"יום שלישי, פעמיים כי טוב ", מהרהרת. פגישה שקבעו לפני יומים, וממלאה אותה בציפייה מתוחה – אחרי כל כך הרבה נסיונות, אולי הפעם...
"את שווה" מזכירה לעצמה. "אפילו אם גם הפעם לא יצא מזה כלום". המראה מחזירה לה ליטוף: עיניים מלאות הבעה, חיוך מאיר, צדודית מצודדת.
מחליטה לרכוס עוד כפתור, במחשוף מאופק ממילא. השעון מראה שהיא בצרות: בתנועה מהירה חוטפת את התיק ביד אחת, ובשנייה מסובבת את המפתח במנעול דלת הבית. שתי דקות והיא בדרך.
במגרש החנייה אי אפשר להכניס סיכה. "רק נס יוציא אותי מזה" חושבת ביאוש. והנה נס: מכונית אחת בדרך החוצה, ובשנייה הבאה היא במקומה.
בדרך למקום המפגש היא נזכרת שמישהי שהכירה אותו פעם אמרה שהוא אדם לא קל, בעל דרישות גבוהות, אך הוגן. ומוכשר כמובן, שאחרת לא היה מנכ"ל בחברה גדולה ומצליחה. "אני הולכת להרשים אותו. חייבת!".
כשנפגשות עיניהם היא כבר יודעת: מבט מרוחק ושפת גוף (בתוך חליפה גזורה היטב) שמבהירה מיהו הבוס. "חכי מעט עם המסקנות" מפציר בה קול חלש, "אולי בכל זאת יסתדר".
משוחחים. הוא בעיקר שואל, היא עונה, וקולה לא מסגיר את החשש: יציב, קליל, שוטף: "כן, פנוייה. כן, חפשייה ממחוייבות קודמת". אט אט חשה שמבטו מתרכך למולה, ואפילו חיוך מבזיק על פניו.
תוהה מה יאמר לפני שייפרדו, אם מצידו כבר החליט והאם ירמוז לה על החלטתו, או כרגיל – "נדבר" , שאומר שיותר לא תשמע ממנו.
ואז, אחרי שמודה לה שבאה, הוא אומר: "אנא היי סבלנית. בתוך שבוע נסיים את כל סבב הראיונות ואז אחליט מי תהייה המזכירה הבאה שלי"..
הוספת תגובה על "מזכיר לכם משהו?"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה