אני חושבת שהפעם הראשונה שהרגשתי כבת ונכדה לניצולי שואה, היתה כשהייתי עם משלחת בגרמניה. 

זמן קצר לאחר שהתגרשתי, עבדתי בחברה בת של דלק. 
מאחר והייתי מקורבת לראשי ההסתדרות באזור, הם המליצו שאצא בראש משלחת של איגוד הכימיה בישראל, לביקור במפעלים בגרמניה ופגישה עם בני נוער. 
ברור שהסכמתי, למרות הקושי הנפשי להגיע לגרמניה שמחוברת אצלי בראש לשואה. 

קצת היססתי אם לספר לאבא שלי. 
לא ידעתי איך הוא יגיב. 
אמא המליצה לי שלא לספר. 
אז לא סיפרתי לאן אני נוסעת, רק שיוצאת עם משלחת מטעם העבודה. 

כשנחתנו בגרמניה, פגשו אותנו שם 3 בחורים בערך בגילנו שהיו המלווים שלנו לאורך כל השבועיים שהיינו שם. 
הצטרף אלינו גם מתורגמן, למקרה הצורך. 
3 ימים בברלין. 
3 ימים יפים של טיולים וסיורים וביקור במפעל. 
3 ימים של לראות עיר מדהימה, לראות את החומה המפורסמת, לטעום מקפה "אורן" שנמצא במזרח ברלין, לטעום מברים אפלוליים שיושבים במקומות שלעיתים קצת הפחידו אותי בעזובה שלהם. 
משם להמבורג. שם הייתה לנו פגישה עם תלמידי שמינית למין פאנל שיחה על ישראל/גרמניה וביקור במחנה עבודה ששם תכננו לערוך טכס זיכרון קצר. 

לפני המפגש, השבעתי את חברי המשלחת שלא להגיד שאני בת לניצולי שואה, על מנת שלא לגרום לצעירים לאי נוחות בשיחה ולא לגרום למי מהם להיסגר ולהירתע ולא להיפתח בשיחה המשותפת. 
שולחן עגול גדול, מסביב צעירים מכיתה אחת ואנחנו, אזניות על האזניים בתרגום סימולטני. 
אחת הבנות קמה בעיניים דומעות, איך שרק התיישבנו וביקשה את רשות הדיבור. 

"בטיול שלי בצרפת כששמעו שאני גרמניה, קראו לי נאצית מסריחה ואתם שיש לכם את כל הסיבות שבעולם לשנוא אותי, יושבים איתי מסביב לשולחן לשיחה" 
הדמעות התחילו לזלוג מעיניי. 
"סבא שלי היה קצין ב- SS ותמיד הערצתי אותו, לא ידעתי מה הם עשו בדיוק, עד שהתחלתי לקרא וללמוד יותר את מה שהיה ואין לי מספיק מילים כדי להתנצל על כל מה שהדור ההוא עשה". 

בנקודה הזו, שתינו פרצנו בבכי תמרורים ואני קמתי וברחתי החוצה מהאולם. 
לא יכולתי לעמוד בזה. 
היא יצאה אחרי החוצה ובחיבוק אמיץ, פשוט עמדנו ובכינו האחת על כתף השניה. 

בינתיים, ככה סיפרו לי אחר כך, קם אחד מחברי המשלחת ואמר "ראש המשלחת שלנו תהרוג אותי אם אספר, אבל אני חייב לאור מה שקרה עכשיו. נורית היא בת לניצול שואה והיא השביעה אותנו שלא לספר את זה כי האשמה היא לא בכם, על מה שהיה. לא שמענו ממנה מילה רעה על גרמניה והגרמנים של היום". 
חזרנו שתינו לאולם והשיחה המשיכה על ישראל וגרמניה של היום, עד שהודעה על פיגוע בשוק מחנה יהודה הגיעה והחלטנו לסיים את המפגש. 
הצעירים היו בהלם. 
הם קיבלו הסבר באון ליין, על למה כל כך הרבה חיילים ושוטרים מסתובבים ברחובות כשהם נושאים נשק. לא היינו צריכים להוסיף מילה. 

הם הגיעו אלינו למלון באותו ערב, ביקשו שנצטרף אליהם לבילוי ומשם נמשיך הלאה. 
לאחר הבילוי, הזמנו אותם להצטרף אלינו למחרת לטכס הזיכרון שתוכנן במחנה העבודה. 
נסענו בשתיקה, בתא המטען מונחים שני זרים, זר אבל של ממשלת ישראל, זר אבל של בית הספר הגרמני שממנו הם הגיעו. 

ערכנו סיור במקום, מאד שקט, מאד דומם, בתוך קוביות מזכוכית מציצים אלינו בגדים מרופטים, שעונים ונעליים ומיטות דו קומתיות שסיפרו את סיפור הזוועה. 
הולכים בשביל לכיוון האנדרטה, עומדים בצורת "ח" מסביב.

הם נעמדו בצד, רחוק מאיתנו וביקשתי אותם להצטרף אלינו, להיות כגוף אחד אל מול האנדרטה. 
אחד מחברי המשלחת הקריא "קדיש", אחד אחר את "אל מלא רחמים" ואז אני התחלתי לשיר את "הליכה לקיסריה" של חנה סנש, שיותר מהכל מסמל בשבילי את זיכרון השואה. 
 

אלי אלי 
שלא יגמר לעולם 

הדמעות מחלחלות והקול שלי מתחיל לרעוד 

החול והים 
רשרוש של המים 

הבכי קורע את נשמתי ואני מתיישבת על הרצפה, ממררת בבכי 
 

ברק השמיים 
תפילת האדם 
אני מסיימת את השיר, ישובה על הרצפה, בבכי שזעזע את כולם 

כשהבטתי מעלה אל חברי המשלחת שלי ואל הצעירים שהצטרפו, ראיתי שכולם בדמעות חונקות מתקרבים אלי לחיבוק משותף של ישראלים וגרמנים. 
הנחנו את הזרים על גבי האנדרטה וצעדנו בשקט כגוש אחד לכיוון היציאה ממחנה העבודה. 
הנסיעה חזרה עברה בדומיה של עצב שעטף את כולנו. 
יודעת שהם לא ישכחו את זה לעולם, כמו גם אנחנו. 


מרכינה ראש בדמעות, לזכר משפחתו המורחבת של אבי שנספתה כולה בטרבלינקה, 1943.

כל משפחתה של סבתי ז"ל ניספתה בטרבלינקה,היא וסבי הצליחו לברוח.

אני מדליקה נר לזכרו של דודי לאון כהן ולזכר משפחתו שנכחדה בשואה ולזכר כל יהודי סלוניקי שנרצחו יהי זכרם ברוך אמן

יהי זכרם ברוך! אני ביקרתי בגרמניה מספר רב של פעמים, מאז היותי ילדה. אבל הרבה יותר הרגשתי את היותי יהודיה ונצר למשפחה ענפה שנרצחה ברובה בשואה, בפולין דווקא. הייתי בכנס אקדמי בפולין, יחד עם אבי. זה היה כנס יחיד ששנינו הרצאנו בו, הוא הפרופסור ואני הדוקטורנטית. היינו מוקפים באנשים נחמדים וחכמים, בהם כמובן פולנים רבים, שחלקם היו חבריו של אבי עוד לפני שעלה לארץ. פולנים, חברי אגודת ידידות פולין ישראל, לקחו אותי לטיולים וסיורים ברחבי פולין. החוויה העיקרית שלי מפולין היתה שזהו גיא ההריגה של העם היהודי. מעברים בין גטו ורשה, העיר ביאליסטוק, עם הסיפורים על שריפת היהודים בבית הכנסת, ביקור בקרקוב, על בתי הכנסת שבהם ריכזו 'מזכרות מן העם שהושמד', תחושות נוראיות שכמותן לא חשתי מעולם בגרמניה. וזאת למרות שברור לי, שלא הפולנים הם שאחראים, אלא הגרמנים הם שתכננו וביצעו בקור רוח את הנורא מכל.

מדליקה נר זכרון לזכר סבי, שלא זכיתי להכיר, שהיה פעיל פוליטי בעיר דנציג, אברהם רוזן, סבתי, מלצ'ה אורנשטיין, דודי, נתן אורנשטיין, שנרצח בהיותו בן שש, לאחר שנשלח חזרה לגטו ברכבת, על ידי הפולניה שהחביאה את אמי,

ולזכר משפחות אורנשטיין ורוט, שנרצחו באכזריות בשואה.

כתבת יפה ומרגש. הזכיר לי את האירוע הבא:

המשפחה שלי נפגעה בפרעות הקוזאקים. ולכן חלק מהמשפחה ברחו מפינסק לארה"ב והחלק השני עלו מטרנוב לארץ שנה אחרי הקונגרס הציוני.
אלמלא הם עזבו, כנראה שאני לא הייתי כותבת כאן היום. מהמשפחה הענפה שנשארה באירופה, שרדו 4 אנשים וזוג פמוטים וכמה סיפורים על העיירה ההיא.

לבית הורי במשך שנים לא נכנסו מוצרים גרמניים. שלי להיות דור שני, גרמנית תמיד צרמה לי באוזן. 

סבתו ז"ל של האקס שלי הייתה גרמניה נוצרית שהתאהבה ביהודי, התגיירה וכשהיטלר עלה לשלטון, הלכה אחריו לפלסטינה. אחיה הצטרפו למפלגה הנאצית ושרתו בוורמכט.

בשנות נישואינו, הייתה משפחתו מתארחת אצל הורי בליל הסדר. 

באחת השנים הצטרפו האחייניות מגרמניה, נכדותיו של האח הנאצי, הסבו בישראל לצד סבא וסבתא שלי שזכר הקרובים משם שעלו הארובה עוד היה קיים בזכרונם.

היה מפגש לא קל. עם כל מאור הפנים של המארחים וחביבותן של האורחות. בפסח ההוא היתה משמעות אחרת ל"זכור את אשר עשה לך העמלק", עם הגרמנית שמדוברת ליד השולחן.

צטט: ת מ ר . 2011-05-02 00:51:45

כתבת יפה ומרגש. הזכיר לי את האירוע הבא:

 

המשפחה שלי נפגעה בפרעות הקוזאקים. ולכן חלק מהמשפחה ברחו מפינסק לארה"ב והחלק השני עלו מטרנוב לארץ שנה אחרי הקונגרס הציוני.
אלמלא הם עזבו, כנראה שאני לא הייתי כותבת כאן היום. מהמשפחה הענפה שנשארה באירופה, שרדו 4 אנשים וזוג פמוטים וכמה סיפורים על העיירה ההיא.

לבית הורי במשך שנים לא נכנסו מוצרים גרמניים. שלי להיות דור שני, גרמנית תמיד צרמה לי באוזן. 

 

סבתו ז"ל של האקס שלי הייתה גרמניה נוצרית שהתאהבה ביהודי, התגיירה וכשהיטלר עלה לשלטון, הלכה אחריו לפלסטינה. אחיה הצטרפו למפלגה הנאצית ושרתו בוורמכט.

בשנות נישואינו, הייתה משפחתו מתארחת אצל הורי בליל הסדר. 

באחת השנים הצטרפו האחייניות מגרמניה, נכדותיו של האח הנאצי, הסבו בישראל לצד סבא וסבתא שלי שזכר הקרובים משם שעלו הארובה עוד היה קיים בזכרונם.

היה מפגש לא קל. עם כל מאור הפנים של המארחים וחביבותן של האורחות. בפסח ההוא היתה משמעות אחרת ל"זכור את אשר עשה לך העמלק", עם הגרמנית שמדוברת ליד השולחן.

בהחלט מעמד לא פשוט עם משמעות גדולה

סבי וסבתי שרה ושלמה שלמוני (שרה בנק ושלמה אופוצ'ינסקי) עלו לישראל בשנת 1934 (העלייה החמישית) ביחד עם אביו, אימו (שעל שמה אני נקראת) ואחותו.

אחיו ובני משפחתם של סבי הועברו לגטו לודז' ולאחר מכן אל מחנות המוות. ממשפחה זו, משפחת אופוצ'ינסקי אין אפילו שורד אחד.

ממשפחתה של סבתי, משפחת בנק שרדו אחיה הצעיר שמעון שהצליח לברוח מגטו לודז', עלה למדינת ישראל לאחר המלחמה והקים בה משפחה לתפארת, ואחותה פלה שעפ"י השמועות הצטרפה אל הפרטיזנים. לאחר המלחמה עזבו היא ובעלה את פולין לקנדה שם הקימו את משפחתם. כל היתר הועברו אל גטו לודז' ומשם אל מחנות המוות.

לפני כמה שנים מצאתי את משפחת בנק ברשומות של גטו לודז' באתר "יד ושם" ומשם למדתי כי גם בגטו נולדו למשפחת בנק צאצאים. סביר להניח כי גם הם לא שרדו.

סבי וסבתי מעולם לא ספרו לי על משפחתם ועל כך אני מצרה כי אין היום מי שיספר לי על שורשי.

אני כן זוכרת כי סבתי סרבה לקבל שילומים מגרמניה ופולנית מעולם לא דוברה בבית!!

אני מדליקה נר לזכר משפחתי.