להלן פוסט שהעליתי בחדר של אריק . אז מה משתלטים עלינו ? האם אהיה כאן גם מחר ?

היו סימנים, ידענו שזה כאן, אבל עכשיו זה מגיע בגדול – הדיקטטורה של ה web2.0 . עד לא מזמן אפילו לא הכרנו את המושג הזה, לא שמענו על הבלוגוספירה ובודאי שלא על אחד אורן משהו -  נחשפנו בהדרגה, קפצנו כמו לתוך ציור לעולם קצת וירטואלי קצת ”אמיתי" ונהננו מ "עולמות תוכן" חדשים, "שיתופיות" והיכולת "להיות שייך". אז אם עד עכשיו הסתפקנו בכיכוב כוכבים בהליך "דמוקרטי" טבעי (כמו מיץ תפוזים סחוט טרי) ובפילוח עצמנו לתחומי עניין, קהילות ופורומים לעינו הפקוחה של אל השיווק – עכשיו זה רשמי – האח הגדול יפקח, יצמיד פרסומות של מוצרים שרכשנו ושעליהם "נמליץ" לחברינו בקהילה, אולי אפילו יהיה פיקוח מטעם על הטוקבקים ("התרבות הנמוכה" של שפנים אנונימים מקללים – בטח כולם אוהדים של בית"ר ..), וסוף סוף עומד להפתח כאן גם סניף של השטאזי שיאסוף שטינקרים ומלשיני גינת (פעם כשהוא היה בגן הוא עשה פיפי בחצר על נמלה ...). כמובן שההודעה של פייסבוק על פרסום "חברתי" הכי מפחידה. התרגלנו לקבל spam (עוד מילה שעד לא מזמן לא הכרנו), ותולעים וסוסים טרויאנים, למדנו שאם נרשמים התיבה מתמלאת חיש מהר בכל מיני דברים שלא רצינו ובחרנו את בחירותינו האישיות באשר למידת החשיפה בעולם האינטראקטיבי .  ברור שפייסבוק מתחייבת שהכל יעשה "בהסכמה" , אבל הכדור מתגלגל והמדרון מדרון. הנה אני הולך להיות השטינקר על עצמי – אספר לחברים בבלוגוספירה על הרגלי הצריכה שלי וכמה טעים יוגורט דנונה (אופס, סליחה, פרסומת ..) וכבר מקבלים החברים פרסומת פלוס הטסטימוני שלי בצמוד לתמונתי מהפרופיל – הוא ממליץ על דנונה תפוחים. בינתיים שיניתי את דעתי והלכתי על יוגורט קיוי (כן, כן, בטעם משחת נעליים) – טו לייט בייבי , החברים כבר קיבלו "את שלהם", הלך עליך. "פרסום חברתי" הוא השם החם, וכמובן כמובן שהכל רק "בהסכמה". בינתיים אצלנו נרקחת לה איזו יוזמה פרלמנטרית (זוכרים, זה המקום הדמוקרטי הזה ) שאתרים יהיו "אחראים" לטוקבקים המופיעים בהם. אסור לקלל – אומר ח"כ חסון. לא בכדורגל ולא בווב 2. אז זה נכון ש "אסור" לקלל, אבל נו באמת – בין זה לבין פגיעה בדמוקרטיה.  לטעמי – הרע מן הסתם – צודק יובל קרניאל שאומר שהאנונימיות היא מרכיב מהותי לחופש הדיעה והביטוי.  הסוגיה של איך מתמודדים עם הדילמה בין חופש דיעה וביטוי לבין הסתה ופגיעה בשמו הטוב של אדם נכתב לא מעט בעקבות המשחק של בית"ר. אז בעקרון אני מסכים עם ירון כהן צמח שדה-לגיטימציה חברתית היא הכלי הנכון לאותן תופעות שלא צריכות ולא אמורות להיות מטופלות "במסגרת החוק", למרות שאני לא מקבל הסרת אחריות של בית"ר לצורך העניין או מארחי הטוקבקים והבלוגים לענייננו. אבל הצורך בהסדרה חוקית כזו או אחרת וחברתית (נורמטיבית) לא יכול לבוא על סיפוקו (מישהו מאמין בזה ?) ע"י שימת פקחים "מהמפלגה" ועד סתימת פיות. עכשיו "הקטע" החדש של אורן פרנק שמבקש שתלשינו על רפי גינת . גינת תובע אותו על "לשון הרע" והוא – פרנק – זקוק "לעזרתכם". לשם כך הוא מבקש משהו צנוע – שתצטרפו מיזמתכם לשטאזי ותשלחו "פרשיות עלומות .. מעברו של האיש". לא, הוא לא תמים פרנק. הוא מודה בזה. אבל יש לו תחושה של "הזדמנות גדולה יותר". אז אני מודה, גם אני לא תמים – ואני לא מאמין לאף מילה שלו. כמובן שגינת ילד גדול ולא צריך, ואולי גם לא ראוי "לעזרתנו". אבל פרנק – המפץ הגדול של הבלוגוספירה שמתקיימת היום בעידן של "אחרי פטורי פרנק 2.0" – לא בדיוק בא משום מקום, ובמגרש שבין מדיה ומדינה – ש"רק 'נ' קטן מפריד" הוא מעיר את תשומת לבנו האהבלים – הוא מעולם לא שיחק. אבל פרנק הוא לא העניין.  וכן, זה נכון, אני פרנואיד ולפעמים סובל מחוסר פרסום מספיק (האמת שעם שכר יותר גבוה בשרות הציבורי הייתי מסתדר) – אבל אני מתחיל לחשוש איך יראו חיי בבלוגוספירה, סוף סוף כשלמדתי מה זה ווב 2 ...  

מרתק ונכון. וזה רק פן אחד של התמונה. הצטברות השירותים והמידע הרב בידי גוגל למשל היא פן אחר.

נראה שהכל הולך לכיוון הזה ואולי אני חלש מדי, אבל אני חי בתחושה שכבר הפסדנו את הקרב.