מקום בו לא מכבדים את זכויותיהם של האנשים -- מעין מחנה ריכוז?

 

הבה ונציב לעצמנו כמטרה להפיק אומה של יזמים יוצאי דופן של המוח ושל הנפש, הניתנים למדידה לא על ידי איזשהו מבחן סטנדרטי של ידע אחיד, אלא על ידי הדרגה שבה כל אחד מאיתנו מסוגל לתרום תרומה מקורית קטנה כלשהי לקידום המדינה והתרבות האנושית.

 

מערכת החינוך לא מושלמת, אך אפשר לשפר אותה, לא לבנות מחדש מערכת "דמוקרטית" שלא קיימת באף מקום בעולם.

הבעייה של המערכת היא חוסר משמעת של ילדים שגודלים בחברה שבה האנשים ב'פח הגדול' הם גיבורי תרבות ואנשים שמסיימים אוניברסיטה מועסקים בשכר מינימום. למה שמישהו בכלל ישקיע בלימודים במצב כזה?

 

יש לתלמידים הרבה זכויות בבית הספר וראוי שיהיו. אבל הם צריכים גם חובות. חברות בריאות ומתפקדות בנויות על מספר קטן של יזמים ומספר גדול של אנשים ישרים, פרודוקטיביים וחרוצים. לא כולם יכולים ולא  כולם צריכים להיות יזמים ואמנים. צריך גם מישהו שיעשה את העבודות השחורות.

צטט: vladtepes 2011-03-18 00:21:31

צטט: זכויות הפרט 2011-03-17 13:50:34

צטט: vladtepes 2011-03-16 18:00:31

אתה צריך להפנים שלא כולם אנרכיסטים אידיאולוגיים, ורוב האנשים גם לא יתפקדו בתור אזרחים פרודקטיביים במערכת אנכרכיסטית וחסרת כפייה. אתה יכול להתנגד לשימוש בכח וכפייה. זאת זכותך. אתה יכול גם להעמיד פנים שכפייה לא קיימת אחרי ביה"ס, אבל זה כבר שקר. המערכת שגורמת לאנשים לבוא לפניך לבניין של המשרד שלך, לשמור על הכניסה ולנקות אותו היא מערכת של כפייה. אף אחד לא עובד בחברות קבלן בשביל הכיף. מעט אנשים צעירים גם חולמים לעבוד בשירות הלקוח הישראלי הנחמד. אבל הכפייה הזאת היא בדיוק מה שגורם לחברה הקיימת לתפקד. וכדאי להכין את האנשים כבר בגיל יותר צעיר, כשהם אפילו פחות בשלים לעולם ואם ייתנו להם בחירה הם ישחקו כל היום ורבים אפילו לא ילמדו לכתוב ולקרוא. הרצון לעוד משמעת ועוד לחץ על התלמידים הוא לא המצאה חדשה ונטייה לדיקטטורה. זהו רצון לנסות להחזיר את הדברים הטובים שהיו בעבר בו תלמידי ישראל היו בפסגת העולם. מדובר על דברים שעבדו פעם, ועם קצת כח אין סיבה שלא יעבדו שוב. אני יודע שבדור של אמא שלי הם למדו הרבה יותר חומר לבגרות והיתה הרבה יותר משמעת. השינון וחובת הקריאה אולי לא גרם לכולם להיות משוררים, אך לפחות הם מכירים ומזהים את נכסי צאן הברזל של התרבות שלהם. אפשר להצביע על בעיות בתוצרי מערכת החינוך ההיא אך הן מתגמדות לעומת אלה של המערכת הנוכחית. החברה שהם יצרו גם היא לא היתה כזה גיהנום. אנשים סיימו בית ספר, הלכו לעבוד במפעל והסיכוי שלהם לקנות דירה היה יותר גבוה מאשר של בוגרי אוניברסיטה כיום. אולי היה שווה לסבול קצת בתיכון?

ואתה צריך להפנים שמערכת חינוך כפי שהיא בנויה כיום לא מביאה לא ליצירתיות, לא להצטיינות, לא לסובלנות, לא לאחווה בין הבריות ובין העמים, ולא לשלום המיוחל -- אלא למרות ואף על פי מערכת החינוך. האם זה מה שאתה רוצה? מקום בו לא מכבדים את זכויותיהם של האנשים -- מעין מחנה ריכוז?

הבה ונציב לעצמנו כמטרה להפיק אומה של יזמים יוצאי דופן של המוח ושל הנפש, הניתנים למדידה לא על ידי איזשהו מבחן סטנדרטי של ידע אחיד, אלא על ידי הדרגה שבה כל אחד מאיתנו מסוגל לתרום תרומה מקורית קטנה כלשהי לקידום המדינה והתרבות האנושית.

מערכת החינוך לא מושלמת, אך אפשר לשפר אותה, לא לבנות מחדש מערכת "דמוקרטית" שלא קיימת באף מקום בעולם.

הבעייה של המערכת היא חוסר משמעת של ילדים שגודלים בחברה שבה האנשים ב'פח הגדול' הם גיבורי תרבות ואנשים שמסיימים אוניברסיטה מועסקים בשכר מינימום. למה שמישהו בכלל ישקיע בלימודים במצב כזה?

יש לתלמידים הרבה זכויות בבית הספר וראוי שיהיו. אבל הם צריכים גם חובות. חברות בריאות ומתפקדות בנויות על מספר קטן של יזמים ומספר גדול של אנשים ישרים, פרודוקטיביים וחרוצים. לא כולם יכולים ולא  כולם צריכים להיות יזמים ואמנים. צריך גם מישהו שיעשה את העבודות השחורות.

 

 

מערכת החינוך לא מושלמת, בלשון המעטה. לשפר אותה? לך תתעסק עם הביורוקרטיה... לכן, אני מצדד בבית ספר דמוקרטי, בו יש חופש בחירה וחופש לימוד. כל אחד/אחת בוחר/ת את עיסוקיו. כל אחד משקיע במה שהוא בוחר, וכמה שהוא בוחר. אין עיסוק אשר ערכו פחות מהאחר.

 

ולגבי "חוסר המשמעת", מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו?

השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד.

סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות.

אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו.

סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו.

אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים.

בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי.

יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

 

 

לשפר את מערכת החינוך זו אפשרות לא פחות ריאלית מהחלפתה באחרת. למה להיות כזה קטן אמונה? כשיתחילו לצאת מחקרים על כך שלבוגרים של בתי ספר דמוקרטיים יש סיכוי גבוה יותר להיות ממציאים, משכילים ובכלל אנשים שתורמים לחברה אז אני אהיה הראשון שאתמוך במעבר לשיטה הזאת. בינתיים אני לא יודע עליהם כלום חוץ מזה שהם אליטיסטיים, ועם שכר לימוד של אלפי דולרים לשנה האנשים שם מגיעים מהאליטה אז סביר שהם גם חוזרים אליה. נראה שהגלגל בדיון התהפך. אני דיברתי על מקום נוקשה מבחינת משמעת, ועכשיו אתה זה שרוצה להעמיס על התלמידים, במקום התמודדות עם המערכת שלי התמודדות עם המערכת האנרכיסטית שלך בה אין חוקים. זוהי המערכת בה גם אין זכויות. אומנם תלמידים שישרדו את הג'ונגל הזה באמת יוכלו להיות על אדם, אבל חבל על הרבים שהם ירמסו בדרך. המדינה לא שולטת בשטח בגלל שהיא גוף דיקטטורי ומדכא. היא שולטת כי מדינה תקינה ומתפקדת זו הערובה הטובה ביותר לבטחון, לרווחה ולחופש של אזרחיה.

 

 

האם לשפר את מערכת החינוך זו אפשרות לא פחות ראלית מהחלפתה באחרת?

 

 

האם על החינוך להיות חובה וממומן באמצעות המיסים -- לרבות האוניברסיטאות -- כפי שהוא כיום ?

 

התשובה לשאלה זו הופכת לברורה אם שואלים אותה באופן יותר קונקרטי וספציפי, כלהלן: האם יש לאפשר לממשלה להוציא ילדים בכוח מבתיהם, עם או בלי הסכמתם של ההורים, ולהעמידם בפני אימון ותהליכי חינוך על דעתם או שלא על דעתם של ההורים? האם יש להפקיע את עושרם של אזרחי המדינה על מנת להחזיק מערכת חינוך שהם אולי מאשרים או לא מאשרים, ולשלם עבור חינוכם של ילדים, וסטודנטים, לא להם? לכל אחד אשר מבין והוא מחויב בעקביות לעקרון של זכויות הפרט, התשובה היא בפירוש: לא.

 

לא קיימים יסודות מוסריים כלשהם לתביעה שהחינוך הוא זכות בלעדית של המדינה -- או לתביעה שזה נכון להפקיע את עושרם של אנשים מסוימים לתועלתם של אחרים, שאינם זכאים לו.

 

הדעה שהחינוך צריך להיות בשליטת המדינה היא עקבית עם תיאורית הממשל הנאצי או הקומוניסטי. היא לא עקבית עם התאוריה של הדמוקרטיה הליברלית.

 

ההשלכות הטוטליטריות של החינוך הממלכתי (מתואר באופן אווילי כ"חינוך חובה חינם") – כנ"ל של האקדמיה -- טושטשו בחלקן כתוצאה מהעובדה שבישראל, שלא כמו בגרמניה הנאצית או ברוסיה הסובייטית, בתי ספר פרטיים – וטרם ידוע אם גם החינוך מן הבית -- נסבלים על ידי החוק. עם זאת בתי ספר אלה והחינוך מן הבית קיימים לא בזכות אלא בחסד.

 

ועוד, העובדות נותרו כך: (א) על רוב ההורים נכפה ביעילות לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממלכתיים, היות ומוטלים עליהם מיסים על מנת להחזיק את בתי הספר האלה והם אינם מסוגלים לשלם את האגרות הנוספות הנחוצות על מנת לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים או לקיים חינוך מן הבית; (ב) הסטנדרטים של החינוך, אשר שולטים בכל בתי הספר, נקבעים על ידי המדינה; (ג) הנטייה הגוברת בחינוך היא שהממשלה מפעילה שליטה, כל פעם יותר רחבה, על כל היבט בחינוך.

 

כאשר המדינה לוקחת על עצמה שליטה כספית על החינוך, זה מתאים באופן הגיוני שבהדרגה המדינה תתפוש שליטה על תוכן החינוך -- היות ועל המדינה רובצת האחריות לשפוט אם נעשה שימוש "סביר" בכספיה. אולם כאשר ממשל כלשהו נכנס לתחום הדעות, כאשר מתיימר להכתיב בסוגיות אשר להן תוכן אינטלקטואלי, זהו המוות לחברה החופשית.

 

ספרי חינוך הם בהכרח סלקטיביים, בנושא הספר, שפתו, ונקודת ראותו. כאשר ההוראה מנוהלת על ידי בתי ספר פרטיים, יהיו הבדלים ניכרים בין בתי ספר שונים; על ההורים לשקול מה הם רוצים שילמדו את ילדיהם, על ידי תכנית הלימודים המוצעת. ואז על כל אחד לשאוף לאמת אובייקטיבית . . . . לא יהיה בשום מקום שידול ללמד את "עליונות המדינה" כפילוסופית חובה. אולם כל מערכת חינוך בשליטה פוליטית תחדיר במוקדם או במאוחר את התורה של עליונות המדינה, תהיה זו הזכות האלוהית של המלכים או "רצון העם" ב"דמוקרטיה". ברגע שתורה זו מתקבלת, הרי שלשבור את טבעת-החנק של הכוח הפוליטי המופעל על חיי האזרחים הופך להיות משימה על-אנושית. הוא אוחז בציפורניו את גופם, רכושם, וראשם של האזרחים מילדותם.

 

הרמה הנמוכה המצערת של החינוך היום היא תוצאה, אשר ניתן לחזותה מראש, של מערכת בתי ספר הנשלטת על ידי המדינה. ביקור בבית הספר, במידה גדולה, הפך להיות סמל של מעמד ופולחן. יותר ויותר אנשים נרשמים לאוניברסיטאות – ופחות ופחות אנשים מסיימים אותן עם חינוך מתאים. מערכת החינוך שלנו היא כמו ביורוקרטיה עצומה, שירות ציבורי עצום, בה הנטייה היא לקראת מדיניות של לקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של מורה (כגון מספר פרסומיו) למעט כושרו ללמד; ולקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של התלמיד (כגון "כושר הסתגלותו החברתית") למעט יכולתו האינטלקטואלית.

 

הפתרון הוא להביא את תחום החינוך לשוק.

 

ישנו צורך כלכלי דחוף לחינוך. כאשר מוסדות החינוך נאלצים להתחרות אחד עם השני על איכות ההכשרה שהם מציעים -- כאשר נאלצים להתחרות על ערך אשר ייוחס לתעודות שהם מעניקים -- הסטנדרטים של החינוך בהכרח עולים. כאשר הם נאלצים להתחרות על שירותיהם של המורים הטובים ביותר, המורים אשר ימשכו את המספר הגדול ביותר של תלמידים, אז רמת ההוראה -- ומשכורותיהם של המורים -- בהכרח עולים. (היום, המורים המוכשרים ביותר עוזבים לעתים את המקצוע ועוברים לתעשייה הפרטית, בה הם יודעים שמאמציהם יתוגמלו טוב יותר). כאשר מאפשרים לעקרונות הכלכליים שהביאו את התעשייה ליעילות מופלגת לפעול בתחום החינוך, התוצאה תהיה מהפכה, בכיוון פיתוח וצמיחה ללא תקדים של החינוך.

 

יש לשחרר את החינוך משליטתה או התערבותה של הממשלה, ולהפכו למפעל פרטי נושא רווח, לא בגלל שהחינוך הוא בלתי חשוב אלא בגלל שלחינוך חשיבות מכרעת.

 

על מה שיש לקרוא תיגר זה על האמונה הרווחת שחינוך זה מין "זכות טבעית" -- למעשה, מתת מן הטבע. מתנות חינם כאלה אינן קיימות. אולם זה אינטרס של המדינה להזין הטעיה זו -- על מנת לפרוש מסך עשן מעל סוגיית: את החופש של מי יש להקריב, על מנת לשלם עבור "מתנות חינם" כאלה.

 

כתוצאה מהעובדה שהחינוך ממומן באמצעות מיסים כבר זמן רב כל כך, לרוב האנשים קשה לחשוב על פתרון אלטרנטיבי. אומנם אין דבר מיוחד בחינוך אשר מבדיל בינו לבין הצרכים הרבים האחרים של הבן אדם אשר מסופקים על ידי היזמה הפרטית. נניח שבמשך שנים רבות הממשלה הייתה לוקחת על עצמה לספק לכל האזרחים נעליים (בנימוק שנעליים הן צורך דחוף), ונניח שכתוצאה מכך מישהו היה מציע להעביר תחום זה ליוזמה הפרטית, ללא ספק היו אומרים לו בכעס: "מה! אתה רוצה שכל אחד חוץ מהעשירים ילך יחף?"

 

אולם תעשיית הנעליים עושה את עבודתה ביכולת גבוהה יותר אין שעור מאשר החינוך הממלכתי עושה את העבודה שלו.

 

מהעוסקים במקצוע הפדגוגיה, אפשר לצפות לתרעומת הנקמנית ביותר, עם כל כוונה להורידם מעמדתם הרודנית; היא תבוא לידי ביטוי בעיקר בתארים כגון "ראקציונית" במקרה המתון. למרות זאת, השאלה שיש לשאול כל מורה אשר אצלו מתעורר כעס כזה היא: האם הנך חושב שאיש לא יפקיד מרצונו בידיך את ילדיו וישלם לך על מנת שתלמד אותם? מדוע לעשוק את שכרך ולקבץ את תלמידיך בכפייה?

 

 

האם ההצלחות של מערכות החינוך של פינלנד, סין, יפן, דרום קוריאה והונג קונג נובעות מכך שחבורת אנרכיסיטים פירקה את מערכת החינוך, החינוך הופרט וכעת ההורים אחראים באופן ישיר לחינוך ילדיהם או שיש שם משהו אחר? המאמר שלך לא לוקח בחשבון את העובדה שהחינוך, כמו רוב הדברים שממומנים ע"י מסים, ממומן ברובו ע"י העשירים ולטובת העניים. אם תוריד את המס של השכבות הנמוכות ותוריד להם את מערכת החינוך אז יגדל כאן דור שגדל ברחוב ולא הלך לביה"ס. זה מה שאתה רוצה? פינלנד היא כנראה המדינה היחידה שתלמידיה ניצבים בראש הדירוג העולמי והגיע לכך ע"י מודל מבוזר קרוב למה שאתה הצעת (אך לא מופרט) ולא באמצעות משמעת ברזל כמו אצל האסייתים. אבל בארץ, אם המדינה כן תממן את החינוך ותיתן להורים לשלוט עליו חצי מהתלמידים יילמדו על תכנון תבוני במקום אבולוציה וחלק גדול מהחצי השני ילמד שפשיזם זו מערכת טובה יותר מדמוקרטיה. אולי המערכת הנוכחית לא כזאת רעה.

 

 

המערכת הנוכחית לא כזאת רעה. היא יותר מגרועה.

 

 

 

 

הצהרת זכויות הילד של יאנוש קורצ'אק

יום זכויות הילד מצוין מדי שנה ב-20 בנובמבר ברחבי העולם. יאנוש קורצ'אק חיבר כבר בשנת 1929 הצהרת זכויות הילד, שאותה הוא כינה ה"מגנה קרטה" של זכויות הילד, והיא מובאת כאן לפניכם, לצד הצהרת זכויות הילד בישראל.

 

 

הדקלרציה של יאנוש קורצ'אק

 

"אני קורא ל"מגנה קרטה" של זכויות לגבי זכויות הילד. ייתכן שיש נוספים, אבל אני מצאתי שאלה הזכויות העיקריות".

 

לילד הזכות לאהבה

"אהוב כל ילד, לא רק את הילד שלך".

 

לילד הזכות לכבוד

"כבוד לתעלומות ולעליות והירידות של התפקיד הקשה של ההתבגרות".

 

לילד הזכות לתנאים אופטימיים לגדילה ולצמיחה

"אנחנו לוקחים על עצמנו לחסל את הרעב, תנאים של צפיפות יתר, הזנחה וניצול. סבל שנולד מעוני מתפשט כמו כינים – אכזריות, פשע וברוטאליות, ניזונים ממנה."

 

לילד הזכות לחיות בהווה

"ילדים הם אינם האנשים של מחר. הם אנשים היום".

 

לילד הזכות להיות הוא עצמו

"ילד איננו כרטיס לוטו, המסומן לזכות בפרס הראשון".

 

לילד הזכות לטעות

"אין יותר כסילים בין הילדים מאשר בין המבוגרים".

 

לילד הזכות להיכשל

"אנחנו מוותרים על הכמיהה המטעה לילדים מושלמים".

 

לילד הזכות להעביר ביקורת

"לא מאשרים לילדים לשים לב לחסרונותינו ולמגבלותינו. אנחנו מופיעים בפניהם בלבוש השלמות של המבוגר".

 

לילד הזכות להילקח ברצינות

"לעולם לא תבין ילדים אם תזלזל בתכונותיהם. מי מבקש את דעתו או הסכמתו של הילד?"

 

לילד הזכות להערכה על מה שהוא

"ערך השוק של הצעירים מאד הוא קטן מאד. רק בעיני אלוהים שווה הפרח של עץ התפוח לתפוח עצמו".

 

לילד הזכות להגנה

"אנחנו לוקחים על עצמנו להגן על הילד מכל צורה של אלימות והתעללות".

 

לילד הזכות לכיבוד סודותיו

"אם ילד בוטח בך עם סודו, היה אסיר תודה, כי אמונתו היא הפרס הגדול ביותר".

 

לילד הזכות לחינוך

"בולט מאד שבכל מקום ההוצאות על המערכת הצבאית גדולות יותר מאשר ההוצאות לחינוך".

 

לילד הזכות לחיים לעתיד על כדור הארץ

"אנחנו עדיין בוזזים את ההרים, כורתים את העצים ומחסלים את החיות".

 

לילד הזכות למחילה

"לעיתים קרובות אנחנו השופטים הנוקשים שלהם במקום להיות היועצים והמנחמים שלהם".

 

לילד הזכות להתנגד לאי-צדק

"עלינו להפסיק עם הסמכות המוחלטת. צריך תמיד להקשיב ולראות את הדברים דרך עיני הילד".

 

לילד הזכות לאושר

"תנו לילדים לספוג את שמחת הבוקר. הראו להם אהבה, אדיבות והבנה – הוו דוגמא".

 

לילד זכות לשוויון

"מקדמת ילדותנו אנו גדלים מתוך הרגשה כי הגדול חשוב מן הקטן. אני גדול – שמח הילד העומד על השולחן. אני גבוה ממך – הוא פוסק ברגש-גאווה, בהתמודדו עם בן-גילו".

 

לילד הזכות למות בטרם עת

"אהבתה העמוקה של האם עבור ילדה חייבת לתת לו את הזכות למות טרם עת. לא כל שיח צומח לעץ".

 

מתוך "זכות הילד לכבוד"

נכתב ב-1929                                                                                                                       

ילדות של כבוד, הוצאת הקבה"מ ובית לוחמי הגטאות, תשל"ז.

 

 

  

הצהרת זכויות הילד בישראל 

 

כל ילד וילדה בישראל זכאים ליהנות מהזכויות המפורטות בהצהרה זו - ללא יוצא מן הכלל, וללא כל הבדל של גיל, מין, גזע, אמונה, דת, מוצא, מצב בריאותי, שכלי, נפשי או כל טעם אחר. 

1. לכל ילד הזכות להתפתחות גופנית ונפשית - בביטחון, בשלום, בבריאות, בשיווין, בכבוד ובחופש.
2. לכל ילד הזכות לחיי משפחה - ולקבלת הזנה, דיור נאות, הגנה ואהבה.
3. לכל ילד הזכות לזהות - ולקבלת שם ונתינות.
4. לכל ילד הזכות לחינוך - להגשמה עצמית, להזדמנות שווה, ולמיצוי יכולתו וכישרונותיו.
5. לכל ילד הזכות לפרטיות - לסודיות ולהגנה על רכושו.
6. לכל ילד הזכות למניעת ניצול - הזנחה השפלה והתאכזרות.
7. לכל ילד הזכות להתחשבות משפטית - ולהגנה של מערכת החוק.
8. לכל ילד הזכות להשתלבות בחברה - ולשוויון ללא אפליה מכל סוג שהיא.
9. לכל ילד הזכות להבעה עצמית - בדעה, ברגשות ובחוויה.
10. לכל ילד הזכות להצלה - ולקדימות בטיפול בזמן מחלה, אסון או מצב חירום.
    
    

זכויות וחובות הילד הקבועות בחוק

1. מגיל 10 - אסור לשנות את דת הילד ללא הסכמתו. בית המשפט חייב להתחשב ברצון הילד באשר לרצונו בנושא החזקה עליו (מצד הורים מתגרשים או אפוטרופוסים).
2. מגיל 12 - הילד הוא בעל אחריות אזרחית בנזיקין.
3. מגיל 13 - חלה על הילד אחריות פלילית מלאה.
4. מגיל 16 – הנער/ה זכאי לתעודת זהות.
5. מגיל 17 – נערה רשאית להינשא (לגבי נערים אין חיוב בחוק).
6. מגיל 17.5 – ניתן להתגייס (או לגייס), בהסכמת הנער והוריו.
7. מגיל 18 – הנער/ה נחשבים לאנשים בוגרים מבחינה אזרחית ( לא עוד קטינים). הם זכאים לבחור לכנסת. אסור לשנות את שמם ללא הסכמתם.
8. על ילדים מגיל 5 – (גן חובה) ועד לגיל 16 (סוף כיתה י') חל חוק לימוד חובה.
9. מגיל 21 – ניתן להיבחר לכנסת.