בימים ההם אירע דבר נורא ואיום, ומעשה שהיה כך היה: פועל אחד שהיה כורך ספרים במקצועו, והיה עוסק בכריכת ספרי התלמוד של סלאוויטא, מתוך שכרותו וקלות דעתו, תלה את עצמו בבית הדפוס ומת. המשכילים שהיה דפוס סלאוויטא שנוא עליהם, כי שם נדפסו כל מיני ספרי קודש, הלשינו על כך לשלטונות רוסיא, שהפועל התלוי הוא באשמת האחים בעלי הדפוס. שלטונות רוסיא ראו את המציאה שהגיעה לידם, ונפלו עליה מרוב שנאת ישראל שלהם, והם אסרו באזיקים את האחים, (את האב רבי משה לא אסרו מפני זקנותו המופלגת), עם חקירה מסועפת יום יום במשך שלש שנים, כשהם מוטלים בבית הסוהר עם שודדים ורוצחים, ובעינויים קשים ומרים. ובסוף ניתן פסק דין אכזרי מבית המשפט של רוסיא, שהאחים יעברו בין שתי שורות של חיילים רוסים שכל אחד שוט בידו, ועל האחים לקבל מיד החיילים אלף וחמש מאות מכות בשוטים, ואם ישארו בחיים יוגלו לסיביר לכל ימי חייהם.

ובערב ראש חדש אלול תקצ"ט בוצע פסק הדין האכזרי הלזה. על כיכר הרחבה עמדו שתי שורות של חיילים, שורה מול שורה, וכל שורה בת מאתים וחמשים חיילים, ובידם מאתים וחמשים שוטים, ובתוך המעבר הצר שבין השורות צריך היה כל אחד מהאחים לעבור שלש פעמים, ולספוג את המכות וההצלפות. השוטרים נגשו אל אחד האחים פשטו את מלבושיו, ואף את כתנתו לעורו, רק כיפתו הלבנה נשארה על ראשו, זאת היתה בקשתו היחידה אשר מילאה הרשות הרוסית. בלחש הפקיד את רוחו בידי אלהיו, ידיו אסורות, גופו ערום, ואת גוו נתן למכים. והשוטים הורמו והורדו והוצלפו על גוו הערום, שבטו של אחד החיילים פגע בעינו הימנית, ונשאר עיור בעינו הימנית כל ימי חייו. ופתאום עמד מלכת והשבטים מוסיפים להצליף על גבו, כיפתו הלבנה צנחה מעל ראשו, וידיו כבולות באזיקים ואינו יכול להרימה, ובגילוי ראש אסור ללכת, הרגיש אחד החיילים בדבר, הרים לו את כיפתו וחבשה לראשו המוכה, ואז הלך הלאה, שלש פעמים עבר דרך שורות החיילים, ונשאר בחיים.

ואחר שלקחוהו לבית החולים, העבירו את האח השני, אשר גם הוא קיבל אלף וחמש מאות מכות בשוטים. גזירה זו על האחים החישה את קיצו של אביהם, ובשנת ת"ר הלך לעולמו. ואחרי השתדלויות רבות ושוחדים שונים מצד חסידי קוריץ וסלאוויטא, קיבלו האחים "חנינה" מאת ניקולאי העריץ (שם רשעים ירקב). וגלות סיביר הוחלפה במאסר עולם במוסקבה, ורק אחר מותו של נקולאי (ימח שמו), כשעלה אלכסנדר השני על כסא מלכות רוסיה בשנת תרט"ז, קרא לאחים דרור. והאחים הללו הצדיקו עליהם את הדין, שקבלו את העונש על שפגעו בכבודו של הגאון רבי עקיבא איגר. והיו חוזרים על המשנה באבות (פרק ב משנה טו) "והוי מתחמם כנגד אורם של חכמים, והוי זהיר בגחלתם שלא תכוה, שנשיכתם נשיכת שועל, ועקיצתם עקיצת עקרב, ולחישתם לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש".

(ענף עץ אבות עמוד קלד)