לדעתי זה היה הפיקאפ ליין הכי טוב שיצא לי מהפה אי פעם. אני מתקדם בבסיס מכוון חדר האוכל לכוון מגורי הסגל. כולי בפאסון שלי עם דרגות הסג"מ החדשות שקיבלתי מספר חודשים לפני. חזה מנופח וM-16 שנגרר בצידי הגוף כנהוג בשריון. כמה שהרצועה יותר גדולה ככה אתה יותר מדליק. 20 מטרים לפני הכניסה למגורי הסגל אני פוגש את תמר, המשק"ית ת"ש החמודה. הכרתי אותה כבר מספר חודשים והיינו בקשר ממש טוב. אני רואה אותה הולכת עם משק"ית חדשה שהגיעה. זכרתי במעורפל שהמשק"ית עליה הייתה אמורה להתחלף אבל לא הבנתי שכבר הגיע הזמן. אני ממשיך עם הפאסון, מתקרב בנחת לזוג הבנות ונעצר מולם.
אני: "היי בנות, מה קורה תמרי"?
תמר: "היי מיכאל, מה קורה? זאת ענבל, היא המשק"ית עליה החדשה, היא מחליפה את שיר."
באותו רגע זה קרה.
אני: "היי ענבל, אני מיכאל, הקצין הכי חתיך בצה"ל."
אין יותר פלצן ממני באותו רגע. אין. תדמיינו קצין צעיר, כולו מנופח באוויר אומר משפט כזה. זה היה לחיות או למות. הבחורה הייתה חמודה, מה לעשות? הלכתי על כל הקופה.
בדיעבד, ענבל סיפרה לי שלאחר שהלכתי היא ישר שאלה את תמר מי היה היצור הזה? תמר ענתה לה שאני נחמד ושכל הבנות אוהבות אותי, אני לא יצור. תמר, מודה לך ברגע זה ממש על התמיכה. סגרת לי עסקה.
ענבל ואני התחלנו לפטפט ולשלוח מסרונים אחד לשני. למי שלא חווה תקופה כזאת או רגעים כאלה, אלו רגעים שבהם אתה כל הזמן עם פרפרים בבטן. אתה מחפש להתבטא בצורה הכי טובה והכי מרגשת אל מול האדם השני וזה קורה גם מהצד השני אליך. כל הודעת SMS שאתה מקבל כמעט עוצרת לך את הלב מרב רגשות. ענבל עדיין שומרת חלק מההודעות ששלחתי לה בזמנו.
לאחר כשבועיים של פגישות חשאיות בבסיס קבעתי להפגש איתה באחד הסופי שבוע כשנינו בבית. זאת הייתה בערך אחת הפעמים הבודדות שיצאתי חמשוש הבייתה. חזרתי הבייתה ביום חמישי לקראת לילה וקבענו להפגש יום למחרת בירושלים. עכשיו, אני הייתי גר בצפון, איזור קריות. כדי להגיע לירושלים ב8 בבוקר הייתי צריך להתאמץ ממש והיה שווה להתאמץ. קמתי ב4 בבוקר ביום שישי, עשיתי כמה שכיבות שמיכה והרמתי משקולות רק כדי לנפח את השרירים ולעבוד קצת על הבחורה שאני חסון מלידה ושיש לי שרירים שגדלים תוך יום. תפסתי את האוטובוס הראשון כבר ב6 בבוקר ואת השני לקראת 6 וחצי. ב8 הייתי בתחנה המרכזית בירושלים.
הדייט הראשון הזה היה מדהים. אם הייתי יכול, הייתי עושה אותו שוב ושוב כל פעם מחדש. ישבנו בגן העצמאות בירושלים וצילמנו את עצמנו. אכלנו ארוחת צהריים מדהימה ועל הדרך נכנסו לאיזו גלריית אומנות הזוייה.
ב11 הייתי כבר על האוטובוס חזרה לצפון. לא עצמתי את עיני מרב התרגשות עד היום שחזרתי שוב לבסיס.
עוד רגע אני סוגר 4 שנים עם ענבל המשק"ית עליה דאז. שנינו כבר משוחררים בערך שנתיים מהצבא. עברנו הרבה ביחד ו4 שנים זה הרבה זמן. כל כך קשה לקמט אהבה למילים בתוך פוסט, זה פשוט בלתי אפשרי. אך תמיד אפשר לשתף סצינות מתוך סיפור האהבה הזה שסוגר עוד מעט 4 שנים.
מאחל לכולכם חג מלא חום, אהבה ומשפחה! זיכרו שמה שיש לכם ביד היום, יכול לא להיות שם מחר. אמרו תודה על מה שיש.
חג שמח!
הוספת תגובה על "סוגר 4 שנים"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה