אני אף פעם לא מתכוונת לכתוב כאן, זה תמיד ככה יוצא, לאחר תקופת יובש רגשית.
ודווקא עכשיו, רוצה לכתוב קצת על הרגשות. כן. ר.ג.ש הוא ג.ש.ר, ר.ג.ש הוא איפה ש.ג.ר הלב וכשאין לבלוב יש בלבול זה רק משחק של מילים אבל אמיתי כל כך.
עוד כילדה צעירה כתבתי המון, השתפכתי מול הנייר, שירים, מכתבים, לחברים/רות. משהו בי תמיד היה צריך לנגוע.
במישהו, במשהו, בי. יותר הפחד לגעת בי.
היו אהבות שהלכו ובאו, מהן גדולות, מהן קטנות, מהן שהרעידו את הלב כמו מיתר. היה כיף.
האיש שליווה אותי בשנים האחרונות מאז גירושיי לא היה ממש טוב בלהביע רגשות. תמיד התקנאתי בבלוגים שכתבו גברים על האהבה שלהם, גם שכאבה, בעטה, חייכה, הכל. התגאו בה ושמו אותה כאן מול כולם. גאווה גדולה.
לפעמים בשעות שבהן אני גולשת בפייסבוק להנאתי לבי היה מתקנא נוכח כמות האהבה שהגברים הרעיפו על נשותיהן. פרח, נשיקה, מילה חמה ומחבקת, שירים שנשלחו במיוחד לאחת..
בתחילת הקשר נכתבו לי מילים ועוד ועוד ונשלחו שירים והכל היה תפור במידה, בדיוק בשבילי.
זה היה לתקופה קצרה ומהר מאוד נגמר. תמיד חששתי שאולי הוא מתבייש בי, אולי החברים לא ממש יודעים, אולי זה להשאיר איזו פינה בשבילו לאחרות מבלי שתדענה שקיימת אחת בליבו.
ספקולציות. המון המון..
הגם שכתבתי דבר מה ואחרים הגיבו, מעולם לא זכיתי לתגובותיו. גם לא כאן.
רוב הזמן חשבתי על עצמי כאחת שסובלת מסוג של נכות רגשית. אבל הסתבר בדיעבד שלבי היה הרבה יותר פתוח ומקבל.
בחדרי חדרים זכיתי למילה או שניים וחיבוק ומילה טובה. בחדרי חדרים.
אני יודעת שאני טיפוס לוחמני מאז היותי קטנה אני כזאת. נלחמת בכל דבר שאיננו לרוחי. שאיננו מקבל ומחבק אותי.
אינני יודעת מה אני יותר לא יודעת לתת או לא יודעת לקחת. הבטחון הלך ונחלש, החולשה הרגשית, הכמיהה לחיבוק קבוע של בן זוג, הרצון להתעטף איתו כל בוקר ולא רק בימים ובשעות מסויימים.
לא מוכנה להתנצל יותר על היותני אני כמו שאני.
אני כנה, ישרה, דוקרת, בועטת, לוחמת, אבל אני גם נמסה אם יודעים לחמם ומתרגשת ובוכה וסולחת ורוצה שיסלחו לי. בעיקר רוצה שיקשיבו לי, לא שיפשטו אותי, לא רוצה שיסכימו אותי אלא יגלו הבנה לדבריי וזה המון.
הוא היה והוא הלך ובא אצל אחרות וחזר ונאשמתי בעיקר על התנהגותי/התנהלותי/דיבוריי/פגיעותיי. טען שאני שיפוטית מדי כלפיו. הצל שרודף אחריו ומכה בו.
אולי הייתי כזאת....פשוט אולי.
ואני מה רציתי? אהבה, הכרה, קבלה, קירבה, נתינה.
הוא היה צריך להכיל אותי בנפשו ובגופו. להכניסני לביתו, בדיוק כמו שהכנסתי אני.
זה היה חזק ממנו.
לך תסביר לבנאדם שאתה רוצה בדיוק כמוהו. לבקרו בביתו כמו שמבקר בביתי. לשבת לסעוד עם ילדיו, בדיוק כמו שהוא סועד עם ילדיי. לבלות בחגים יחדיו, בשבתות, בכל יום בשנה אם אפשר.
הוא כעס על מאוויי אלה. לא רלוונטי אמר מספר פעמים. זו אני שמטייחת את העיקר מפני שהוא רצה לבוא שלוש פעמים בשבוע אלי הביתה בזמן שזכה לפעם אחת ורצה ורצה ורצה. חייו הפרטים לא היו חלק אינטגרלי ממני.
ביתו היה כמו מבצר.
אני יודעת שליבו מזמן כבר לא היה איתי ותהליך הגסיסה היה ארוך ומעייף.
עכשיו, מישהו משנינו ימשיך הלאה הרבה יותר מהר. לא צריך לנחש מי.
ואני רציתי מילה טובה וחיבוק והכרה מול כולם שאני האחת שלו ורק שלו.
לא זכיתי.
עברו כבר יותר משש שנים...
אפשר כאן לקבל חיבוק? מישהו חושב שמגיע לי? אשה שטן שכמותי
הוספת תגובה על "ההוא שהלך בגללי..."
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה