צטט: יעקב-- 2011-06-04 10:18:33
כשאחזתי בבתי ההקטנה והיא חייכה לי דקה אחרי שנולדה....
תמונות פשוטות כאלו...
יעקב
את אותו הבוקר לא אשכח
כשקיבלתי את את שיחת הטלפון, בשעה מוקדמת, מבית החולים בתל השומר, בזו הלשון
"הייתה לידה אבל אשתך בסדר", תוך כמה שניות הייתי כבר ברכב, נוהג בתחילת פקקי הבוקר
כשאני עוקף מימין ומשמאל, על המדרכה ובשוליים, מנסה להתגבר על שטף הדמעות,
המאיים לחסום כליל את שדה הראיה.
בלילה הקודם הלכתי לישון מאושר, בשעה מאוחרת, כשחזרתי מבית החולים שם השארתי את
אשתי, בשמירת הריון, בשבוע ה 29 להריונה, כשבבטנה שני עוברים, יקרים מאין כמותם
עוברים שנוצרו לאחר 9 שנים של טיפולים, יקרים, מתישים, כואבים ועקשניים.
כשהגעתי, עזבתי את הרכב איפשהו ורצתי לבית היולדות, שם כיוונו אותי לחדר ההתאוששות
איפה שאשתי שהתה, היא שכבה שם לבדה, חיוורת מאוד ושלחה אלי את ידה
שאחזיק אותה, ליטפתי אותה וניגבתי לה את הדמעות, לאחר כמה רגעים,
שאלה אותי אם שמעתי מה שקרה, עניתי לה שכן ואז היא אמרה את המשפט הבא,
שמעת שאחת הבנות נפטרה? לקח לי כמה שניות לקלוט את הנאמר
וכשזה חילחל, צעקתי, אז איפה השנייה? היא אמרה לי שהיא נמצאת בטיפול נמרץ פגים.
בריצה מטורפת במסדרונות הארוכים של הבית חולים, כשאני נבלם בקירות, בסיבובים
הגעתי לדלתות עם החלונות העגולים, נכנסתי כשאני הודף אותן ומצאתי את עצמי
במרכזו של מעגל רופאים ואחיות, הם שאלו אותי מי אני ומה אני עושה כאן,
לא יכולתי לענות וכוח חזק משך אותי לאחד מעשרות האינקובטרים, המוצבים שם
על האינקובטור עדיין לא היה שם ובתוכו היה יצור קטנטן, פחות מחבילת סוכר,
יצור מושלם, של 900 גרם, שכבש אותי עד אחרון נימי, כולי שקוע בפלא הזה
כשמה שמעניין את מנהל הפגייה, זה איך ידעתי שזה האינקובטור "שלי".
שלושה חודשים תמימים, שהיתי שם, עם גיחות קצרות הביתה להתקלח ולהתרענן
שש שנים אח"כ הורחקתי מבנותיי { השנייה נולדה שנה ושלושה חודשים אחרי }
לשלושה חודשים, לא תמימים לחלוטין, כשהבנתי בתום שלושת החודשים שאין
אפשרות לראות את בנותיי { השופטת התורנית אמרה לי שאין לה ראש להתעסק
עם הסיפור הזה כי הוא מסובך ואחכה לסוציאליים } החלטתי לא לשאול אף אחד
והלכתי למיקום המשוער של איפה נמצאים הגנים של בנותיי, בעירן החדשה.
ע"פ החשד בו הסתכלו עלי הגננות ידעתי ששם בנותיי נמצאות, המשכתי ללכת וחיכיתי לשעה
בה הילדים יוצאים לחצר, בתי הבכורה יצאה אחרונה, כבויה , צל של עצמה,
קראתי לה בשקט כשאני משתופף מאחורי חומת בטון שעליה גדר, היא שמעה אותי
ובנסיכיות שלה התחילה ללכת לכיווני, אחת הגננות ראתה מהחלון את מה שקורה
ורצה לעבר בתי לתפוס אותה, התרוממתי, שלחתי יד מבין הסורגים
והצלחתי לתפוס את ידה המושטת של בתי, חיבקתי אותה והצמדתי אותה אלי
כשהסורגים מפרידים בינינו, תוך כדי שאני אומר לגננת שאני אבא שלה ודורש ממנה
שתאפשר לבת השנייה להגיע גם כן, היא לא הסכימה וצעקה לאחת הגננות להזעיק משטרה,
תוך שתי דקות זינקה אלי הקטנה שלי, שראתה את ההמולה וזיהתה אותי, היא קפצה
על הסורגים, כשהיא צועקת לחבריה בגן שהנה אבא שלה הגיע, הגדולה ליטפה אותי בעדינות
בלחי כשהיא לוחשת לי בשקט בשקט אבאל'ה, אבאל'ה.
חצי ממשטרת רחובות הגיעה תוך מס' דקות ולקצין שניגש אלי אמרתי שלא יתקרב יותר
ושלא יפריע לי כי שלושה חודשים לא ראיתי את בנותיי, הוא שאל אם יש לי צו שמותר לי להיות כאן,
עניתי שלא, אבל אין שום צו שאסור לי להיות, בסופו של דבר, עזבו השוטרים את המקום
ואני הסכמתי לעזוב גם, בתנאי שעורכי הדין שלי יקבלו הסכמה בכתב, מעורכי דינה של אשתי
שאבוא למחרת היום ואקח את השתיים שלי, עד הערב וכך היה.
שני האירועים הללו, היו האירועים החזקים ביותר בחיי וזה לא היה פשוט כלל וכלל.
/null/text_64k_1#