ויכוח ישן , שאני לא אכנס כאן לעומקו .

     

מאמר על מחקר חדש שהתפרסם בנושא  באקונומיסט ( אנגלית )

  

http://www.economist.com/node/18741484

           

תרגום המאמר לעברית :

                    

https://docs.google.com/document/d/1xKdSEf89RjiBEQR-RzpaGvu7CBzHKB1eXsHxsDq8/edit?hl=en_US#

              

והמחקר המלא ( אנגלית ) :

      

http://web.mit.edu/eccl/papers/The%20double-edged%20sword%20of%20pedagogy.pdf

              

האמת היא שהמחקר הנ"ל מתגמד נוכח המחקר של סוגאטה מיטרה , שלמעשה מגחך הרבה מהנחות המוצא המתנשאות וההרסניות של מערכות החינוך המסורתיות . להלן שני הסרטים המפתיעים לחלוטין :

                   

 סוגאטה מיטרה מראה כיצד ילדים מלמדים את עצמם  - חלק א'

   

http://www.ted.com/talks/sugata_mitra_shows_how_kids_teach_themselves.html

 

  

 

 

 סוגאטה  מיטרה מראה כיצד ילדים מלמדים את עצמם -  חלק ב'

   

http://www.ted.com/talks/sugata_mitra_the_child_driven_education.html?quote=808

 

                       

מסקנה מתבקשת - כדאי מאוד להזהר מהוראה הנחייתית אינטנסיבית , אף על פי שהיא כביכול חוסכת זמן , קלה יותר למורה ( שלא תמיד מאמינ/ה ביכולות התלמידים , או שהוא / היא חסרי סבלנות ביחס לתהליכי לימוד טבעיים ) , ויעילה יותר ל הפגנת חיצונית של " תפוקות " , במערכת חינוך  " תעשייתית " , הבוחנת את

" פועלי הייצור " ( מורים ) ואת תפוקותיהם המידיות ( ציונים ואחוזי זכאוּת ) .

   

בחברות שמערכת החינוך היא הוראתית סמכותית , יש אמנם הישגים בתחום השינון , אך יש פגיעות חמורות ביצירתיות , בחקר , ובגילוי .

דוגמאות : מדינות דרום מזרח אסיה , מדינות בריה"מ לשעבר , ארצות איסלאמיות רבות , ולצערנו - גם ישראל ( אם כי תרבות האילתור והקומבינה הנפוצה בארץ , קצת מקזזת את הנזקים של הוראה פורמאלית נוקשה )  .

         

למעשה , כיום , כשהילדים גם חשופים לטכנולוגיית מידע אינטרנטית זמינה - רובם לומדים  ל מ ר ו ת  מערכת החינוך , ולא בעטייה .

        

על פי ההתנסויות של סוגאטה מיטרה , או גם כאלו שהתקיימוּ כבר הרבה לפניו , למשל בחינוך  האלטרנטיבי , ובאין סוף התנסוּיוֹת אישיוֹת של כל אחד מאיתנוּ - מסתבר שאנשי חינוך מייחסים לעצמם חשיבות גדולה מדי , הם מבצעים יותר מדי פונקציות מיותרות , ופחות מדי פונקציות נדרשות - כמו פחות מדי הבעת הַעַרכה תומכת , פחות מדי מתן חופש אקדמי לתלמיד , מחד , ומאידך , פחות מדי זמינות ונגישות של המורה אל התלמיד, כאשר התלמיד באמת נזקק לעזרה ( למורה בד"כ אין פנאי כי הוא עסוק ב " ללמד " את מה שאינו צריך ) .

 

ביי

 

אלי 

  

Schools are supposed to be learning environments – not teaching environments. The most important persons in schools are students, not teachers: if there were not students, there wouldn’t be any schools… Schools must become student-centered, not teacher-centered – that means, they must be learning-centered, not teaching-centered… And they must be focused on the development of competence and autonomy – not on the delivery of content (much less on the “delivery of learning”, a concept I can’t even begin to understand…)                                                                       v

Eduardo Chaves * - Lumiar School, Brazil, June 2006. 

 

* Professor of Philosophy, in the area of philosophy of education and of technology in education, at the Universidade Estadual de Campinas (UNICAMP). President and Member of the Board, Lumiar Institute, São Paulo, SP, Brazil, an NGO dedicated to conducting research in the area of education (curriculum, methodology and evaluation). 

 

היי דוד

               

אכן כן .

     

אך במנטאליות של בית חרושת לבגרויות , בית אילוף , ובייבי סיטר ( מתעלל ) ציבורי - הגישה הזו לא תופסת.

               

אגב , בסופו של דבר אין לי הרבה נגד המערכת .

    

מי שקובעים הם ההורים - האם לשתף פעולה עם גישה שפוגעת ומטמטמת את הילדים ( בתקווה שהילדים הפרטיים שלהם לא יפגעו , אבל רוב הסיכויים שהם כן ) , או לנטוש את המערכת , או לפעול בצורה נחרצת להובלת שינויים בה .

             

אבל לאפשרות השנייה יש פחות סיכוי , כיוון שגם ההורים הם תוצרים של מערכת חינוך מטמטמת ומאלפת , שלכל היותר לימדה את בוגריה לתחמן ולעשות קומבינות , אבל לא לפעול למען שינוי אמיתי , וגם לא להאמין שניתן לעשות משהו בעניין.

 

להוציא כמה הורים ואנשי חינוך יוצאים מהכלל , שבהם למעשה אני תולה תקווה לשינוי , ואני משוכנע שהם אלו שיובילו את החינוך בישראל למקום של קדמה ונאורות , במקום " הפרימיטיביות האקדמית , המושכלת " ( ממש דבר והיפוכו , שבמערכת החינוך חיים יחד בסמביוזה שליווה ) , הנוהגת היום במערכת , בכל רמותיה .            

 

ביי

 

אלי

              

 

 

היי אלי, השאלה היא בסופו של דבר: האם לשתף פעולה עם ממשלת ישראל ? האם הממשלה פועלת לטובתי, לטובתך, לטובתנו ? או, ... ?

 

 

היי דוד

           

לא חייבים להסכים לכל דבר , אבל זו הממשלה החוקית , במדינה דמוקרטית.

          

ברור שלא כל האזרחים , או כל הקבוצות המרכיבות את הקהילה הלאומית שבעי רצון מהחלטות בית המחוקקים ומהתנהלות הממשלה.

     

לכן יש דרכים לגליות ולגיטימיות לחולל שינוי.

   

זה לא תמיד מצליח מיד , אבל דווקא בבתי החינוך המותאם אישי-דיאלוגי-דמוקרטי , הילדים לומדים לשמור חוק , אך להאבק בנחישות , בסבלנות , ובאומץ כדי לשנות חוקים או כללים שלא נראים להם.

    

כאיש חינוך במתכונת הזו , אני משתדל להיות בעצמי דוגמה , ולא להטיף למשהו שאני לא נוהג על פיו.

  

אני קורא להורים , בעלי מודעות ובעלי אמצעים לנטוש את המערכת אל בתי ספר אלטרנטיביים פרטיים , אך אני רואה בזה רק אמצעי ללחוץ על המערכת להשתנות , כשהייתי רוצה לראות מערכת חינוך ציבורי , נאורה ומתקדמת , זמינה לכל , כשהשליטה והפיקוח על האיכות היא בידי ההורים ( שיטת השוברים ) , והממשל מפקח על כך שלא יהיו אפליות , למשל בין פריפריה למרכז וכו.

     

אני מאמין בקיום ממשל , אך בחופש פיקוח גדול יותרשל האזרח על התנהלות תקינה של נבחרי העם , ויש שיטות לעשות זאת .

         

בית החינוך המותאם אישי - דיאלוגי - דמוקרטי , הוא דוגמה מצויינת לקהילה שיש בה רשות מבצעת , אך היא מפוקחת ע"י כל אחד מחברי הקהילה . סאדברי וואלי , מהבחינה הזו , הוא דוגמה מצויינת .

     

לצערי , הקהילה הלאומית בישראל , איננה מתנהלת כך , למרות שיש עדיין סממנים דמוקרטיים בהתנהלות הכוללת של המדינה , אבל זה לא אומר שאין עוד הרבה לתקן.

  

בסופו של דבר , המצב היום הוא תוצר מוזר של רודנות בולשביקית , שהייתה בשנים הראשונות של המדינה , ושל קפיטליזם חזירי אמריקאי , שאומץ לאחר מכן . אם תוסיף לזה גם אוסף תרבויות שונות מארצות הגירה שונות , שלפעמים מצויות במצב התנגשות , או הפרעה האחת לאחרת , דתיים חילוניים , חרדים אנטי ציונים , וציונים שרופים , ואני לא מדבר כבר על תחושת מדינה במצור שמונעת מאנשים פסיכולוגית לצאת לרחובות ולהפגין , או חילוקי דעות פוליטיים לגבי היחס לערבים - אז יש כאן תערובת שמקשה מאוד לנהל מדינה ולמשול בה , ועוד עם שיטת בחירה שמעודדת שסעים , לחצים , ושיתוק שלטוני.

  

תערובת דיי מחורבנת , למען האמת.

 

אבל זה מה שיש לנו ועם זה צריך לשרוד , תוך כדי נסיון מתמיד ליעל , לתקן , לשפר ולחתור לחברה נאורה , מתקדמת , בעלת רמה גבוהה של שוויון וצדק חברתי .

          

אולי לכן , שנינו כותבים כאן , ואני מקווה שאחרים גם קוראים , ומסיקים מסקנות ומרגישים מעודדים לפעול למען שינוי שיהיה טוב לכולנו.

             

שינוי מתחיל בתודעה , ואני מקווה שכל נקודות המבט החדשות והרעננות על חינוך שאנחנו מביאים לכאן , גם משמשות קודם לכל , לשינוי תפישות עולם חינוכיות שהיו מקובעות המון שנים , ולפעמים הדברים גם מגבים ומחזקים תחושות שאנשים חשו גם בילדותם וגם בבגרותם לגבי הדרך שחינוך נאור צריך להתנהל , או לגבי אי הנכונות של התנהלות בתי הספר ומערכת החינוך בארץ , אבל חששו לבטא זאת כדי לא להיחשב חריגים ומוזרים.

  

אז עוד לפני שאנחנו מפילים את הממשלה - אני חושב שקודם כל אני מעדיף לפעול לשינוי תודעתי רחב היקף בציבור , שאני מעריך שהוא יותר חכם ממנהיגיו , שבסופו של דבר יביא לתפקוד נכון יותר של נבחרי העם , ואני לט חושב שזה יעד רחוק מדי.

                     

ביי

 

אלי

 

 

הממשלה החוקית, במדינה דמוקרטית, יכולה להיות איומה.

 

תסכים איתי, אלי, שהממשלה לא חייבת להתערב בכל דבר. יש תחומים בהם כאשר הממשלה מתערבת, היא מתנהגת כמו "פיל בחנות חרסינה".

 

לצפות למערכת חינוך ציבורי, נאורה ומתקדמת, זמינה לכל, כאשר הממשל מפקח על כך שלא יהיו אפליות, למשל בין פריפריה למרכז וכד' -- זה לא מציאותי.

 

ממשלה, בשיטת הממשל מהסוג שיש לנו, תמיד מקנה זכויות יתר ופריבילגיות, לאזור, לאדם, לעדה, לקבוצה, למגזר מסויים, וכד' -- , כראות עיניה. ולקרוא להורים, בעלי מודעות ובעלי אמצעים לנטוש את המערכת אל בתי ספר אלטרנטיביים פרטיים, איננו דווקא הדרך הלגלית והלגיטימית ביותר לחולל שינוי.

 

לגבי שינוי ולכתוב כאן, לי פשוט יש הרגשה ש"הכלבים נובחים והשיירה עוברת". 

 

לא מדובר על להפיל את הממשלה, אך אין סימנים שמתקרב שינוי תודעתי רחב היקף בציבור, שאולי הוא יותר חכם ממנהיגיו, ושמתקרב שינוי כלשהו במערכות שלנו, לרבות שיטת הממשל שלנו.

 

כמו-כן, לא עושה רושם שמתרחש אותו שינוי תודעתי רחב היקף בציבור, שבסופו של דבר יביא לתפקוד נכון יותר של נבחרי העם , ולא נראה באופק שזה יעד קרוב במיוחד. 

 

חושבני שעלינו לומר לממשלה ולמשרד החינוך שאנחנו מעריכים את תשומת הלב המזהירה אשר מקדישים לשאלת חינוך הצעירים, ושעם כל הכבוד, אף כי באופן התקיף ביותר, אנחנו חולקים על הנחתו הבסיסית שקיימים דגמים שעל כל האומה להעתיקם.

 

ובחזרה לנושא שלנו: האם ללמד, או להניח לילד ללמוד בעצמו ?,

 

מדוע ללכת לבית הספר?

לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית הספר הדמוקרטי סדברי ואלי עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

היסודות האינטלקטואליים 

המשפט הראשון אשר צץ בראשנו הוא: "הולכים לבית-הספר כדי ללמוד". זו המטרה האינטלקטואלית. היא באה לפני כל האחרות. עד כדי כך, ש"לקבל חינוך" מתפרש כ"ללמוד" --  צר במקצת, כמובן, אולם מבהיר את העדיפויות.

אם כן מדוע אנשים אינם לומדים יותר בבתי-הספר היום? מדוע כל התלונות? מדוע ההוצאות הנראות כאין-סופיות רק כדי לטחון מים, שלא לדבר על התקדמות? 

התשובה היא פשוטה עד כדי מבוכה. בתי-ספר היום הם מוסדות בהם "ללמוד" מתפרש כ"ללמד אותך". רוצים שהאנשים ילמדו? תלמדו אותם! רוצים שילמדו עוד? תלמדו אותם עוד! ועוד! תעבידו אותם קשה יותר. תתרגלו אותם זמן ארוך יותר.

אולם למידה היא תהליך שאתה עושה, לא תהליך אשר עושים לך! זה נכון לגבי כולם. זה בסיסי.

מה מביא את האנשים ללמוד? מצחיק שמישהו ישאל. לפני יותר מאלפיים שנה, אריסטוטלס פתח את ספרו החשוב ביותר עם התשובה המקובלת באופן אוניברסלי: "בני אנוש הם סקרנים מטבעם". דקרט העמיד את זה אחרת במקצת, גם בתחילת עבודתו החשובה ביותר: "אני חושב, לכן אני קיים". ללמוד,לחשוב,להשתמש בשכלך בצורה פעילה -- זו המהות להיות בן-אנוש. זה טבעי.

טבעי יותר אפילו מהדחפים הכבירים -- רעב, צמא, מין. כאשר הנך שקוע במשהו -- מילת המפתח היא "שקוע" -- הנך שוכח את כל הדחפים האחרים עד שהם מכניעים אותך. אפילו חולדות עושות זאת, כפי שהוכח כבר לפני זמן רב.

מי היה חושב לאלץ אנשים לאכול, או לשתות או לעשות מין? (אינני מדבר, כמובן, על אנשים אשר לוקים באי-יכולת מסוימת שמשפיעה על הדחפים שלהם; כמו כן דבר ממה שאני כותב פה על החינוך איננו מכוון להתאים לאנשים בעלי מגבלה ו/או פגם שכלי כלשהו אשר אפשר ויש צורך לטפל בהם באופן מיוחד, בדרכי הפרקטיקה הרפואית). איש איננו דוחף את הפרצופים של האנשים לתוך קערות אוכל, כל שעה מידי שעה, על מנת להבטיח שיאכלו; איש אינו כולא אנשים עם בן/בת זוגם, שמונה פעמים ביום על מנת להבטיח את הזדווגותם.

האם זה נשמע מגוחך? אז עד כמה יותר מגוחך הוא, לנסות להכריח אנשים לעשות מה שמעל לכל דבר אחר בא להם בצורה הטבעית ביותר! וכל אחד יודע עד כמה נפוצה ברבים היא הסקרנות המכניעה זו. כל הספרים על גידול ילדים מאריכים בהוראות להורים כיצד להחזיק את הילדים רחוקים מדברים -- במיוחד מרגע שהם ניידים. אין אנו נוהגים לדחוף את בני השנה שלנו לחקור. להפך, אנו מושכים לעצמנו בשערות כאשר הם הורסים לנו את הבית, אנו  מחפשים דרכים לרתום אותם, לכלוא אותם ב"לולים". וככל שהם יותר מבוגרים, ביותר קלקלות הם מעורבים. האם אי-פעם התעסקת עם ילד בן עשר? עם מתבגר?

אנשים הולכים לבית-הספר ללמוד. על מנת ללמוד, יש להניח להם לנפשם ולתת להם זמן. כאשר הם זקוקים  לעזרה, יש להעניק להם אותה, אם אנחנו רוצים שהלמידה תתנהל בקצב הטבעי שלה. אולם אל תטעה: אם מישהו נחוש ללמוד, הוא יתגבר על כל מכשול וילמד למרות הכל, לכן אינך חייב לסייע. סיוע רק מזרז במקצת את התהליך. להתגבר על מכשולים היא אחת הפעילויות העיקריות של הלמידה. זה לא מזיק להשאיר כמה מהם.

אולם אם אתה מפריע לבן-אדם, אם הנך עומד על כך שהוא יפסיק את הלמידה הטבעית שלו ובמקומה יעשה מה שאתה רוצה שהוא יעשה, בין 9:00 בבוקר עד 9:50 ובין 10:00 בבוקר לבין 10:50 וכן הלאה, לא רק שהוא לא ילמד מה שהוא משתוקק ללמוד, אלא שהוא גם ישנא  אותך, הוא ישנא את מה שהנך מאלץ אותו לעשות, ויאבד כל חשק ללמוד, לפחות באופן זמני.

כל פעם שהנך חושב על שיעור באחד מבתי-הספר אי-שם, תדמיין לעצמך את המורה דוחף תרד וחלב וגזר ונבטים (כל הדברים הטובים האלה) לתוך גרונו של כל אחד מתלמידיו עם משחולת ענקית.

בית הספר הדמוקרטי סדברי ואלי נותן לתלמידיו להיות. נקודה. בלי אוליים. בלי יוצאים מן הכלל. המבוגרים מסייעים אם הם יכולים כאשר הם מתבקשים לעשות כן. אולם לעולם אינם מפריעים בדרכם. אנשים הולכים לבית הספר קודם כל כדי ללמוד. וזה מה שהם עושים, כל יום, כל היום.

 

 

 

ראה: 

מטרת החינוך היא לִלְמוד -- לא לְלַמֵּד.

 

http://cafe.themarker.com/topic/2567702/   

 

'The Objective of Education Is Learning, Not Teaching'  (audio 14:30) 

http://knowledge.wharton.upenn.edu/article.cfm?articleid=2032 (article)  

http://knowledge.wharton.upenn.edu/audioplayer.cfm?audiofile=Article%202032.mp3 (audio 14:30)  

 

 

מניסוי לילדי 4-5 רחוקה הדרך להוצאת כללים על חינוך בכלל. לעצם הניסוי יש לי הערות שלא כאן המקום לפרטם. דבר אחד אזכיר, ילדים בגיל זה נתקלו בהרבה צעצועים בימינו. הדבר הראשון שיעסיק אותם הוא לבדוק אם הצעצוע מופעל כמו הצעצועים בביתם או בגן הילדים. בכך מתקלקל הניסוי. גם עורכי הניסוי מציעים לא להסיק מסקנות מוחלטות ממנו. באשר להרחבת הנושא, לילדים בגילים מבוגרים יותר, הוראה וחקר הם שני יסודות חשובים, ומורים לומדים מתי ואיך להשתמש בכל אחד מהם.

צטט: דוקטורלאה 2012-04-08 16:31:59

מניסוי לילדי 4-5 רחוקה הדרך להוצאת כללים על חינוך בכלל. לעצם הניסוי יש לי הערות שלא כאן המקום לפרטם. דבר אחד אזכיר, ילדים בגיל זה נתקלו בהרבה צעצועים בימינו. הדבר הראשון שיעסיק אותם הוא לבדוק אם הצעצוע מופעל כמו הצעצועים בביתם או בגן הילדים. בכך מתקלקל הניסוי. גם עורכי הניסוי מציעים לא להסיק מסקנות מוחלטות ממנו. באשר להרחבת הנושא, לילדים בגילים מבוגרים יותר, הוראה וחקר הם שני יסודות חשובים, ומורים לומדים מתי ואיך להשתמש בכל אחד מהם.

 

 

האם ללמד , או להניח לילד ללמוד בעצמו

 

 

תפקידו של המורה בבית-הספר סדברי ואלי     

 

 

        "היכן את עובדת?"

 

        "בבית-הספר סדברי-ואלי."

 

        "מה את עושה?"

 

        "כלום."

 

        ל א   לעשות מאומה בסדברי-ואלי דורש המון אנרגיה ומשמעת, והרבה שנות ניסיון.  אני משתפרת בזה משנה לשנה, ומשעשע אותי לראות כיצד אני ואחרים נאבקים בסכסוך הפנימי הבלתי נמנע המתעורר בנו. הסכסוך הוא בין הרצון לעשות דברים למען אנשים, להעביר להם  את הידע שלך ואת הבינה שקשה כל כך היה לרכשם, לבין ההכרה שילדים חייבים ללמוד בכוחות עצמם ובקצב שלהם. השימוש  בנו  מוכתב על ידי רצונותיהם, לא על ידי רצונותינו. עלינו  להיות שם כאשר אנו מתבקשים להיות שם, ולא כאשר אנחנו מחליטים שעלינו להיות שם.

 

        ל ל מ ד, להפיח השראה, ולייעץ, הן כולן פעילויות טבעיות שנראה כי מבוגרים מכל התרבויות והמקומות עוסקים בהן מסביב לילדים. בלי פעילויות אלו, על כל דור היה להמציא הכל מחדש, החל מהגלגל וכלה בעשרת הדיברות, מעבודות המתכת ועד החקלאות. בני-אנוש   מעבירים את הידע שלהם לצעירים מדור לדור, בבית, בקהילה, בעבודה -- וכביכול בבית-הספר.  לצערנו ככל שבתי-הספר מתאמצים ומשתדלים  להעניק הדרכה יחידנית לתלמידיהם, יותר נזק  הם גורמים לילדים. הצהרה זו דורשת הסבר, היות והיא סותרת לכאורה את מה שזה עתה אמרתי, היינו, שמבוגרים תמיד עוזרים לילדים ללמוד כיצד להיכנס לעולם ולהיות לתועלת בו.  מה שאני למדתי, בצורה איטית מאד ומכאיבה במשך השנים, שילדים מקבלים החלטות  חיוניות  בעצמם בדרכים שאין באפשרותם של המבוגרים לחזותן מראש או אפילו לדמיינן.

 

        ח ש ו ב  על העובדה הפשוטה שבבית-הספר סדברי-ואלי, תלמידים רבים מחליטים להתמודד עם אלגברה ולא בגלל שעליהם לדעת אלגברה, או בגלל שזה מעניין אותם, אלא בגלל שהם מתקשים בזה, זה משעמם, והם גרועים  בזה. הם חשים צורך להתגבר על פחדם, על הרגשתם שהם אינם מתאימים, על העדר משמעת אצלם. פעם אחר פעם, תלמידים שקיבלו  החלטה זו משיגים מטרתם המוצהרת  ועושים  צעד ענק בבניית האני שלהם, ביטחונם, ואופיים.

 

        א ז  מדוע זה לא קורה כאשר כל הילדים נדרשים או מעודדים ללמוד אלגברה בבית-הספר התיכון? התשובה היא פשוטה. על מנת לגבור על משוכה פסיכולוגית כלשהי עלינו להיות מוכנים לקחת על עצמנו התחייבות אישית מסוימת. מצב נפשי כזה מושג רק אחרי ֶהתבוננות  אינטנסיבית וניתוח עצמי, ולא יכול להיות מוכתב על ידי אחרים ולא ניתן  ליצור  אותו  עבור  קבוצה. כל מקרה הוא מאבק אישי וכאשר הוא מצליח זה ניצחון אישי. מורים יכולים לסייע רק כאשר הם מתבקשים לעשות כן, ותרומתם לתהליך היא קטנה לעומת העבודה שהתלמיד משקיע.

 

        ק ל  לתפוש את המקרה של אלגברה. למרות שהוא לא כל כך מאיר עיניים כמו אותן שתי דוגמאות שעלו לאחרונה בהגנה על תזות: נערה אחת שהייתי מאד קרובה אליה ושבקלות יכולתי להשלות את עצמי במחשבה ש"הדרכתיה" גרמה לי להלם אמיתי כאשר בניגוד  ל"בינתי" מצאה יותר תועלת להשתמש בזמנה בבית-הספר בלהתרכז ביצירת קשר חברתי וארגון מסיבות ריקודים במקום ללטש את כישורי הכתיבה שיהיו נחוצים לה במקצוע  שבחרה כעיתונאית. לא היה עולה על דעתו של איש מהמבוגרים המעורבים בחינוך של התלמידה המסוימת הזאת לייעץ או להציע לה את דרך הפעולה שהיא כל כך בחכמה בחרה לעצמה, מודרכת על ידי הידע הפנימי והאינסטינקטים שלה בלבד. היו לה בהתחלה בעיות שהיא הבחינה בהן בבירור, ואז היא עברה לפותרן בדרכים יצירתיות ואישיות. בהתעסקותה הישירה עם אנשים במקום להתבונן בהם מהצד, היא למדה יותר על האנשים וכתוצאה מכך השיגה יותר עומק והבנה פנימית שבבוא הזמן הביאו אותה לכתיבה משופרת. האם תרגילי כתיבה בשעורי אנגלית היו מאפשרים לה להשיג זאת טוב יותר? אני מסופקת.

 

        א ו  מה בנוגע לנערה שאהבה לקרוא ואיבדה את אהבת הקריאה אחרי זמן מה של שהייה בביה"ס סדברי-ואלי? במשך זמן ממושך היא הרגישה שאיבדה את שאיפתה, תבונתה, ואהבתה ללמוד כי כל מה שעשתה היה לשחק בחוץ. אחרי שנים רבות היא הבחינה שהיא קברה  את עצמה בספרים כבריחה מהתמודדות עם העולם החיצון. רק אחרי  שהיא הייתה מסוגלת להתגבר על בעיותיה החברתיות, ורק אחרי שהיא למדה ליהנות מהפעילות בחוץ ומפעילות גופנית, רק אז היא חזרה לספריה האהובים. עכשיו הם לא בריחה, אלא חלון לידע ולחוויות חדשות. האם אני או מורה אחר היינו יודעים כיצד להדריך אותה באותה תבונה כמו שהיא הדריכה את עצמה? חושבתני שלא.

 

        ת ו ך   כדי כתיבה זו נזכרתי בדוגמה נוספת מלפני שנים רבות. היא מדגימה כיצד סוג העידוד החיובי וההעשרה המקובלים יכולים להביא לתוצאות הפוכות ומאד מגבילות. התלמידֶ נשוא הדוגמה היה כמובן חכם, חרוץ  ולמדן. כל בחינה בראשיתֶ חייו הייתה מראה אותו כבעל כשרון רב במתמטיקה. מה שבעצם הוא עשה בעיקר בעשר שנות שהותו בביה"ס סדברי-ואלי היה להשתתף בספורט, לקרוא ספרות, ויותר מאוחר בשנות העשרה בחייו, לנגן מוסיקה קלאסית בפסנתר. הוא למד אלגברה, לרוב בעצמו אולם כנראה שהקדיש מעט מזמנו למתמטיקה. כעת, בגיל עשרים וארבע, הוא בוגר במתמטיקה מופשטת ומצליח מאד, באחת האוניברסיטאות הכי טובות. צמרמורות עוברות בי לחשוב מה היה קורה איתו לו היינו "עוזרים" לו  במשך שנותיו פה לצבור ידע במתמטיקה, על חשבון הפעילויות שהוא בחר להעדיף. האם  היה  לו כילד קטן, הכוח הפנימי לעמוד בפני שבחנו וחנופתנו ולעמוד על דעתו לקרוא ספרים, להתבטל בספורט  ולנגן  מוסיקה? או היה בוחר באופציה להיות "תלמיד מצטיין" במתמטיקה ובמדע והיה מתבגר עם המשאלה הבלתי מסופקת לדעת בתחומים אחרים? או היה מנסה לעשות הכל?  ובאיזה מחיר?

 

        כ ע ז ר   ש כ נ ג ד  לדוגמה  הקודמת ברצוני להביא מקרה אחר אשר מאיר עוד היבט של גישתנו.  לפני שנים מספר, נערה בשנות העשרה שלה שהייתה תלמידה בביה"ס סדברי-ואלי מאז היותה בת חמש, אמרה לי במידה מסוימת של כעס שהיא בזבזה שנתיים ולא למדה  כלום.  אני לא הייתי תמימת דעים עם הערכת עצמה, אולם לא רציתי להתווכח עמה, לכן, רק אמרתי, "אם למדת כמה רע זה לבזבז זמן, אז לא יכולת ללמוד שעור טוב יותר כה מוקדם בחייך, שעור שיהיה לך יקר ערך לכל ימי חייך". תשובה זו הרגיעה אותה, ואני מאמינה שהיא דוגמה טובה לערך שיש לאפשר לצעירים לעשות טעויות וללמוד מהן, במקום לכוון את חייהם במאמץ למנוע טעויות.

 

        מ ד ו ע   שלא נאפשר לכל בן-אדם להחליט בעצמו כיצד להשתמש בזמנו? זה היה מגדיל את הסיכויים שהאנשים יגדלו כאשר הם ממלאים את הצרכים החינוכיים הייחודיים של עצמם מבלי שאנחנו המבוגרים נבלבל אותם, שהרי לא יכולנו לעולם לדעת מספיק או להיות מספיק נבונים על מנת לייעץ להם כיאות.

 

        ל כ ן   אני  מלמדת  את  עצמי לא לעשות מאומה, וככל שיותר  מסוגלת אני לעשות זאת, עבודתי יותר טובה. נא לא להסיק את המסקנה שהצוות הוא מיותר. יכולת לומר לעצמך שהילדים כמעט מנהלים את בית-הספר בעצמם, אז מדוע להחזיק צוות גדול כזה, רק בשביל לשבת ולא  לעשות כלום. האמת היא שבית-הספר והתלמידים זקוקים לנו. אנחנו שם על מנת להשגיח ולהזין את בית-הספר כמוסד ואת התלמידים והיחידים.

 

        ת ה ל י ך  ההכוונה העצמית, או לפרוץ את דרכך, באמת לחיות  את  חייך במקום להעביר את הזמן, הוא טבעי אך לא מובןֶ מאליו לילדים אשר גדלים בתרבות שלנו. בכדי להגיע למצב נפשי זה הם זקוקים לסביבה שהיא כמשפחה, בקנה-מידה יותר גדול מהמשפחה הבסיסית, אולם תומכת ובטוחה באותה מידה. הצוות, בהיותו קשוב ודואג ובו בזמן לא מכוון וכופה, מקנה לילדים את האומץ והתנופה להקשיב לאני הפנימי שלהם. הם יודעים שאנחנו מסוגלים כמו כל מבוגר להדריך אותם, אולם הסירוב שלנו לעשות כן הוא כלי חינוכי בשימוש פעיל על מנת ללמד אותם להאזין לסביבתם אולם להקשיב רק לעצמם, לא לאחרים אשר במקרה הטוב, יודעים רק מחצית מהעובדות עליהם.

 

        ה מ נ ע ו ת נ ו  מלומר לתלמידים מה לעשות אינה נתפשת על ידם כהעדר משהו, כריקנות.  להפך, זה כוח הדחיפה אשר מביא אותם לפרוץ את דרכם לא תחת ההדרכה שלנו אלא תחת דאגתנו התומכת. כי זה דורש עבודה ואומץ-לב לעשות מה שהם עושים למען עצמם  ובעצמם.  זה דבר שאינו ניתן לעשותו בחלל ריק של בידוד. זה דבר הצומח בקהילה חיה וסבוכה אשר הצוות מיצב ומנציח.

 

 

["האמנות לא לעשות מאומה - תפקידו של המורה בבית-הספר סדברי ואלי", מאת, חנה גרינברג, הניסיון של בית-הספר סדברי-ואלי. תרגום לעברית, זכויות הפרט.] 

 

[ .The Art of Doing Nothing, by Hanna Greenberg, The Sudbury Valley School Experience ]

 

 

אין ולא היה שום קשר ביני ובין בית הספר שנקבת בשמו. לימודי ונסיוני המעשי קשורים בחינוך, ליתר דיוק, באידיאולוגיה של החינוך. בזרמים ההיסטוריים והפילוסופיים של החינוך.

צטט: דוקטורלאה 2012-04-08 21:19:20

אין ולא היה שום קשר ביני ובין בית הספר שנקבת בשמו. לימודי ונסיוני המעשי קשורים בחינוך, ליתר דיוק, באידיאולוגיה של החינוך. בזרמים ההיסטוריים והפילוסופיים של החינוך.

 

 

מה שמו של הדיון, לאה ? 

האם ללמד , או להניח לילד ללמוד בעצמו

מה דעתך בנדון ? 

 

 

 

 

סרט מפתיע !!   

 

 

כיצד ילדים מלמדים את עצמם

 

סוגאטה מיטרה מראה כיצד ילדים מלמדים את עצמם (עם כתוביות בעברית) 

http://www.ted.com/talks/lang/he/sugata_mitra_shows_how_kids_teach_themselves.html  (video 20:55)   

 

Sugata Mitra's "Hole in the Wall" experiments have shown that, in the absence of supervision or formal teaching, children can teach themselves and each other, if they're motivated by curiosity and peer interest.  

 

 

1. ריחוק משפיע על איכות החינוך. 

 2. טכנולוגיה חינוכית צריך להכניס קודם כל לאזורים מרוחקים ואחר-כך לאזורים אחרים. 

 3. ערכים נרכשים; שיטה או דוגמה נכפות -- שני מכניזמים הפוכים. 

 4. ולימוד הוא ככל הנראה מערכת בעלת אירגון-עצמי. 

 

מסקנה: 

 

"......אז מה הייתה המסקנה לאחר שש שנות מחקר? שהחינוך היסודי יכול להתנהל מעצמו, או שחלקים ממנו יכולים להתנהל מעצמם. אין צורך לכפותו מלמעלה למטה. אולי הוא יכול להיות מערכת של ארגון-עצמי, אז זה היה -- והדבר השני שרציתי לספר לכם, שילדים יכולים להתארגן בעצמם ולהשיג מטרה חינוכית....."