מאת דר' נמרוד פיק

פרסום שני.

פורסם לראשונה בקהילת "זכויות ילדים ונוער", דה-מארקר קפה, 16.8.08.

נפתח מחדש לתגובות ב-27.3.2010

שימו לב לתנאים והגבלות לפרסום תגובות בפוסטים שלי.

ביום חמישי, 14 באוגוסט 2008, שודרה בערוץ 10 תוכניתה של אשרת קוטלר "ילד אסור, ילד מותר". המסר העיקרי של התוכנית, שעסקה בקשר בין חינוך לבין אלימות ילדים ונוער בישראל, היה שההורים בישראל לא קשוחים מספיק. למרות שהפוסט שלהלן נכתב לפני למעלה משנה וחצי, אני פותח אותו מחדש לדיון לאחר שהנושא של אלימות ילדים ונוער עלה לאחרונה שוב לכותרות. הגישה המוצגת בתוכניתה של קוטלר היא, גם עכשיו, הגישה הרווחת בטוקבקים ובתגובות לכתבות בנושא זה; היא גם מייצגת את סוג המידע ש"מומחים" למיניהם (כמו מנחי-הורים ב"שיטת אדלר" ודמויות טלוויזיוניות כמו עמוס רולידר) ממשיכים כל הזמן להלעיט בו את הציבור.

לקראת שידור התוכנית, פירסמה רינה יצחקי, אשת חינוך וחברת הוועד הישראלי למען יוניסף, פוסט בבלוג שלה ב-The Marker Cafe, בו היא מתריעה על ההטעייה השיטתית שעושים יוצרי התוכנית בנושאי חינוך. ואכן, בניגוד לצורך הבוער במידע מהימן בנושא חשוב זה, מציגה התוכנית, אשר רמת התחקיר שלה נמוכה באופן מביך, רצף של אי-דיוקים, שקרים וטעויות, אשר הפצתם באמצעי התקשורת מהווה סכנה לציבור ההורים והילדים בישראל. את הביקורת שלי על תוכניתה של קוטלר ניתן לסכם בשש נקודות עיקריות.

1. הנחת יסוד מוטעית. קוטלר מניחה, כי העלייה הדרמטית באלימות בקרב בני נוער נובעת מ"היעדר סמכות הורית". לפיכך, המשך התוכנית מתמקד בדרכים להשבת "הסמכות ההורית" הזאת. את הנחת היסוד הזאת היא מגבה במידע שקרי לפיו "אין אפילו מחקר אחד שמוכיח שאין קשר כזה" (בין אלימות נוער ל"סמכות הורית"). 

הטענה שילדים מתנהגים רע בגלל הורים שאינם קשוחים איתם מספיק, נשמעת לרובנו נכונה, משום שהיא מוכרת לנו כל כך. אבל המחקר המדעי בשנים האחרונות מוכיח בצורה חד משמעית שהטענה הזאת פשוט איננה נכונה. כפי שפירטתי כבר בדיון על אלימות נוער שפתחה עו"ד תמר טסלר, הגורמים שהוכחו במחקרים מדעיים כאחראיים לתופעת האלימות אצל בני נוער הם: 

(א) צריכת אלכוהול וסמים ע"י האם בזמן ההריון.

(ב) השפעת תנאי אלימות ומתח שהאם נמצאת בהם בזמן ההריון על מוחו המתפתח של העובר.

(ג) חבלות ראש ופגיעות מוחיות אצל ילדים -- בראש ובראשונה כתוצאה מטילטול תינוקות.

(ד) משפחות חד-הוריות: מחקרים מוכיחים כי 60% מהאנסים, 75% מבני הנוער הנאשמים ברצח, ו-70% מהנערים במוסדות לעבריינים גדלו ללא אב.

(ה) Child Abuse ואלימות של הורים כלפי ילדיהם -- הגורם העיקרי והחשוב ביותר לעלייה בתופעת האלימות בקרב בני נוער. 

מחקרם של ווטסון ופישר, שפורסם ב-2002 לאחר מעקב בן 7 שנים אחרי מאות בני נוער בארה"ב, קבע באופן חד משמעי, שהמשתנה המובהק ביותר לניבוי אלימות של ילדים, הוא היותם חשופים לעונשים גופניים מצד הוריהם. בניגוד מוחלט להנחת היסוד של תוכניתה של קוטלר, דווקא הילדים להורים ה"סמכותניים" ביותר, הילדים שקיבלו את החינוך הקשוח ביותר, הם הילדים האלימים ביותר. 

נשיא ביהמ"ש לנוער לשעבר, השופט א' מלמד, מזכיר באחת מפסיקותיו כי "מחקרים בלמעלה מ-40 השנים האחרונות ממחישים בצורה ברורה ועקבית שהכאת ילדים מגדילה את סיכויי האגרסיביות, העבריינות והתנהגות עבריינית מאוחרת". ראיונות עם אסירים מוכיחים שוב ושוב כי הפושעים האלימים ביותר קיבלו את החינוך הקשוח ביותר. בילדותם, פושעים אלה קיבלו מנה גדושה של משמעת ו"סמכות הורית", עם הרבה מכות ועונשים. 

2. אנשים אלימים מלמדים איך להילחם באלימות. חלק מן ה"מומחים" שרואיינו בתוכנית הם עצמם אנשים שחשודים במעשי אלימות. נגד ד"ר שולמית בלנק, למשל, אחת המקוננות הראשיות על "היעדר סמכות הורית", הוגשו מספר תלונות בגין יחס בלתי-הולם לילדים. אחת מהתלונות הוגשה ע"י פרופ' שמואל טיאנו, מנהל ביה"ח גהה, ובין היתר עסקה בכך שבלנק החדירה לזרועה של נערה על סף התאבדות עירוי כדי להעניש אותה. תלונה אחרת שהוגשה ע"י ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, עסקה במקרה של נערה בת 15 אשר הוכתה ונכלאה ע"י אביה וסבלה מהתעללות מינית, אולם ד"ר בלנק התייחסה להטרדות המיניות בצורה לא ראויה, איימה על הנערה בקשירה למיטה כשגילתה שהיא אינה אוכלת, אסרה על ביקורי צוות חינוכי וחברים אצלה, ואף הורתה למנוע ממנה כל קשר טלפוני. במוסד "בני ארזים" שבניהולה של בלנק, מפעילים מדריכים וסייעים כוח פיזי ואיומים נגד ילדים כדבר שבשגרה; ילדים במצב קשה מוכנסים לחדרי בידוד ללא חלונות. הפחדות, איומים, אלימות וענישה הם השיטות הקבועות של ד"ר בלנק. 

בתוכנית טלויזיה ששודרה בקנדה כבר לפני למעלה מעשר שנים, נחשפו מעשי אלימות של "מומחה" אחר שמראיינת קוטלר -- פרופ' עמוס רולידר. רולידר תועד בתוכנית כשהוא משתמש באיומים ומעקם את זרועותיהם של חולים המאושפזים בשל נזק מוחי; בעקבות שידור התוכנית, עזב רולידר את קנדה ו"לא ניתן היה להשיג את תגובתו". לפי עדות אישית שמסרה לי חברה טובה שהייתה נתונה ל"שיטותיו החינוכיות" של רולידר בבית הספר בו למדה בילדותה, רולידר התייחס לתלמידים "כמו אל כלבים". צילה ל', שהייתה סטודנטית של רולידר, מתארת בדיון ב-The Marker Cafe, אדם ש"מעליב סטודנטים ששואלים שאלות, צועק וצורח", ואף מאיים על סטודנטים שמעזים להתלונן. האם ראוי לראיין "מומחים" בעלי נטיות אלימות כשדנים בתופעות של אלימות? 

3. ערכים חינוכיים מפוקפקים. דומה שהערך החינוכי הראשון במעלה העומד לנגד עיניה של קוטלר הוא  הצייתנות. מילי צדוק מר"ג, אמא לילדות רעי ושלו, בנות שנתיים וארבע, מחנכת את הבנות "כמו פעם"; היא מוצגת ע"י קוטלר כסיפור הצלחה חינוכי: "בבית משפחת צדוק", אומרת קוטלר, "ברור מי הבוס, וברורים גם החוקים". מילי צדוק הצליחה לאלף את ילדותיה לצייתנות בסגנון צבאי: "לי חשוב שכשאני אומרת 'רעי, עכשיו!', זה קורה עכשיו", מתארת האם את משנתה החינוכית, "אם אני אומרת לה 'עכשיו הטוש בחדר', אז זה עכשיו הטוש בחדר, ואני לא אומרת יותר מפעם אחת". האמא, בלי ספק, מרוצה מאוד מהשליטה המוחלטת שלה בילדות. הילדות של מילי לעולם לא יגידו לאמא "לא". 

האמנם סיפור הצלחה חינוכי? איזו מין ילדה תגדל להיות רעי צדוק? ילדה שלא מעזה לסרב לפקודותיהם של מבוגרים. ילדה שאם יקרה לה חלילה יום אחד הנורא מכל, ואדם מבוגר ייקח אותה לחצר האחורית וינסה לנצל את תמימותה, היא תעשה כל מה שהוא יגיד לה -- מייד, בצייתנות. איזו מין אישה תגדל להיות רעי צדוק? אישה שכשבעלה פוקד עליה "קפה, עכשיו!", היא מתייצבת להכין לו את הקפה על המקום. את התסכול שלה, היא תוציא על הילדים. סוף סוף יהיה מישהו שיציית גם לה. 

יש אנשים שיחשבו שזה דווקא יתרון. בעולם כמו שלנו, שבו רבים נאלצים לעבוד עבור בוסים שמתעמרים בהם ומטילים עליהם משימות דראקוניות בשכר זעום, דרושים הרבה שכירים שותקים וצייתנים. להפוך אותנו לכלי-שרת ממושמעים -- זאת מטרתו העיקרית של החינוך "של פעם", ואת המטרות האלה הוא בדרך כלל משיג. אבל באיזה מחיר? 

"הבהירו לי באופן קבוע... שעליי לציית מייד לרצונם ולהוראותיהם של הורַי, המורים שלי... למעשה, של כל אדם מבוגר... ואסור לי להרשות לשום דבר להסיח את דעתי ממשימה זו. מה שהם אמרו היה תמיד נכון. עקרונות בסיסיים אלה שעליהם חונכתי הפכו לטבע שני עבורי". מי היה הילד הצייתן הזה? צייתנות הייתה, בואו לא נשכח, הערך החינוכי העליון עבור הורים בגרמניה של ראשית המאה העשרים. שמו של מי שהיה הילד הצייתן מהציטוט הוא רודולף הס; הוא גדל והפך למפקד מחנה ההשמדה אושוויץ. אדם צייתן, אבל לא בדיוק אדם בלתי-אלים. עכשיו תגידו לי אתם: איזה אנשים אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו להיות? 

4. שיטות חינוכיות מפוקפקות. פרופ' רולידר ממליץ ומדגים לצופים את שיטת "המקל והגזר", שילוב של פרסים ועונשים. שימוש בפרסים הוכח במחקרים כבלתי-יעיל; הפרסים גורמים לילדים לאבד עניין במשימה ולהתמקד בפרס בלבד. אבל חמור מכך: הייתכן שפרופ' רולידר אינו יודע מהי "תופעת הלוואי" העיקרית של שימוש בעונשים? 

החוקר רון וון-האוטן, לדוגמה, כותב: "הכחדת תגובה באמצעות ענישה עשויה לגרום לאגרסיביות מצד האורגניזם הנענש -- אגרסיביות המכוונת או כלפי המעניש או כלפי צופים מן הצד אשר אין להם כל קשר לגרימת העונש". הוא מוסיף ומציין כי "לתופעת לוואי זו של הענישה עשויות להיות השלכות חמורות, מכיוון שנראה שהישרדותה של האנושות קשורה בשמירת יחסים חברתיים הרמוניים" ("ענישה: ממעבדת בעלי החיים ליישום בשטח", 1983). ענישה היא אמצעי מסוכן לעיצוב התנהגות. כיום, אפילו מאלפי כלבים יודעים את זה. "שיטות חינוכיות" הכוללות עונשים גורמות להחרפה באלימות -- בעצם, הן יוצרות את הבעיה אותה הן מתיימרות לפתור. 

ענישה היא לא רק מסוכנת; היא גם בלתי-יעילה. במחקר הקלאסי של סירס משנת 1957, הוכח שהורים שהשתמשו בעונשים כדי להילחם באלימות של ילדיהם, בתלותיות-יתר, בהרטבת-לילה -- בעצם, בכל דבר -- נכשלו כישלון חרוץ. לעונשים הייתה השפעה לטווח קצר בלבד, אך בטווח הארוך היא לא השיגה תוצאות. מחקרים מהשנים האחרונות הגיעו למסקנות דומות, ואף הוכיחו כי ענישה מכל סוג העלתה, ולא הפחיתה, את הסיכוי לבעיות התנהגות אצל ילדים. 

מה המסר שמקבל ילד שנענש? המסר הוא פשוט: "החזק הוא הקובע". העונש מלמד את הילד שגרימת סבל מכוון לאדם אחר היא אמצעי לגיטימי להשפיע על התנהגותו. לילד שלהורים שלו אין בעיה לגרום לו סבל מכוון (להעניש אותו), לא תהיה בעיה לגרום בעתיד סבל מכוון לאחרים. 

ענישה הופכת את הילד לחסר-אמפתיה ולחסר-רגישות לרגשותיהם של בני אדם. היא הופכת את הילד לאגואיסט ומרוכז רק בעצמו; גם אם הילד יימנע מהתנהגויות מסויימות, זה לא יהיה בגלל שהוא יבין שההתנהגויות האלה פוגעות באחרים, אלא רק בגלל ההשפעה שלהן עליו. ילד כזה יגדל להיות אדם מבוגר חסר ערכים; אדם שיימנע מלגנוב או לרמות את הזולת, לא בגלל שאכפת לו, אלא רק בגלל שהוא פוחד מהמשטרה ומהחוק. כשהוא יהיה בטוח שלא יתפסו אותו -- הוא יפגע באחרים בלי ייסורי מצפון. ושוב אני שואל: האם זה סוג האנשים שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו להיות? 

5. התעלמות מעובדות. בבוקר ה-20 באפריל 1999, הגיעו אריק האריס ודילן קלבולד, שני תלמידים בני עשרה, לתיכון קולומביין בקולורדו, ארה"ב, כשהם חמושים בשני רובי ציד ובשני רובים חצי אוטומטיים; הם החלו לירות ללא הבחנה, גרמו למותם של 12 תלמידים ומורה, ולאחר מכן התאבדו. החוקר הראשי מטעם האף-בי-איי קבע, בהסתמך על חוות דעת פסיכיאטריות, כי האריס היה פסיכופת קליני וקלבולד סבל מדיכאון. האריס גם נטל תרופה נוגדת-דיכאון, "לובוקס", אשר מעלה את הסיכון לאלימות ואובדנות אצל ילדים ונוער. 

אולם לקוטלר יש הסבר משלה: "האשמה מוטלת על החינוך המתירני". העובדה שלילד כיום "יש זכויות, הוא מוגן בשורה של חוקים, אסור להרים עליו יד", היא, אליבא דקוטלר, מקור הבעיה. "בשנת 99", היא מכריזה, "זה מתפוצץ לאמריקנים בפרצוף. האלימות בבתי הספר מגיעה לשיאה עם הטבח המזעזע בתיכון העירוני בקולומביין". 

על איזה עובדות מבססת קוטלר את ההסבר שלה? לא ברור. אבל בדרך, היא מתעלמת משתי עובדות עיקריות: ראשית, כשרוצחים נבדקים על ידי אנשי מקצוע, מוצאים אצלם כמעט תמיד שילוב של פסיכופתולוגיה, נזק מוחי, ועבר של התעללות קשה במשפחה (ד"ר ג'ונתן פינקס, "Base Instincts - מה גורם לרוצחים לרצוח"). מעולם לא תועד מקרה של רוצח שקיבל חינוך מתירני. 

שנית, העלייה בשיעורי האלימות בבתי הספר בארה"ב חלה שנים ספורות לאחר עלייה דרמטית בשיעורי ההתעללות בילדים בארה"ב. דו"ח של ה-Children's Defense Fund קבע כי בין 1986 ו-1993 מספר הילדים שנפגעו קשות מהתעללות בארה"ב עלה כמעט פי 4. אבל עובדות כאלה כנראה לא מעניינות את קוטלר. 

בתוכנית מובאת גם דוגמה חיה המפריכה את התיאוריה לפיה ילדים שאינם מחונכים בקשיחות הופכים ל"דיקטטורים קטנים" ולפושעים. זוג פסיכולוגים, שלומית והנס קרויטלר, העניקו לבנם רון חינוך מתירני, שאינו מתבסס על "גבולות" ואיסורים, וללא עונשים משום סוג שהוא. אולם הילד, הפלא ופלא, לא הפך מפלצת. בגיל חמש היה מסוגל לשבת בהרצאה של שעה בלי להפריע כלל. כבר בגיל צעיר גילה יכולת חשיבה עצמאית, יוזמה, ואכפתיות לגורלם של אחרים: בגיל תשע (!) החליט לייסד אגודה שתדאג לזכויותיהם של ילדים שלא שפר עליהם מזלם כמוהו, ואף התראיין בנושא בתוכנית של ירון לונדון. כיום רון קרויטלר, בן 37, הוא פסיכולוג, נשוי ואב לשניים. הוא מחנך את ילדיו עם גבולות, אך ללא עונשים. 

התיאוריה של אשרת קוטלר לא הוכיחה את עצמה, אם כן. אולם קוטלר מסרבת לעכל את האמת: "אם רון לא היה ילד גאון, ספק אם היה גדל להיות אדם נורמלי", היא אומרת, מבלבלת בין סיבה ותוצאה. היא לא מעלה בדעתה כלל את האפשרות שהילד הפך גאון משום שלא חיבלו בחשיבה העצמאית שלו. לא אכפת לה שאיי-קיו גבוה אינו מגן בפני פסיכופתולוגיה. לא, אל תבלבלו את קוטלר עם עובדות. 

6. בעייתה של קוטלר. קוטלר אינה טיפשה. איך ייתכן, אם כך, שהיא אינה רואה את החורים הרבים באריג התיאוריה שהיא טווה בתוכניתה? איך ייתכן שהיא לא שמה לב לסתירות, לאי-הדיוקים, לאבסורד ולשקרים? את הרמז לכך נותנת קוטלר בעצמה, במשפט הסיום של התוכנית. "'כבד את אביך ואת אמך'", היא מזכירה לנו את הדיבר החמישי. "יכול להיות שאחרי הכל, הכלל הפשוט הזה הוא גם הכלל הנכון?" 

קוטלר גדלה, כמו רבים מאיתנו, על הדיבר החמישי, המורה ליהודי המאמין לכבד את הוריו בכל מחיר, כמעט כשם שהוא מכבד את אלוהיו. אותה "יראת-כבוד" עתיקת-יומין היא בדיוק מה שמונע מקוטלר למתוח ביקורת על ה"אמיתות" שעליהן גדלה. גם לאושרת קוטלר יש הורים, שעל הדרך בה גידלו אותה, על האיסורים והעונשים המיותרים, היא מנסה להגן בכל מחיר. לשם כך, היא תעשה הכל: תכופף את האמת, תתעלם מסתירות ומעובדות. כמו ילדה טובה שאינה מעזה לסתור את דבריהם של הוריה, היא אינה מעזה להטיל ספק בדבריהם של "בעלי סמכות" ושל "מומחים". התורה מסיני שבה היא נאחזת מונעת ממנה לחשוב באופן עצמאי, אוטמת את עיניה ואת לבה. 

אולם לאור אחריותה כעיתונאית וככתבת, בעייתה של קוטלר איננה רק הבעיה שלה. תוכניתה של קוטלר מתיימרת להציג דרכים לפתרון של בעיה חברתית קשה מאין כמוה: אלימות נוער. אולם במקום לדבר על הסיבות האמיתיות לתופעה, דומה שכל מה שקוטלר מנסה לעשות היא לנקות את מצפונם של הורים המשתמשים בשיטות חינוך פרימיטיביות מרגשות-אשמה מוצדקים. בכך, היא עונה על משאלותיהם של כל ההורים שאינם רוצים לבחון את התנהגותם לאור העובדות והידע המדעי הקיים בשנת 2008. 

הורים ש"מחנכים" את ילדיהם באמצעות ענישה ואלימות אינם צריכים שירגיעו אותם, אלא שיסבירו להם שמושגי החינוך עליהם הם עצמם גדלו הם מוטעים ומזיקים. הם בטח לא צריכים שייתנו להם גושפנקה להמשיך להרוס את חייהם של ילדיהם. מסיבה זו, הבילבול שגורמות תוכניות מסוגה של "ילד אסור ילד מותר" הוא מסוכן. אלימות של הורים כלפי ילדיהם גורמת לאלימות בבתי הספר, ותורמת את חלקה למיליטריזם פוליטי ולהפיכתן של מדינות שלמות לשדות-קרב מדממים. הפיתרון אינו עוד קשיחות, עוד עונשים, אלא דווקא מתן אהבה ללא-תנאים של הורים לילדיהם. רק אם נבין איפה טעו הדורות הקודמים, נוכל להתחיל להפוך את העולם למקום שבטוח יותר לחיות בו. לשם כך, אנחנו צריכים תוכניות טלוויזיה מסוג אחר לחלוטין.

 

 

 

 

חוק וסדר (ואחריות): יסודות המשמעת.

בממשל, כמו בבתי הספר, לעתים קרובות אנשים חושבים שסמכות דיקטטורית יכולה לשמור על הסדר יותר ביעילות מאשר סמכות בעלת בסיס עממי. מתברר שזו אשליה הן לממשלים והן לבתי ספר כאחד.

למעשה, שמירה על הסדר הציבורי בבית ספר דמוקרטי היא קלה יותר ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה כך בעיקר כיוון שהתקנות והכללים השונים נעשו על ידי הקהילה בכללותה.

כללים נעשים רק כאשר הקהילה מרגישה צורך בהם, לא כאשר מישהו חושב שלבית הספר צריך להיות כלל זה או אחר, ולא כאשר קבוצה קטנה מרגישה זאת; אלא כאשר רוב הקהילה מסכימה שיש צורך בו. קיים סיכוי קטן לחקיקה "תאורטית", אשר עונה על דפוס מופשט כלשהו, ואשר משרתת את ההנחה שהדבר יביא לטוב איזשהו. נוסף לכך, אפשר לשנות כללים או לדחותם לחלוטין כאשר הקהילה מוצאת שהם אינם נחוצים לה עוד, או שאולי הם פשוט מוטעים. אין צורך במצעד מחאה המוני, או בשביתת שבת או בשביתה רגילה; במקום זאת, נחוצה פעילות פוליטית מעשית מסוימת כדי להשיג רוב קולות למען השינוי. האווירה כולה היא של שכנוע ושל משא ומתן, במקום עימות. פשוט אין עם מי להתעמת!

הניסיון בבתי הספר הדמוקרטיים מראה שניתן לשפר את יעילותו של המנגנון החקיקתי בהרבה דרכים קטנות אך מועילות. אספות של קהילת בית הספר תשמורנה על הנימוס ועל כללי דיון מקובלים, כדי שניתן יהיה למצות את הדיון בסוגיות ללא הסחת הדעת כתוצאה מהפרעות או תוהו ובוהו. אפשר להפיץ מראש בכתב את החוקים המוצעים, ולתת אפשרות לשקול, לבדוק ולהוסיף תוספות. על ידי כך, ניתן למנוע את התופעות אשר גורמות לאי יציבות ואשר נגרמות כתוצאה מאשרור כללים פרי הדחף הרגעי.

אין דבר העולה בחשיבותו על כתיבה קפדנית של הכללים, וניסוחם בבירור. משמעויות כפולות או אי בהירויות הן הארס של כל מערכת משפטית. על כל אחד לדעת בדיוק מה מצופה ממנו בקרב קהילת בית הספר.

בית ספר בעל חוקים ברורים, המאושרים באופן דמוקרטי וצודק על ידי קהילת בית הספר כולה, ובעל מערכת שיפוט טובה לאכיפתם של חוקים אלה, יהיה בית ספר בו תשרור משמעת קהילתית, ובו יכול להתפתח בצורה נבונה, שגדלה והולכת, המושג של חוק וסדר.


עד כה, הדיון התרכז רובו ככולו בהיבטים החיצוניים של הסדר. יותר חשובה היא השאלה: מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו?

השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד.

סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות.

אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו.

סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו.

אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים.

בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי.

יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, וגם בבית, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

היי נמרוד

תודה על הדיון החשוב

אני חושב שהגורמים לאלימות רבים ביותר .

האדם הוא בעל חיים המשתמש באלימות ובתוקפנות  , כחלק ממגוון ההתנהגויות והתגובות האבולוציוני , ולדעתי דווקא אי יכולת להגיב בתוקפנות במקום ובזמן הנכון – זה סוג של נכות .

השאלה היא – מי מגדירים את הזמן והמקום הנכון , או את האדם הנכון , שיש לו זכות לנהוג בתוקפנות .

בדרך כלל החזק קובע . . .

לדוגמה – אירופה וארה"ב מפעילות כוח נגד קדאפי , החלש . מדוע ? כי הן יכולות . אך לא נגד אסאד , החזק . מדוע ? כי הן חוששות להסתבך -

גם מבוגרים נוטים להפעיל כוח , או לנהוג בתוקפנות נגד ילדיהם , לא תמיד כיוון שבאמת צריך , אלא כי אפשר , או לחילופין – להפגין מולם חולשה – גם כן במקום ובזמן הלא נכונים  .

אני לא פוסל את השיטות של רולינדר , באותם מקרים שמבוגרים שיגעו קודם לכן ילד – ע"י התנהלות לא נכונה – וגרמו לו להגיע  לרמות אלימות קשות המסכנות את הסובבים אותו , ילדים ומבוגרים , ואף את עצמו - אך אלו הם מקרים נדירים .

 על תרומת המבוגרים לאלימות הילדים -  ראו דומאות מהממות מהסידרה החכמה הלוחש לכלבים , שם מובהר בצורה ברורה , כיצד בעלי כלבים אחראיים לאלימות של הכלבים שלהם , לאחר שהתעלמו מאופיים ומצרכיהם של הכלבים , והתרכזו רק במילוי צרכיהם האישיים , הלפעמים מעוותים , או הגיבו במגוון צורות התנהלות לא רלוונטיות כלפי הכלבים .

אני זוכר מקרה חריג של אם שסירבה לשנות את דרכי התנהלותה , גם כאשר הכלב נהג לנשוך את בנה שלה [ שכנראה היה בעבורה גם כן סתם אובייקט לסיפוק חסכים ] וזו הפעם הראשונה שראיתי את ציזר בעצמו יוצא מהכלים .

אגב כאן הערה - גם אנו הצופים חייבים לזכור - ילדים אינם כלבים !  אף על פי שיש דברים משותפים בהתנהגויות שלהם , וביחס המבוגרים אליהם   .

צריך לזכור – ענישה מפסיקה התנהגות רק בטווח היכולת להפעיל את הענישה , ובדרך כלל , גם מאבדת מעצמתה עם הזמן  .

היא איננה משנה התנהגות .

חיזוק חיובי להתנהגות חיובית – משנה התנהגות .

בעיקר בגילאים הצעירים – הפגנת כוח ונחישות של מבוגר , שהיא לאו דווקא פוגענית – היא לעיתים נכונה , אך היא רק חצי אחד בשינוי התנהגות .

חייב להיות גם החצי השני – הפגנת הכרה , הערכה , ואהבה .

חיזוק חיובי על התנהגות שלילית – קטסטרופה.

גם התעלמות מהתנהגות שלילית היא חיזוק חיובי.

הורים / מורים , בדרך כלל גם משפילים ילדים , גם מפגינים הפגנות כוח פוגעניות , גם לא מפגינים הכרה , הערכה ואהבה , ואחר כך גם מתעלמים מהתנהגויות שליליות , או מנסים " לקנות " את הילד שהפך להיות  אלים , או להתחנף אליו , ובכך מעניקים לו חיזוק חיובי על התנהגות שלילית .

ככלל – להורים היום אין זמן להיות עם הילדים , והם יוצרים תשתית לתחושות הפקרה , הזנחה , תסכול , וכעס , אצל הילדים , ואז הם מגיבים לא נכון על המצב שנוצר  ויוצרים מעגלי קסמים .

בבית הספר – מורים שחוקים ונלחצים ע"י מערכת אטומה ומטומטמת , פועלים בקונספט חינוכי לא רלוונטי ,ונדרשים לספק "תפוקות "  בלתי אפשריות –  ומורידים את הלחץ כלפי מטה , אל המטרה הנוחה לכאורה , אל הילדים .

אינם רואים את הילד , אין להם זמן לראות את הילד עד שלא מתרחש אירוע קשה ובולט ( וגם אותו הרבה פעמים מסתירים ), ובוחרים באמצעים הקלים – תוקפנות , ענישה , ומשום שהם בעצם סוהרים מסורסים , הם בסוף בוחרים בהתעלמות או כפיית רטאלין .

מסכנים  - הם , הילדים , וכל החברה , שלא נעצרת לחשוב .

למעשה ניתן לומר שקיים כאן מעגל קסמים בעייתי , שקשה להפסיק את סיבובו : תרבות חברתית אנושית אלימה , תרבות חינוכית לא רלוונטית ובעיקר כוחנית ואלימה , המיצרת בוגרים פגועים עם נטיות כוחניות ואלימות , או לחלופין רופסים ונטולי נחישות וכושר שיפוט , המחנכים – כהורים וכמורים – דורות חדשים של בוגרים פגועים .

קוטלר – דעתי האישית , לאחר שנים שאני צופה בה : יש לה כישרון לקחת נושאים חשובים וחיוניים להעלאה לדיון ציבורי , ואז להגיש אותם בצורה הכי רדודה הכי שטחית , והכי חד צדדית שאפשר , אך בצורה מספיק פרובוקטיבית כדי לייצר רייטינג .

טוב לקוטלר , טוב לטלביזיה .

אבל בעצם טוב גם לנוּ , הציבור , כיוון שהנושא עולה לדיון , אבל צריך להתייחס לדבריה רק כאל סטארטר , ולא להיעצר שם , אלא להמשיך ולהעמיק בנושאים שהיא מביאה .

 להלן מספר דיונים שהעליתי בנושא :

עוד מחקר על אלימות בחינוך

http://cafe.themarker.com/topic/1943940/

 אלימות כנגד מורים בבתי ספר  

וכן :

קובץ מספר 1 (doc)

 קובץ מספר 2 (doc)

על בריונות בגן הילדים

http://cafe.themarker.com/topic/1920041/

התאבדות הנער - מה עושים ? האינטרנט והרשתות החברתיות כמרחב אלימות נוער חדש ומפחיד

http://cafe.themarker.com/topic/1973181/

בריונות כמאבק סטאטוס

http://cafe.themarker.com/topic/2084382/

ביי

אלי

"אין אנו זקוקים שיאמר לנו באם להיות קפדנים ומחמירים או מתירנים עם ילדינו. מה שכן נחוץ לנו הוא לרכוש כבוד לצורכיהם, רגשותיהם, וייחודיותם, באותה מידה כמו לשלנו עצמנו."

[ מתוך, "ההקדמה למהדורה האמריקאית", נובמבר 1982 ]

http://www.nospank.net/fyog2.htm


"בניגוד לאמונות המקובלות בדרך כלל ולאימתם של הפדגוגים, אינני יכולה ליחס משמעות חיובית כלשהי למילה פדגוגיה. אני רואה אותה כהגנה עצמית מצידם של המבוגרים, כמניפולציה הנגזרת מהעדר חופש ומחוסר הביטחון שלהם, אשר ללא ספק אני יכולה להבין אם כי אינני יכולה להתעלם מהסכנות הטמונות בה. אני יכולה גם להבין מדוע עבריינים נשלחים לכלא, אולם אינני יכולה לראות כיצד שלילת החופש והחיים בבית הסוהר, המכוונים בשלמותם לקונפורמיות, ציות וקבלת מרות וכניעה, יכולים באמת לתרום לשיפור, למשל, התפתחותו של האסיר. ישנו במילה פדגוגיה רמז למטרות מסוימות שהחניך/ה אמור/ה להשיג -- וזה מגביל את האפשרויות של התפתחותם מלכתחילה. אך דחייה כנה של כל צורות המניפולציה ושל הרעיון לקבוע יעדים, אין פירושה שפשוט עוזבים את הילדים לגורלם. כי ילדים זקוקים למידה גדולה של תמיכה רגשית וגופנית מהמבוגר. תמיכה זו חייבת לכלול את המרכיבים הבאים אם ברצוננו שיפתחו את מלוא הפוטנציאל שלהם:

   1. כבוד לילד.
   2. כבוד לזכויותיו.
   3. סובלנות לרגשותיו.
   4. נכונות ללמוד מהתנהגותו:

       (א) אודות טבעו של הילד כיחיד;

       (ב) אודות הילד שבהורים עצמם;

       (ג) אודות טבעם של החיים הרגשיים, אשר ניתן לצפות בהם באופן הרבה יותר ברור אצל

            הילד מאשר אצל המבוגר בגלל שהילד מסוגל לחוות את רגשותיו בעצמה הרבה יותר

            גדולה ובצורה אופטימלית, בהרבה פחות התנכרות מאשר המבוגר."   

[ מתוך, "פדגוגיה ממלאה את צרכי ההורים, לא את צרכי הילדים" מתוך הפרק, "האם קיימת פדגוגיה בלתי-מזיקה?", "לטובתך -- אכזריות סמויה בגידול ילדים ושורשי האלימות", מאת, אליס מילר. תרגום, זכויות הפרט.]

http://www.nospank.net/fyog11.htm

We do not need to be told whether to be strict or permissive with our children. What we do need is to have respect for their needs, their feelings, and their individuality, as well as for our own.

[ Preface to the American Edition, November 1982 ]

http://www.nospank.net/fyog2.htm

In contrast to generally accepted beliefs and to the horror of pedagogues, I cannot attribute any positive significance to the word pedagogy. I see it as self-defense on the part of adults, as manipulation deriving from their own lack of freedom and their insecurity, which I can certainly understand, although I cannot overlook the inherent dangers. I can also understand why criminals are sent to prison; but I cannot see that deprivation of freedom and prison life, which is geared wholly to conformity, subordination, and submissiveness, can really contribute to the betterment, i.e., the development, of the prisoner. There is in the word pedagogy the suggestion of certain goals that the charge is meant to achieve--and this limits his or her possibilities for development from the start. But an honest rejection of all forms of manipulation and of the idea of setting goals does not mean that one simply leaves children to their own devices. For children need a large measure of emotional and physical support from the adult. This support must include the following elements if they are to develop their full potential:

   1. Respect for the child
   2. Respect for his rights
   3. Tolerance for his feelings
   4. Willingness to learn from his behavior
           a. About the nature of the individual child
           b. About the child in the parents themselves

           c. About the nature of emotional life, which can be 

               observed much more clearly in the child than in the
               adult because the child can experience his feelings
               much more intensely and, optimally, more
               undisguisedly than an adult

[ Is There a Harmless Pedagogy? PEDAGOGY FILLS THE NEEDS OF PARENTS, NOT OF CHILDREN , FOR YOUR OWN GOOD -- Hidden Cruelty in Child Rearing and the Roots of Violence / Alice Miller ]

http://www.nospank.net/fyog11.htm

היי נמרוד, כרגע קראתי לראשונה את הפוסט החשוב שלך.

 אני שמחה שריכזת את כל הפרמטרים החשובים להבהרת הסיבות להסקת המסקנות הנחפזות.

 אתייחס ל 2 היבטים המשמעותיים עבורי כרגע -

1. אני מתרעמת על הפחדת ההורים, על העברת המסרים המוטעים בדבר איבוד הסמכות.

   אני מתרעמת על האדרת מקומם של אנשי החינוך, הייעוץ והטיפול( שאני חלק ממנו) על חשבונם של ההורים 

   והנוער. אילו הזקוקים לרכישת  כלים אמיתיים, רגע לפני הפיכתם למפקדים והחיילים של המחר. פרדוקס.

2. תמוה בעיניי, כיצד הצופים אינם ערים לאופנות התקשורת האלימה של חלק מהמטפלים המתוקשרים.

  לצערי, אני לא מופתעת( בלשון המעטה) מהדוגמאות אותן הצגת בדבר עברם האלים,   וחדי העין יבחינו

  בסימנים גלויים ומעוררי דאגה.

           הטעייה מכוונת שמביאה רייטינג והשקעת כספים במקומות הלא נכונים.

                 שימוש בנושא "סקסי" שמסמא אף אנשי תקשורת מוכשרים...

                               מהן דרכי הפעולה למיגור תופעת ההפחדה? 

שאלת הגבולות

(הדגשים שלי.- ד.ר.)