תמיד הייתי עצמאית וידעתי מה רוצה, אבל לא תמיד הייתי חזקה.
עד לפני כמה שנים, הייתי חייבת לרצות את כולם, להגיד תמיד "כן" וחלילה לא להגיד "לא", לא לאכזב אף אחד, להיות זמינה תמיד בשביל כולם.
לאט לאט, אחרי עבודה עצמית מאד מאומצת, התחלתי לשים את נורית לפני הכל. שהצרכים שלי יבואו לפני החברים/בן זוג (כשהיה).
אחרי שנים שאטמתי את ליבי, הרשתי לאהבה להיכנס לנשמתי (לפני 5 שנים בערך) והרגשתי טוב, למרות שזה נגמר בשברון גדול.
ידעתי שאני מסוגלת להרגיש, למרות האטימה המכוונת שעשיתי.
עדיין יודעת שמסוגלת ורוצה להרגיש.
עדיין לא הרמתי ידיים לחלוטין, אבל אני על הסף.
יודעת שיש בי המון לתת ולהעניק, המון חום ואהבה ופרגון וחיבה וחברות.
אני יודעת שיש בי המון ואנשים שקרובים אלי והשכילו להכיר אותי, מעבר למעטפת החיצונית, אומרים את אותו הדבר בדיוק.
מאיפה אוספים את האמונה שיש שם מישהו בשבילי, מישהו שירצה את נורית, עם החוזק והחולשה, עם הטוב ועם המעט רע, עם הכל כמיקשה אחת ?!?
לא רוצה להרים ידיים.
לא רוצה להפסיק להילחם על כך שיהיה לי טוב.
לא רוצה להרים ידיים...
הוספת תגובה על "לא רוצה להרים ידיים :-("
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה