"מדינת ישראל תתייחד הבוקר (ב') עם זכר 22,867  הנופלים במלחמות ובפעולות האיבה. בשעה 11:00 תישמע צפירה בכל רחבי הארץ למשך שתי דקות ואז יחלו טקסי הזיכרון ב-43 בתי העלמין הצבאיים."

רואה אנשים שפופי ראש, הבעת כאב בפניהם, כולם הולכים באותו השביל המוביל אל בית העלמין. 
מתגודדים, משפחה וחברים, סביב מצבות האבנים הדוממות, הכול כך דומות אחת לשנייה וכל כך שונות.
יש מי שמביא פח עם מים כדי לנקות את המצבה, יש מי שמניח פרח ומדליק נר נשמה וכולם, כמו כולם, עם דמעות בעיניים כאילו רק היום איבדו את היקר להם מכל. 

ואני, עומדת מהצד, מתבוננת ובוכה, מחכה שתיגמר האזכרה ויתפזרו האנשים כדי שאוכל להתקרב לאותן מצבות דוממות, לנשק לאבן הקרה ולהגיד בלחש שלא שוכחת. בראש מתנגן לי "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה.." דמעה אחת זולגת במורד לחיי. כמה לא נכון הוא השיר. 

"טכס יום הזיכרון לחללי צה"ל יחל בעוד כדקה", הכרוז מודיע בחלקה הצבאית. 

שקט מסביב, כולם מחכים לצפירה שתגיע, להתייחדות הקולקטיבית עם משפחת השכול המורחבת, כל כך מורחבת.

"קדיש, מפי אב שכול, הקהל מתבקש לעבור לדום".

"תרועת אבל..." הקצינים שמסביב מצדיעים לאות כבוד ונזכרת בי, כקצינה צעירה, עושה בדיוק את אותו הדבר. 

הדמעות זולגות לאט, מטפטפות על לחי, אחותי שולפת ממחטת נייר ומגישה לי, היא יודעת מה עובר עלי. 

"הנחת זרים..." מצעד של זרים מטעם כל האגודות בארץ מונחים לצד האנדרטה.

"ירי כבוד... " אני בכוננות ספיגה, זה החלק הכי קשה לי בכל יום הזיכרון הזה, מחזיר אותי באחת להלוויות הצבאיות שנכחתי בהן לאורך השנים.

טראאאאח מטח ראשון והגוף שלי רועד, נתמכת על ידי אחותי שמחבקת אותי ומבטיחה שזה תיכף נגמר, שאשחרר הכול. החיבוק הדואג שלה לא מצליח להביא נחמה. 

טראאאאח מטח שני והדמעות שוטפות אותי. 

טראאאאח מטח שלישי ואני על הרצפה, ממררת בבכי. 

תם הטכס. אנשים מתפזרים, כל אחד לדרכו הוא עם הכאב שלו, כל אחד והמחשבות שעוטפות אותו, כל אחד והאבל הפרטי שלו ושוב, בעוד כמה שעות, יחל יום העצמאות. כל כך סמוך לכאב הכל כך גדול. 
כל כך צורם וכל כך צודק.

אליהו בן אהרון ז"ל, 1973 – מאז שדוד ג'וזף נפטר, אין מי שיבקר אותך יותר. כמה הוא היה גאה בך. מתנצלת שאני לא מצליחה להגיע לבקר.

ינון סרור ז"ל, 1982 – הטייס שבטעות ירה בשיירה שלכם, התאבד כמה שנים אחרי. נחרדתי כששמעתי את זה. אבל הוא לא יכול היה להמשיך לחיות עם מה שנעשה. היית אוהב את הספר שהוציאו החברים אחרי שנהרגת.

יואב דעי ז"ל, 1982 – היית בדרך הביתה כשעלית על מוקש צד. אמא שלך עדיין מחכה לך בבית עם העוגה והמאכלים שאתה אוהב ושביקשת שהיא תכין לך.

שמוליק לוי ז"ל, 1987 – ילד פרח שכמותך. פוגשת את ההורים שלך כל שנה וכואבת לראות שהם לא התאוששו. שירלי ואבי לא זוכרים אותי. הם היו תינוקות כשנהרגת.

יוסי פרטוק ז"ל, 1997 – ילד שובב שלי, היית חייב להיות גיבור? אתה יודע שהקימו לזכרך גן ילדים ליד הבית של ההורים, בפינת הרחוב שהיינו משחקים כל הזמן? פגשתי את ההורים בבית העלמין הבוקר, חיבקתי אותם חזק.

אבנר אלתר ז"ל, 1997 – כשקיבלנו את הבשורה המרה שאתה בין הנספים באסון המסוקים, נפל על כולנו אבל גדול. חיבקתי את שאולי אבא שלך וניסיתי לקחת ממנו חלק מהכאב. מקווה שהיום הוא קצת יותר מאושש.

עומרי חיים אלמקייס-יעקובוביץ ז"ל, 2006 – זעקות השבר של אמא שלך עוד מהדהדות לי באוזן כשהגיעו הקצינים לבשר את המר מכל. הרכב שלך שכל כך אהבת וטיפלת בו בכל פעם שהגעת לחופשה,  עומד בחנייה ואף אחד לא מעז להזיז אותו משם. באיזשהו מקום,  עדיין מחכה לראות אותך מגיע הביתה עם החיוך המדהים שלך.

אתמול בערוץ 2 הוקרן סיפור נפילתו באסון במסוקים של

"ניר לקריף" ז"ל

אביו "יובל לקריף" הוא בן כיתתי וחבר ילדות

ניר הותיר אישה בהריון אשר ילדה לאחר מותו עוללית קטנה שהגיעה ומיד נכנסה לעולם השכול.

יהי זכרו ברוך!

לזכרם של חברי לכיתה בגמנסיה הרצליה,

גידי גורדון ז"ל

http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=97751

רוני חכים ז''ל

http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=97629

מפקדי  נפתלי יהב ז''ל

http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=510368

מפקדי אברהם חידו ז''ל

http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=511012

מפקדי אברהם ליזרוביץ -אלרן (ממושי )

http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=510960

ת.נ.צ.ב.ה.