צטט: דורון א.פ. 2011-06-11 01:44:26
מידי פעם אנחנו חושפים את עצמנו פה.
מספרים על מה שכואב.
על מה שמפריע.
האם זה בריא? האם זה נכון? האם זה מתאים?
בעבר קיבלתי הרבה תמיכה לגבי הקשר שלי עם
בני, וגם עצות בפרטי שהיו מאוד חשובות ומועילות.
הייתי אומר, קיבלתי כלים וצורת חשיבה ששקולה
לעבודה עם אדם מקצועי בתחום (למרות שדרוש
כמובן להפריד את התבן מהמוץ ולהוציא את התגובות
האמוציונליות, הקנטרניות והסתם לא חכמות).
ומצד שני, הרגשתי שנתתי מעצמי יותר מדי, חשפתי
יותר מדי צדדים בחיי, יותר מדי מדברים שקרו לי.
אז אם למדתי משהו נוסף מאשר על ילדים בגיל ההתבגרות
זה לא להחשף מדי. לא בריא שאנשים ידעו עליך
יותר מדי, למסתורין ולחוסר הודאות יש גם ערך גדול.
דעתכם?
תגובה זו היא אליך, דורון, ולא לתגובות שטרם קראתי.
בן האדם הוא יצור קומוניקטיבי. משחר האנושות, האדם חי בלהקות ולא לבדו. לא בכדי, 70% מהחומר שקהילית המודיעין מלקטת באה מהחומרים הגלוים שמתפרסמים. זה טבע האדם.
העולם הוירטואלי נותן לכל משתתף בו הרגשה מוטעת על הגנה, ומכאן הפתיחות, שהיא לעתים מסוכנת.
הפתיחות שונה לא רק לפי אופי האדם והביטחון העצמי שבו, אלא גם כמובן לפי האתר או הקהילה.
ברור שבקהילה יהדות, החשיפה העצמית תהיה פחותה מאשר ב"יחסים",.
זה באשר לפן הטכני, הנסיבתי.
למהות עצמה. החשפנות, שאני מעדיף לכנות בשם פתיחות,, באופן פרדוקסלי , יכולה להעיד על דבר והפוכו.
על ביטחון עצמי רב, על אי פחד מהיפגעות.
או על חיים ריקים מתוכן ולכן על אובססיה לשתף את כולם במעט שבהם, שבחיי החושף.
האם זה טוב ? תלוי באדם.
פתיחות יכולה להיות אמצעי לתרפיה עצמית, לשיפור האגו, לשבירת מחסום פסיכולוגי של קושי בקשר עם האחר.
יכולה גם להיות זולה, ולגרום לביזוי עצמי מיותר.
לדעתי, תלוי גם ובעיקר מה רבד הפתיחות.
אישית, אני מאמין שיש מאוד מאוד להיזהר מזה.
כלומר, אם מדובר בפתיחות לא חשובה, שהיא ברבד השטחי, כמו למשל אנקדוטות סתמיות על קשר רדוד שבינו לבינה, על קוריוז זה או אחר שבחיים, ללא חשיבות מכרעת, אין לפתיחות זו שום סכנה לאף צד. זה כמו הקצף שעל הים. אין לו שום משמעות. הוא בא ונעלם.
לעומת זאת, הייתי מאוד נזהר מלחשוף את הבעיות האמיתיות העמוקות שלי, כגוון בעיות עם ילד בעיקר. או כאב אמיתי.
את החלק הזה שבי, הייתי שומר לעצמי, או משתף את הקרובים באמת בלבד.
כי פה, האדם חושף את הרבד הפנימי ביותר שבנפשו. ולפני מי? לפני אנשים שבסך הכל, אינו מכיר באמת כלל וכלל. לפני שוכני ג'ונגל פרוע .
התגובות תמיד יהיו אוהדות, וכאן הסכנה. כי עזרה אמיתית, פה, אין.
לרוב פה, תשמע מה שציפית לשמוע, לא את העצה הטובה האמיתית, אם אין היא פופולרית.
כי הכותב, המייעץ האדיב והנאור, ידאג קודם כל לתדמיתו, ומעט מאוד לטובתך.
החשיפה יכולה גם לגרום לעתים לנזק, לעגמת נפש.
אתן לך דוגמה טרייה , להמחשה.
קראת אתמול שני דיונים הזוים הקשורים בי, שבצדק נמחקו על ידי ראובן, של חשיפה אובססיבית, השזורה בים של שקרים .
זה קורה. אני מושך אש. וזה לא ממש מזיז לי. כי מי שמכיר אותי באמת יודע מי אני, והשאר, לא ממש חשוב לי.
אבל מה שמעניין, הוא מייל שקיבלתי הבוקר, והוא אומר:
"שמתי לב שבתמונות של הבת שלך, יש לה עיניים עצובות. גם בה אתה מתעלל?"
הייתי המום לרגע. נרגעתי כשזיהיתי מי שלח. יצור הכלאה בין חזיר לבבון.
אבל הנקודה היא אחרת.
אני מת על הילדה הקטנה שלי. בת 10 לפני שבוע. תמיד לבן זקונים יש חיבה יתרה וחולשה מובנת.
ולכן "חשפתי" אותה בכל הזדמנות, בעיקר בתמונות ובסיפורים חביבים . לא ראיתי רע בזה. אני כותב לרוב להורים, שיבינו את גאוותי. ושיודעים שבכל ילד, אין כל רע ! זה הצד הנקי שבנו. הטהור.
ופתאום, קלטתי שתמונות תמימות של ילדה בת 10, כשעוברות דרך מסננת של מוח חולה של יצור תשוש נפש, יכולות להיות מקור לרוע.
והתחלתי להטיל ספק בחכמה של פרסום תמונות הילדה. על החשיפה.
היום, אילו יכולתי לחזור אחורה, הייתי הרבה יותר נזהר בחשיפה שהרשאתי לעצמי בקהילה.
סליחה על אורך המגילה
יעקב
לי כבר יש חברה.
אז אני לא צריך לסתום את הפה.
למעשה אני עדיין בלימודים מתי לסגור אותו.
/null/text_64k_1#