זו פניה אישית, ממני אליך, אבא או אימא. יש לה רק מטרה אחת. להציל לילד שלך את החיים. לא במובן הפיזי של המילה חלילה, אלא את איכות החיים. למה זה חשוב לי? כי הילדים שלך, ממש כמו הילדים שלי, הם הדבר הכי חשוב בעולם!

כדי שיהיה לך ברור שאני לא איזה הוזה אציין רק, שמזה 11 שנים שאני מוביל בהצלחה רבה אין ספור תהליכים אישיים וקבוצתיים לפיתוח מצוינות אישית ומימוש פוטנציאל אישי. מתוכם 4 שנים במסגרת פרוייקט מיכא"ל (מיצוי כישורים אישיים למצוינות), עם עשרות בני נוער, הנחשב ל"קורס הטיס" של משרד החינוך. אם חשוב לך לקרוא עלי עוד, אפשר לעשות זאת בקישור כאן.

חשוב לי לציין שאני מלא הערכה למורים, מנהלים ולעוסקים בחינוך. אוהב אותם אהבה גדולה. אין לי אליהם שום טענה. ברור לי שהם עושים הכי טוב שאפשר בתנאים בלתי אפשריים. הם לא אשמים, בדיוק כשם ששר החינוך לא אשם. אף אחד, אף פעם לא לימד אותם אחרת.

עוד שיתוף קטן. בכל הנוגע לתעשיית האבחונים אני מרגיש לגמרי כמו ההוא בסיפור בגדי המלך החדשים. ניצב בודד וזועק שהמלך הוא ערום. בכל יום, כל שבוע וכל חודש, עשרות, מאות ואלפים של הורים שאכפת להם מילדיהם, שמאמינים בתום לב שהם עושים את הדבר הכי נכון עבורם, משלמים כסף, רק כדי לדפוק לילד את החיים. אני רוצה לצעוק: די! עצרו את הדבר הזה!

כדי להבין מה הסיבה שאני טוען טענה כה קשה וחמורה, צריך להבין מה הדבר הכי חשוב שיבטיח את הצלחת הילד שלך בחייו. הדבר הזה מתמצה בשתי מילים: "דימוי עצמי".

מה זה דימוי עצמי? זו תמונת הדמיון של האדם על עצמו. האם זה אובייקטיבי או סובייקטיבי? סובייקטיבי לגמרי. כלומר, אם אדם מאמין שהוא לא מספיק טוב, לא חשוב כלל מה רואים או מה אומרים אלו שמסביבו. מה שקובע זה מה אותו אדם רואה כאשר הוא מתבונן במראה שעל הקיר.

מה הדבר הכי חשוב לצורך הצלחה בחיים? דימוי עצמי! אם הוא גבוה, כך תראה העשיה שלו, ובהתאם גם התוצאות. כלומר, בדרך כלל זה יהיה אדם אקטיבי, יוזם, שיודע לקחת אחריות על חייו. אם הוא נמוך, העשיה תהיה נמוכה וכך גם התוצאות. בדרך כלל זה יהיה אדם פסיבי, מובל במקום מוביל. דימוי עצמי זו מחשבה בלתי מודעת. היא שקופה לאדם, אבל למרות זאת מאוד מאוד משפיעה.

איך נולד דימוי עצמי? בדרך כלל הוא מתגבש בגיל הילדות המוקדמת. רצף של אירועים שהילד, ב"עזרת" הוריו, מוריו, או חבריו, שם על זה רצף של פרשנויות. ילד לא נולד עם "ידיים שמאליות" או "בלי חשיבה מתמטית".

ילד נולד ללא כל פחד. הוא לא יודע פחד מהו, עד שלמד אחרת בעזרת הוריו, מוריו, או חבריו. הוא גם נולד מוכשר בכל תחום, עד שאחד מאלו הוכיחו לו ש"אין לי כישרון לציור" או ש"אין לי שמיעה מוסיקלית". ילד נולד שלם. לא מושלם, שלם! לא חסר בו דבר ואין לו שום בעיה, בשום תחום!

ואז קורה משהו. מתרחש אירוע. למשל, הילד נכשל בחשבון. "אין לך חשיבה מתמטית" אומרים לו הוריו או מוריו, והילד מאמין. כי מה הוא מבין?! הוא מצייר ציור ומישהו מהחברים מגחך. הגיחוך הזה כואב. הילד שם על זה פרשנות בלתי מודעת שתלווה אותו כל חייו, האומרת "אין לי כישרון לציור"! מבחינתו זאת עובדה! מכיוון שהוא לא רוצה שוב לחוש את הכאב הזה, הוא לא יצייר יותר.

אז איך נוצר דימוי עצמי? אירוע המתרחש בדרך כלל בשלב הילדות המוקדמת, מוביל לזה שהילד שם עליו פרשנות כלשהי, סיפור: "אני לא מספיק טוב"., "יש לי בעיה ב...", "אין לי כישרון ל....". כך נוצרת לה מוגבלות או נכות, שאדם מקבל על עצמו בהתנדבות, לשארית ימיו.

האם אפשר לשנות דימוי עצמי? בהחלט כן, אבל נשאיר את זה למאמר אחר.

כדי להבין מה הסיבה שאני טוען את שטוען, צריך להבין גם את משמעות המונח הזה שנקרא "הצלחה". זהו מונח שמרבית האנשים לא מבינים, וזו רק אחת הסיבות מדוע מרבית האנשים לא נמצאים שם.

הצלחה, לגישתי, זו היכולת של אדם לחיות חיים של סיפוק והגשמה, כאשר שפע חומרי הוא רק תוצר לוואי של כל אלו. למשל, אדם עוסק בנגרות כי הוא אוהב את התחום וזה יוצר לו סיפוק בחייו. אנשים שעוסקים במשהו שהם אוהבים, עושים זאת בדרך כלל טוב. אנשים אחרים רוצים לקנות מהם או ללמוד מהם. כלומר, העיסוק שלו יוצר לו בחייו שפע גדול. זו בעיני הצלחה!

מה הסיבה שהורים לוקחים ילד לאבחון? הורים רוצים באופן טבעי שהילד שלהם יצליח בלימודים! כי הם מאמינים שזה חשוב. מה יותר חשוב, שהילד יצליח בלימודים או יצליח בחיים? האם יש קשר בין הצלחה בלימודים להצלחה בחיים? לא, אין קשר כזה. הצלחה בלימודים אין לה שום קשר ליכולת של אדם להצליח בחייו, כלומר ליכולת לחיות חיים של סיפוק והגשמה! הצלחה בלימודים ממש לא מבטיחה הצלחה בחיים, וכך גם הפוך!

למה אין קשר בין הצלחה בלימודים להצלחה בחיים? זו גם שאלה חשובה שנשאיר למאמר אחר!

אבא או אימא יקרים. כנסו בבקשה לנעליו של ילד או ילדה בני 6 או 8, או לנעלי נער או נערה בני 12-13, שחטאם היחיד הוא שמשעמם להם בכיתה כי יש שם מורה משעממת, כי בית ספר זה מקום משעמם! הם עסוקים בדברים אחרים, הרבה יותר חשובים עבורם מאשר להקשיב למורה. והם גם לא מכינים שיעורי בית כי ממש לא מענין אותם להכין שיעורים כאלה, וגם לא לומדים כי ממש לא מענין אותם ללמוד את מה שמלמדים שם.

כנסו לנעליו של אותו הילד או הילדה העומדים מול המורה או ההורה שמביט בו ואומר לו: "ילד יש לך בעיה. בוא ניקח אותך לאבחון כדי לראות איזה בעיה יש לך, ילד". המסגרת משעממת אבל הבעיה היא של הילד!

אימא או אבא יקרים, איך לדעתך מרגיש הילד שההורים שלו לוקחים אותו לאבחון ועכשיו הוא גם מקבל אישור רשמי על כך שמצאו אצלו "בעיית קשב וריכוז". האם זה משרת את הדימוי העצמי של הילד או מחבל בו? האם זה פותח בפניו אפשרויות או סוגר? האם זה מגדיל או מקטין אותו?

נכון, הילד יקבל יותר זמן בבחינה, ונכון הוא יקבל הכל 100 בתעודה. ונכון, הוא יתקבל ללימודי מחשבים באוניברסיטה וגם שם הוא יסיים בהצטיינות יתרה. אז מה? האם זה מבטיח את הצלחתו בחיים? לא, כי אין שום קשר בין הצלחה בלימודים להצלחה בחיים!

האבחון הזה בגיל 6 או 8 דופק לילד שלך את הדימוי העצמי ודופק לו את החיים, ולא משנה כמה תעודות הצטיינות יתרה יש לו. מדהים כמה בני 20 ובני 30 אני פוגש שחיים באמונה ש"אני אפס" או ש"אני לא שווה" רק כי בגיל 6 או 8 לקחו אותם לאבחון.

אימא ואבא יקרים. לילד שלך אין שום בעיה, מלבד הגישה שלך אליו. הבעיה היא רק אצלך! הוא נולד שלם, לא מושלם. בית הספר זו הבעיה! זו מסגרת שבמרבית המקרים משעממת! כך היה לך וכך זה גם עבורו. אם הילד שלך לא לומד, מזה אומר עליו? כלום! מה זה אומר על סיכויי הצלחתו בחיים? כלום!

אין ילדים עם בעיית קשב וריכוז! יש ילדים שונים, עם צרכים שונים, שמתפתחים באופן שונה, כדי להיות אנשים שונים, עצמאים. זהו! הילדים החכמים והנבונים ביותר, הם אלו שנפגעים ראשונים, כי הם גם הכי משועממים. הם הכי חשופים לאמירות של הורים ומורים: "ילד, יש לך בעיה..."!

אבא ואימא יקרים, לקחת את הילד לאבחון? דפקת לו את החיים! הילד שלך זקוק ממך רק לדבר אחד: אהבה! מה זה אומר? פשוט קבלה ללא תנאי! היכולת שלך לקבל אותו כמות שהוא, גם כאשר הוא לא מכין שיעורים, גם כאשר כל התעודה שלו שליליים. האם הוא מדהים, חכם, יפה בתנאי ש...?!

הדבר האחרון שהוא צריך ממך זה ירידות עליו, גערות, או אמירות בוטות: "אתה עצלן, טיפש". הוא צריך עזרה ממך. הוא צריך שילמדו אותו, לא איך להצליח בלימודים, אלא איך להצליח בחיים, איך לקחת אחריות על חייו? אלה שני דברים שונים לחלוטין.

אבא ואימא יקרים. אנא עזרו לי לזעוק את זעקת הילד שלך, שלי, שלנו. אם לדעתך הכתוב כאן חשוב, וחשוב שיגיע לידיעת כמה שיותר אנשים, אנא שתפו את החברים שלכם בפייסבוק, צטטו ממנו בפוסטים שלכם. העבירו את זה לכל העולם ואשתו גם! יש אין סוף דרכים להתעלל בילדים. תעשיית האבחונים היא רק עוד דרך!

נכתב באהבה עבור אבא או אימא, למען הדבר הכי חשוב בעולם, הילד שלך!

רובי שטיינר
ללמוד איך לאפשר לילדך להצליח

נ.ב.

 יש כאן סרטון חשוב בן שתי דקות שממצה את הסוגיה. הביטו בו

צטט: izabellacoach 2011-04-05 09:39:16

רובי היקר, זו ממש לא תהיה הגזמה, אבל אני מעריצה את האדמה שאתה דורך עליה!!!!! כל מה שכתבת פה כ"כ מרגש, כ"כ נכון, כ"כ מדויק שאני לא יודעת איפה להתחיל אפילו... ברור שאני אשתף את המאמר הזה בכל מקום אפשרי! ולעניין עצמו, אשמח שתיתן פידבק על נקודה מסוימת שעלתה לי בעת שקראתי. הכי נכון שבעולם שמה שהכי חשוב הוא דימוי עצמי. אני לא אדבר על הורים אחרים, אלא עליי ועל בן זוגי שיחיה. שנינו באמת מעריצים ואוהבים מאוד את בננו בן ה-6. הדגשתי את המילה באמת, כי אני הולכת להוסיף את העובדה שאנחנו משבחים אותו המון (באופן ספציפי) ותמיד זה אוטנטי, כי זה באמת מה שאנחנו חושבים עליו (בניגוד לתשבוחות כי אומרים שזה חשוב...) אנחנו מקבלים אותו כמו שהוא ונותנים לו המון אהבה. אבל! והנה האבל שלי, נתת פה את הדוגמא של הציור שילד אחר גיחך לעומתו וכך נשאר הילד עם הפרשנות שהוא נתן לגיחוך. בעקבות העובדה שהילד שלי חכם בצורה יוצאת דופן (אני כן אובייקטיבית!) יצירתי ומבריק, באמת משעמם לו מאוד בגן. מה שמייצר את העובדה שהוא מפריע, שהגננת נוזפת בו וממש לא מסוגלת לראות בו את מה שאני רואה. היא רואה רק קרציה טורדנית. הילדים רואים ילד מפריע שהגננת נוזפת בו רוב הזמן ורואה בו מטרד וזו הסביבה שלו בכל שעות הבוקר. תאמין לי, יש לי לחץ בחזה מהתיאור הזה למרות שאני ערה לזה. האם לאלמנט הזה אין השפעה על הדימוי העצמי שלו??? האם מה שאחנו עושים בבית יאפיל על מה שעובר עם הסביבה החיצונית? מסופקני! ז"א, זו לא רק העובדה שכן לוקחים או לא לוקחים אותו לאבחון. יש פה עוד גורמים שאפילו יותר חשובים ומטים את הכף. מה עושים עם זה?

איזבלה היקרה,

תודה על המילים החמות וגם על הכנות שלך. יש אתגר אמיתי עבור הורים למצוא מסגרות שמסוגלות לעשות דבר פשוט, אבל מאוד מורכב. וזה לאפשר לילד שלהם, בכל גיל, ללמוד להפיק את המיטב שבו. וזה מתחיל לעיתים בגיל הגן שתארת. תשאלי את עצמך, אם זה בסדר מבחינתך להפקיד את הילד שלך בידיים של אדם שלא רואה את המדהים שהוא? האם נכון מבחינתך להפקיד את הילד בידיים של מי שרואה בו מטרד? אני חושב שהתשובה ברורה.

אגב, כל הכתוב כאן הוא לא ה-אמת אלא רק האמת הפרטית שלי. אני מחזיק בה רק מפני שהניסיון שלי מלמד שהיא מאוד אפקטיבית ביצירת חיים מלאי סיפוק והגשמה.

שוב תודה על הכנות המרגשת שלך, שהיא נדירה כאן ובכלל.

 

צטט: ורדית.. 2011-04-05 13:18:54

רובי היקר קראתי את דבריך והסכמתי עם כל הדברים המתארים מהו דימוי עצמי וכיצד הוא נוצר אבל אני חיבת שלא להסכים לדעתך בנושא שהאבחון דפק את החיים בכלל זה לא כך אם האבחון יציג תוצאה שיש לילד בעיה וההורים הם מסוג אותם הורים שנותנים לילד דימוי עצמי נמוך אז האבחון הוא רק אמצעי נוסף לפגיעה בילד אבל הורה החושב ובצדק שיש לילדו בעיה ומעניק לו את החיזוקים ,ולא נותן לו הרגשה שהוא לא בסדר אלא שיש לו צרכים מיוחדים האבחון יהיה הכלי האחרון שיציג היכן הבעיה טמונה ומהם הכלים להתמודדות עם הילד יש לי בת נהדרת, אשר ביוזמתי ורק לאחר שאבחנתי עפ"י מס' פרמטרים שיש לה בעיה אבחנו את מה שטענתי לכל אורך הדרך, הבי"ס העריך את האבחנה שלי כי הוא לא אבחן זאת מאחר והיה מדובר בילדה מקובלת חברתית , מנומסת, לא משתוללת, ומצליחה ברוב המבחנים כי אני זו שהשקעתי בלימודיה ובחנתי ולימדתי אותה, אבל ידעתי שיש לה בעיה מסוימת וכשאבחן זאת גם רופא מומחה בתחומו ונתן חיזוק לתחושות שלי האבחון רק נתן לה אפשרות שבבי"ס יקלו עליה , מה שברוב המקרים זה לא קרה עד להתערבותי אף פעם לא היו לה רגשי נחיתות, תמיד חיזקתי אותה ,הבהרתי לה שלכל ילד יש את קצב ההתקדמות והיכולות שלו ואין בקצב האיטי שלה בעיה מבחן המציאות והתוצאה הסופית היא זו שתתן את התשובה, ואכן הבת שלי כיום בצבא משרתת במשטרה, לאורך כל הדרך גם כשכשלה לא התיחסתי אליה כבעייתית מי שמתיחס ככה לילדיו זה בא לידי ביטוי לא רק בלימודים אז אני לא מוצאת לנכון שיש לשלול אבחונים כפי שכתבת כל ילד לגופו של ענין האבחון לא יעשה את הילד חסר מוטביציה הכל מתחיל ומסתיים בהורים ובסביבה ההוכחה שלי שלבת שלי היתה מוטיבציה יותר מהאחרים שהיו בעלי יכולות גבוהות והיא הצליחה בלימודים כשהיא קיבלה את התנאים המתאימים לה הבת שלי עלתה לכיתה א כמו יתר ילדיי כשהם יודעים לכתוב, ולקרוא אולם האבחון הבהיר את הבעיה הרפואית והשכלית שהיתה לה ולדעתי זה מנע ממנה תסכולים נוספים ,כאשר היא נכשלה במבחנים,בייחוד כשהיא השתדלה ולמדה תמיד הייתי מאחוריה, והפוסט שלי "חנוך לנער עפ"י דרכו " המופיע כאן יכול להציג על קצה המזלג ובהערכה

ורדית היקרה, תודה. מסכים לכל מילה. אכן, אבחון הוא רק כלי ואם ההורה מבין שלילד שלו אין שום בעיה, וגם יודע להעביר את המסר הזה לילד, ואם יודע לאהוב ולקבל אותו כמות שהוא, אז זה בעצם כל מה שהילד זקוק לו.  

צטט: יריב הדרכה וחוויה 2011-04-08 17:30:57

האם חשבת על האלטרנטיבה? כילד שלא אובחן- לא היה בזמני ידע רב בנושא, שמבין כי כול הכיתה מצליחה לכתוב ורק אני לא, האם חשבת מה ההסבר שאני נותן לעצמי ומה הוא עושה לביטחון שלי? כהורה לילד שלא מצליח לארגן את התיק שלו לכיתה ב במשך שעה וחצי, האם חשבת על התגובה בלי הסבר שיש לו בעיות של ארגון כתוצאה מהפרעת לימוד? ברור שהאהבה קיימת אבל האם היא מאפשרת להורה גם סבלנות? מה האלטרנטיבה שאני או הילד נותן לקושי האובייקטיבי הזה? מה היא עושה לביטחון ולדימוי העצמי שלו? ברור שהאבחון לא מספיק והקלות לא מקדמות אבל בלעדיו מניסיון אישי על עצמי האלטרנטיבה מייצרת שנים של תסכול וקושי ומרסקת לתקופה ארוכה את הדימוי העצמי . לכן בעייני אבחון הוא ידע וידע הוא כוח ועל ההורה להשתמש בכוח בתבונה!!!!

אני קורא את הפסקה הקצרה הזו והיא גדושה באמונות מגבילות. עכשיו אני שואל עצמי אם יש אדם שהוא כל כולו אמונה מגבילה וגם מכנה עצמו מאמן, מה הוא מלמד בדיוק?! שאלה מצוינת לדעתי 

צטט: רונה~ 2011-04-08 19:17:52

מי שזקוק לאבחון היא מערכת החינוך שלנו שמצפה שכל הילדים ילמדו באותן הדרכים, שלא דואגת להתעדכן, לשמחתי הרבה נותרו לבני שלוש שנים בלבד לבלות במערכת הזאת , ליבי יוצא על ילדי ישראל המשועממים, על הצפיפות, על המורים העייפים ועל כך שאבחון וקבלת הקלות במבחנים הפך לנחלת הרוב..

רונה היקרה, תודה. אהבתי, למרות שבאופן אישי אני לא נגד אף אחד, לרבות לא נגד העוסקים בחינוך. שינוי פרדיגמה הוא תהליך לימודי שלעיתים דורש זמן.