בדמיון

או אי שם בשחקים

ישנה ארץ

ובה ילדים מחכים.

מחכים לתורם להפוך למציאות

ולפועל לצאת מן הכוח

כי יודעים הם שעד כי זמנם לא יבוא

הוריהם לא יידעו שום מנוח.

ילדים נחלמים, נחשקים, אהובים

אמא-אבא רוצים כבר לדעת

למי הם דומים,

מה זווית חיוכם

ומתי כבר יזכו בם לגעת.

והם, הקטנים, מצפים שם לאות

רוצים גם בכל מאודם

לא להיות עוד תקווה, לא להיות פוטנציאל –

לקבל ממשות של אדם.

תינוק שיכול להיות מחובק

עטוף אהבה וחמלה

תינוק ריחני שכולו מחמדים

והיה בחזקת משאלה.