אמרתי לו שיבוא אלי.
שזקוקה לחום אנושי, בלי שיחות נפש.
הוא ענה, דיי מיידית.
"בתנאי שאת מתמסרת לי טוטאלית, גם אם לערב אחד בלבד".
לא עניתי בשליפה.
הייתי צריכה לחשוב על זה קודם.
התמסרות טוטאלית?
כמו שאני יודעת?
כל כולי?
הוא הבחין בהיסוס שלי, איך לא?
"לערב אחד, תסירי את המחיצות והחומות, תסירי את הההגנות והפחדים, אל תחשבי על כלום ורק תני את עצמך כמו שאת יודעת ואני הרי מכיר אותך, לא מהיום"
הוא צודק. אנחנו מכירים לא מעט שנים.
אבל מאז, עברו המון מים בנהר הזה שלי ובנהר הפרטי שלו.
הוא לא מכיר את את האשה שהשנים חרטו קווי פגיעות בנשמתה.
אבל למה אני מתלבטת כל כך?
למה לא להתמסר, לערב אחד בלבד, בלי מחשבות ובלי חרטות למחרת?
אולי כי כבר לא יודעת להפריד בין הפיזי לנפשי?
אולי כי אחרי שטעמתי מגע שבא מרגש, שום מגע אחר לא תופס?
התמסרות טוטאלית, זה משהו שהשאיר אותי בלי אויר בעבר.
אבל מצד שני, אני הרי לא יודעת אחרת.
התמסרות טוטאלית, זה משהו שהשאיר בי כאב בעבר.
אבל מצד שני, אני הרי לא רוצה אחרת.
אז אמרתי לו תודה וליל מנוחה.
חיבקתי את הכרית
והפלגתי ללילה נטול חלומות.
הוספת תגובה על "התמסרות טוטאלית"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה