תתארו לכם.

יש לכם בית ומשפחה, אתם הורים אוהבים ומסורים, יוצאים יומיום לעבודה, ומשתדלים לשמור על החוק. נורמטיבים.

ופתאום הכל נלקח מכם, כולל שמכם הטוב. בחלק מהמקרים אתם עלולים גם להיעצר ולהיות מושלכים לכלא.

ונורא מכל – אסור לכם לראות את ילדיכם, גם לא לדבר איתם, אפילו לא לכתוב להם.

ארגנטינה בזמן השלטון הצבאי של שנות השמונים? רומניה של צ'אוצ'סקו? דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד?

לא. מדינת ישראל, 2011.

צפיתי היום בסרטו של הבמאי ישרי הלפרן "זכות אבות" בסינימטק ת"א. ראיתי שם את העוול, האטימות, הרשע שבחסות החוק.

הלב נמחץ לראות את הדוקטור, אב לבן יחיד, שיום אחד קיבל לידיו תביעת גירושין, וביחד איתה צו הרחקה מילדו. אתה רואה אותו רוכן על גדר מגרש הספורט, מנסה להתאים את עינו לחריר שבגדר כדי שיוכל לעקוב אחרי תנועות בנו שעל המגרש, ובה בשעה לא להפר את צו ההרחקה שאוסר עליו להתקרב לבנו לטווח שמתחת ל-500 מטר.

אב אחר, תלמיד ישיבה לשעבר, גם הוא נותק מילדיו ברגע. גם הוא, כקודמו, נעצר לא פעם לאחר תלונות שהוכחו כעלילות סרק. גם הוא, ליבו יוצא מגעגועים אל ילדיו כי "הם החיים שלי". אתה מביט בתום הכחול שבעיניו ושומע את כמיהתו לבוא המשיח, שאז יבואו הרשעים שעשו לו את כל הרעה הזו, על גמולם.

והשלישי, איש שעיניו טובות ודיבורו רך– שבינו ובין בתו בת ה-11 שרר קשר חם ואוהב, שלא יכלו לו צוי ההרחקה ומעצרי האב שניתכו עליהם בזה אחר זה. כשהילדה העזה להביע את רצונה לחיות עם אביה, נשלחה למעון ציבורי לילדים עד אשר תגיד שהיא רוצה לשוב לאימה, ולא לאביה. ילדה בבית סוהר, שהמערכת מנסה לשבור את רצונה ואת רוחה, ככה במשך חצי שנה.

העליבות הזו, היא העליבות של כולנו. ומנגד, מאבקם העיקש ומעורר הכבוד של האבות האלה, אשר נשא פרי וכיום שלושתם מורשים לראות את ילדיהם באופן סדיר, פחות או יותר.

"מורשים". הבנתם? זכות בסיסית של כל יצור חי שנגזלת ע"י מערכות החוק באופן שרירותי ומעורר פלצות. זו המציאות של עשרות אלפי גברים, רובם מותשים ומוכים מורלית וכלכלית, שעדיין לא זכו לכך.

קשה לכם להאמין? גם לי היה קשה. לכו לראות את הסרט, ואז תבינו.

הסרט מוקרן השבוע בסינימטק ת"א במסגרת פסטיבל "דוק-אביב", ובתאריך 29.5 יוקרן בערוץ 1 בטלויזיה.  נבחרי הכנסת יוכלו לראותו במסגרת הקרנה שמארגנת ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ' (קדימה), שמקדמת את נושא החקיקה השויונית בנושא, ובתמצית – ביטול חוק "חזקת הגיל הרך" המעניק במקרה של גירושים חזקה אוטומטית לאם על הילדים עד גיל 6, וקידום חוק המחייב הסדרי משמורת משותפת של 2 ההורים כברירת המחדל.

זה לא נושא של גברים נגד נשים, אלא עניין אנושי ממעלה ראשונה. כל מי שטובת הילדים בראש דאגתם, ואלה שלא משלימים עם רמיסת הזכויות הנוראה הזו, שמעמידה את החברה שלנו בשורה אחת עם הנקלות שבחברות.

ובעיקר - עניין של אהבה..

כדי להדגיש שזהו עניין אנושי ולא מגדרי, חשוב שכמה שיותר נשים יתמכו וישתתפו.

כל אשה שמזדהה מוזמנת להצטרף אלינו.

אנא שלחו לי הודעה, כאן או במייל עם פרטי שם, נייד וכתובת מייל. 

המייל שלי: kerenor100@yahoo.com

 תודה.

.

ועוד לא אמרת אף מילה על תלונות השווא במשטרה ...

ועוד לא הזכרת את המעצרים ...

ועוד לא נגענו במה שקורה בבתי המשפח ...

אבל תודה לך, יקירתי, על הפתיחות והנכונות והרצון והאכפתיות, התמיכה, החשיבה, האמפתיה... אמנם כביכול תכונות אנושיות-בסיסות אבל בכלל לא מובנות מעליהן... בעיקר בהשוואה.

ותודה לכל שאר חברותי שהגיעו והביעו הזדהות.

לכו לראות... אולי תשכילו להבין מהיכן הכעס והכאב...

צטט: NBA24353 2011-05-20 23:03:32

 

ועוד לא אמרת אף מילה על תלונות השווא במשטרה ...

ועוד לא הזכרת את המעצרים ...

ועוד לא נגענו במה שקורה בבתי המשפח ...

אבל תודה לך, יקירתי, על הפתיחות והנכונות והרצון והאכפתיות, התמיכה, החשיבה, האמפתיה... אמנם כביכול תכונות אנושיות-בסיסות אבל בכלל לא מובנות מעליהן... בעיקר בהשוואה.

 

 

ותודה לכל שאר חברותי שהגיעו והביעו הזדהות.

לכו לראות... אולי תשכילו להבין מהיכן הכעס והכאב...

מתי יש עוד פעם?

צטט: דורון א.פ. 2011-05-20 23:09:59

 

מתי יש עוד פעם?

בבקשה:

http://www.cinema.co.il/movies/movie.asp?movieId=6963#moviePrograms

מס' המקומות מוגבל, רצוי להזמין כרטיסים מראש.

אני יצאתי מהסרט עם כאבי בטן.

זה היה ממש כמו לחטוף אגרוף למפתח הלב...

זו פעם ראשונה שאני נחשפת לdark side of the moon..והאמת שאני עדיין מנסה לברר ביני לביני, בשעות האחרונות

מה הסיבה לדרך ההתנהלות החשוכה הזו....

אין לי תשובות.בטח לא מושכלות.

אני חושבת, שמה שצריך לפחות בינתיים, זה לנסות לאפשר לדברים לצאת מהמקומות החשוכים, החוצה, לתודעה הציבורית.

אני לא מצליחה לחשוב, איך הייתי מגיבה, אם היו מגבילים אותי בנושא הילדים, או לא מאפשרים לי לראות אותם...מה הייתי עושה....

כך, שהנושא, ממש לא מגדרי, אלא בעוכרינו. במדינה דמוקרטית, ומתוקנת מתקיימות לפעמים התנהלויות של מדינת בננות

בחסות מלאה של החוק.

הסרט, לא מתלהם, בנוי ממסיפורים אישיים, שהובאו בכאב רב.  שהאותנטיות שבו גרמה לכל הנוכחים לצאת עם עיניים אדומות.

גם מי שלא סבל באופן אישי .

אנשים צריכם לדעת, מה קורה.וזו מטרת הסרט. חשוב שיראו כמה שיותר.

חשוב שייצא החוצה. לאור.

יפה שהבאת לכאן.

מזעזע!!!

כמו כל מי שצפה בסרט היום,

זועזעתי עד עמקי נשמתי.

לא יודעת ממה יותר,

מהמערכת, מהנשים שמנצלות את "כוחן",

מהכאב של האבות, מהכאב האישי שלי,

מהידיעה שאבות ממשיכים לחוות את הסיוט הזה,

שילדים מורחקים מאביהם, בשל כוחניות מיותרת ובזויה.

מחוייב המציאות לצפות בסרט על מנת להבין סוף סוף, כמה זה מעוות, וכמה צריך לתקן.

שבת מבורכת לכולנו.

ניב ודורון,

כששני אנשים מתחתנים, הם הופכים לאחד.

כשילדים נולדים להם, הם רואים את ה"אחד" כמוחלט.

כשזוג מתגרש, ויש ילדים, עולם כל הצדדים חרב.

מנקודת מבטו של הגבר:

הגרושה "מציקה" ברמה זו או אחרת  משתי סיבות.

בעיות כלכליות אמיתיות שהן תוצאה מירידה ברמת החיים וקודי לכלכל את הילדים

רצון עז ולעתים מתגבר לנקום.

הנשים מגיעות לעתים להתנהלויות קיצוניות כפי שתוארו בסרט (ראיתי כמה סרטים דומים בטלויזיה הצרפתית antenne 2 וב bbc ) וכפי שדורון כתב, בכאב רב, התנהלויות מקוממות בכל קנה מידה, של סחטנות , כשבן הערובה הוא הילד, והכלי הוא המשטרה והמערכת של so called עזרה סוציאלית.

הצד השני הוא שלעתים, החלאה היא  הגבר המתחמק מתשלום מזונות, האלים, המגייס את הילד, הנוקם, המקנא...

אז מה הדרך הנכונה ? איך אפשר למנוע הקצנה, סחיטה, התעללות, גהינום ?

לדעתי, הפגנות לא יעזרו. והחוק לא ישתנה. כי העם עסוק בבעיות אמיתיות אחרות.

אני סבור שקיים פתרון אחד. פתרון ביניים.

והוא שבעת הגירושין (כשיש ילדים), שני הצדדים יסכימו מראש ויבחרו בדמות פרטית מוסכמת ששניהם מכירים ומכבדים, ודמות זאת תגשר ביניהם בטרם חילוקי הדעות ומריבות יגיעו למימדים מפלצתיים. כשהאינטרס העליון המנחה את המגשר יהיה כמובן טובת הילד.

ולגישור זה, יהיה תוקף של החלטת שופט  לשני  הצדדים.

כקוריוז, אספר לכם  דרך מקורית להציק בעת גירושין.

ב 88, התחילה ההנתיפאדה הראשונה.

רצה מזלי והייתי בדיוק בשרות מילואים בעזה.

לא היינו מאורגנים, ונאלצנו לירות אש חיה ולפצוע, ולעתים נדירות, להרוג.

בחופשה הראשונה, הגעתי הביתה עייף, ובמצב רוח ירוד, עקב מה שקרה בעזה, ותובנה עמוקה שכל זה מיותר...

כהרגלי, התקלחתי, לבשתי בגדים נורמליים, וניקיתי את הנשק , כולל המחסניות. 

כשפרקתי את הכדורים, אחזתי בכדור אחד ביד, ואמרתי לנינג'ה (כינוי גרושתי ורעייתי דאז):

"תראי מה זה החיים. חתיכת נחושת של 20 גרם מסוגלת לקחת חיים של בן אנוש, שהוא עולם כולו עבור אביו, אימו, אשתו..."

ארבע שנים לאחר מכן, בעת יסורי הגירושין, נינג'ה הלכה למשטרה להגיש תלונה, לפיה ב 88, איימתי ברצח.

היא ניסתה לשכנע אותם שבמשפט שאמרתי לה , היה איום מוסווה ! והרי ב 88, לא חלמנו על גירושין !

המשטרה כמובן סגרה את התלונה מיד, וזו הייתה הפעם היחידה שהייתי בחקירה משטרתית !

דבר אחרון. לעתים, נתק רגשי מוחלט מהילד הוא הדרך האפשרית היחידה  לשמור על שפיות ולהמשיך לחיות

יעקב

תודה ששיתפת....בהזדמנות הראשונה אלך לראות ....רק אוסיף ואומר שבתפקידי החדש אני נחשפת כמעט מדי יום לעוול שגורמים בני זוג לילדיהם במהלך מאבקי הגרושין והפרידה בינהם וזה מטריף את דעתי כיצד הם לא מסוגלים לראות את היקר להם מכל נפגע סובל,ופשוט רוצה למות...