שרון יקירתי,
אני מוצאת את התכנית הזו קשה לצפיה. קשה ועצוב לראות זוגיות הולכת ודועכת, מכורסמת לאיטה, ואת האינטימיות אובדת ונעלמת בתוך חיי השגרה, על העומסים והאתגרים הכרוכים בהם.
הקו המשותף שאני רואה בין שלושת הסיפורים הוא התסכול מהיעדר היכולת למצות את הזוגיות ולהינות מבן הזוג כמקור להזנה הרגשית ההכרחית לצורך הקיום האנושי. זה הרובד הראשון, הגלוי.
מתחתיו, יש את הקושי לראות ולהבין את ההזנחה שהביאה למצב, ולהפנים שעל מנת להפיק את המירב ממשאב אנושי רב ערך יש לשמור עליו ולטפחו.
הסיפור שהוצג טוב יותר מבין השלושה, לדעתי, הינו השלישי. זאת, משום שהיתה שם הצצה מעט מאוזנת יותר לדינמיקה הזוגית ולתרומה של כל אחד מהם למצב.
שני הסיפורים האחרים הוצגו באופן חד צדדי למדי, כאילו יש צד אחד שמזניח את השני, שנותר מתוסכל.
על מנת לשנות את המצב, נדרש להבין את הרבדים העמוקים יותר בסיפור הזוגי.
המסקנה העיקרית?
מקובל לחשוב שהשגרה היא האויב הגדול ביותר של הזוגיות.
אין ספק שיש לה תרומה משמעותית כגורם רקע.
ועם זאת, האיום העיקרי שיש להתגונן בפניו הוא הנטיה להזניח את מערכת היחסים ולקחת את בן הזוג כמובן מאליו.
זוגיות טובה היא נפלאה. אבל על מנת שהיא תהיה כזו, נדרשים מאמץ והשקעה מתמשכים ועקביים.
זוגיות טובה אינה משהו שמוצאים. היא משהו שעושים.
ארכאי ככל שזה ישמע על רקע הנטיה לדחות את המסורתי והקדום, החוכמה הגדולה הזו מצויה בנדרי הנישואין:
I, ____, take you, ____, to be my (husband/wife). I promise to be true to you in good times and in bad, in sickness and in health. I will love you and honor you all the days of my life. I, ____, take you, ____, for my lawful (husband/wife), to have and to hold, from this day forward, for better, for worse, for richer, for poorer, in sickness and in health, until death do us part.
סופ"ש נעים :)
"
/null/text_64k_1#