צטט: NBA24353 2011-05-30 14:57:59
צטט: עצבים 2011-05-30 14:02:39
צטט: אניגמטון 2011-05-30 12:26:56
ה"דוברת המכובדת" אשת מקצוע,הביעה עמדה מקצועית (אולי לא במקום ולא בזמן המתאים) מקובלת בקרב אנשי מקצוע (גברים ונשים) שהתאבדות ככלל (ללא קשר למגדר) היא אקט של אלימות. מקובל לחשוב שגברים אלימים מחצינים את האלימות ופוגעים בזולתם ונשים נוטות יותר לפגוע בעצמן (בדרך כלל גברים מצליחים יותר מנשים). במצבי משבר וחוסר אונים, כאשר הגבר לא יכול או לא רוצה לפגוע באשתו - הוא בהחלט עלול לפגוע בעצמו.
רעמי הצחוק שעוררו דברי "הדוברת המכובדת" לא רק בישיבת אותה ועדת רווחה שצולמה לסרט אלא גם באולמות שבהם הוקרן הסרט (והייתי בכולם) מעידים כאלף עדים שגם את נוקטת כאן את הטריק המלוכלך והמוכר לנו היטב - סילוף עובדות !!!
בואי ותראי לי איש/אשת מקצוע אחד שתומך בתיזה המטומטמת הזו שהתאבדות זה סוג של אלימות (רק אל תביאי לי חוקרת-מטעם פמיניסטית שבנתה מחקר כדי להוכיח את זה... גם את הטריק הזה אנחנו מכירים).
ועל מי בדיוק מקובל לחשוב שגברים אלימים מחצינים את האלימות - חוץ מהפמיניסטיות ???
גיבוב שטויות שקרי-מגמתי וקשקוש חסר כל ערך אינטלקטואלי.
והנה, אני אומר לעצמי, זכינו פה, הגברים המשוועים להורות אמיתית על ילדיהם,
ברגע של עדנה. הסרט שהופק בצורה נוגעת ללב ומשכנעת פרץ
לתודעת רבים. נשים וגברים פה הביעו הזדעזעות ותמיכה במאבק צודק. נשים
מספר הביעו גם את רחשי ליבן שגם הן, כנשים, נפגעו מהמערכת ומהגברים
לשעבר בחייהם באותה צורה.
והיתה לנו תרבות דיון, והתרוממות רוח, ומחשבה כיצד ממנפים את הרגשות
האוהדים שהסרט המצויין עורר. ונכון שהסרט לא שיכנע את כולן, ונכון שיש פה
ושם, ואפילו הרבה פה ושם, התנגדות, ואינטרסנטיות, ומלחמה פוליטית, אבל
עדיין, היינו (ואני טוען שעדיין אנחנו), בשלב של ניצול הצלחה של הגעה לתודעה.
אבל לא. אי אפשר כנראה, בישראל, להמנע מההתלהמות. מי שלא מתחמם עד
כדי התקפת לב, כנראה מרגיש שדעתו לא נשמעת. ומדוע להגיד על דעה אחרת
"גיבוב שטויות שקרי" ולרמוז כי מי שחושב אחרת חסר כל אינטלקט?
והנה שוב, אנחנו, האבות הנלחמים, מגיעים למצב שבו אנו עצמנו נראים כאלימים,
כחמומי המח, כמשתיקים את הדעה האחרת ולא מוכנים לצד השני לפתוח את
הפה, למרות שבפועל אנחנו הם המושתקים.
ואני שואל למה? למה אתה לא יכול להתאפק? למה ברור שבסופו של היום, אנחנו
נראים כתוקפניים, כמשתיקים, כמעליבים? האם בדרך זאת ישמעו אותנו יותר טוב?
האם בדרך זאת יקבלו את דברינו? האם בדרך זאת יאמינו שאנו קורבנות תמימים
של המערכת? האם זה שאמר את המילה האחרונה ודיבר בטון גבוה יותר יצא צודק?
כגבר, שנשחק על ידי המערכת בנסיון תמידי להלחם על אבהותו, לא אוכל להיות
אובייקטיבי. ניסיתי לראות מי, בעיני, אלים יותר, אגרסיבי יותר, תוקפני יותר. כמובן,
שדעתי, לאור האמור לעיל, אינה בדיוק "באמצע". אבל שמעתי אבות שדיברו בשקט,
שהסבירו, שנלחמו במערכת מבלי להשתיק. לא כולם, אגב, האב שצרח "אבא - אבא"
מול המעון מחסה של ביתו, וקרא לילדים לצאת החוצה (מקומה שניה?) מהחלון,
היה אבא מתלהם ומסית, לא טוב מהאימהות שהוצגו בסרט כמרשעות העלילה.
ולמה אני מספר את זה? כי המאבק לשוויון, ולזכויות של ילדינו להורות מתאימה, יצליח
רק אם נהיה אנחנו הצד השקול. הנלחם בחכמה ובאמונה מול המערכת העקומה.
ואני אומר: תן להן להתלהם. תן להן לדבר. פה, בקפה, זכית לתשומת לב יפה. הראית
שהרבה נשים תומכות, לטובת הילד, בשוויון ובמאבקנו. אבל, שים לעצמך גם גבול,
גבול של טעם טוב, גבול של נימוסים, גבול שאומר שאי אפשר לפסול את דעתו של
מי שלא מסכים, ולתת לו דלגיטימציה. עשית מצויין, והגעת רחוק, עכשיו, אל תבעט בדלי
החלב.
/null/text_64k_1#