סופרת מספרים בראשי או מעקמת בלי הרף את בהונותיי
כשאני משוחחת עם מישהו. כשאינני מרותקת אל נושא
השיחה שבחרו אנשים אחרים, אני מתחילה לחשוב
על דברים שמעניינים אותי יותר ואינני שומעת יותר דבר
ממה שהם אומרים. אני מקבלת ריגוש גופני כשאני
נתקלת בסימטריה. אני אוהבת את הקווים והצבע של
מגרשי טניס ואוהבת לרוץ עליהם; אני אוהבת לנהוג
בתוך מנהרות ולהיות מוקפת במעגליות שלהן. כשאני
מתגעגעת ובוכה, זה מפני שאני מתגעגעת לזמנים
ולמקומות ולאו דווקא לבני אדם מסוימים. אני סובלת
מ'התמכרות חושית' מתמדת; אני מריחה את כל
האירוסים הסגולים כשאני הולכת לטיול; אני עדיין
אוהבת להריח את קופסאות הפח שנל הפלסטרים הקטנים.
אני אוהבת את התחושה של עיסוי הקרקפת
והדגדוג הקל של זרועותיי יותר מהצורות המסורתיות
של מגע גופני. בזמנים של מתח אני חוזרת ואוכלת
את אותו מאכל באותה שעה בכל יום במשך שבועות
רצופים. מאותה סיבה אני מרכיבה משקפיים כהים
ואטמי אוזניים. אני נבהלת וחייבת לרסן את עצמי
כשמישהו נוגע בי במפתיע, ואני מתקשה מאוד
להתמודד עם קבוצות של אנשים. גמלוניותי
החברתית, אף שהיא בשליטה, תמיד תקשה עליי
ביחסיי עם אנשים.
ועם זאת אני מאמינה שהאוטיזם יכול להיות דרך
יפה לראות את העולם. שהאוטיזם אינו רק הקבוצה -
התווית - אלא גם היחיד; יש באוטיזם כוח, והכוח
הזה מטיל אימה. כשאני מדברת על יציאה מאפלת
האוטיזם, אינני מתכוונת לומר שאני מציגה סיפור
הצלחה ארוז ומוגמר עם 'תרופה'. אני ואוטיסטים
אחרים איננו רוצים להירפא. כשאני אומרת 'יציאה'
אני מתכוונת לומר שנשמתי הוצאה מההקשר הקודם
של האוטיזם שלי ונעשתה אוטיסטית בהקשר אחר,
הקשר שיש בו פליאה ותגלית והוא מלא תחושות
שמיידעות כל יצור אנוש בצורה כה פיוטית.
כשיצאתי מן האפלה, למדתי (מהגורילות) - איך
להשיג את הדברים האלה בצורה טובה יותר.
התקדמתי על ידי חזרה לאחור. חזרתי לאחור בזמן
אל החלק הקדום והראשוני ביותר של עצמי. בחזרה
אל המקומות החבויים השקטים של התודעה' מקומות
שהאבולוציה נעצרה לנשום בהם, מביאה את ברואיה
אִתה. עשיתי זאת עם (...) החברים הראשונים
והטובים שהיו לי מעודי; משפחה של גורילות בשבי,
בניה של אומה עתיקה. הגורילות האלה כה רגישות
וכה לכודות, היו ראי לנשמתי המתחבטת מאחורי
הסורגים, שהפרצופים המעוותים שאכלסו את עולמי
בהו בה בתמיהה, נשמתי שהוצאה מכל הקשר
משמעותי ומקיף. (...) הן לימדו אותי שירים על עצמן,
על משמעות והקשר, על העולם ועל עצמי.
...
את הגורילות, כמו את האוטיסטים, מבינים שלא כהלכה.
רואים בהן קריקטורות מכוערות, נלעגות, של בן אנוש
שהתפתחותו הושלמה, משהו לא מוגמר או לכוד
בתוך עולם אנכרוניסטי חסר כל ערך. דעות קדומות
של החברה לגבי מה נחשב היות אדם, מדירות בהכרח
את אלה שאינם מקבלים בברכה את ברק החיוכים
המסנוורים; שאינם גוחנים ומתקרבים לשמוע את
שאגתן של המילים הנצעקות; שאינם מקצצים את
עצמם ואת בשרם ואת רוחם כדי להתאים לשביל
האנושי הצר, ונשאבים כלפי מעלה בלי להביט לאחור.
...
אני זוכרת ששמעתי פעם בילדותי שהזכוכית היא
בעצם נוזל, נוזל שנע באופן בלתי מוחש כמו ים
עתיק המפריד בין כאן לשן. אפשר להביט דרכה
ולא לקלוט שהיא נעה. אך המראה הנשקף דרכה
משתנה לאט כל הזמן. היום אני יודעת שאין זה כך,
שהזכוכית היא חומר מוצק, אבל אני חושבת שאוטיסטים
וגורילות יודעים כמה אמתות עמוקות יותר בעניין
זה. תמיד הייתי מודעת לקיומה של מין זכוכית
נעה ביני לבין העולם, בין ההווה שלי למורשת שלי.
בין הנגלה לעין לבין הסמוי והמורגש בלבד.
הזכוכית שלי אינה דומה לקיר שאולי קיים אצל
אנשים אחרים, קיר שמפריד וחוסם את הראייה.
הגורילות יודעות גם את זאת על הזכוכית שלהן.
הן רואות את מה שנמצא מעבר לה. יש שם בני
אדם, נכון, אבל הזכוכית היא גם חלון אל
עברן ואל עתידן.
התבוננתי בהם, באנשי הגורילה האטיים האלה,
ודומה שהם הרגישו באינטואיציה שאם הם ינועו
לאט מספיק, הזכוכית תיעצר ותחשוף את החורים
הסמויים שבה. אולי הם מאמינים שהם ימצאו
מעבר כלשהו שהאחרים אינם רואים, אולי הם
מרגישים שכך הם יכולים לשוב הביתה.
מצאתי דרך לשוב הביתה דרך (...) הזכוכית - זכוכית
המציאות שלי כאוטיסטית, בלי ספק, אך יותר מזה
מצאתי דרך לעבור מבעד לתצוגת הגן הרגילה.
הפעם הראשונה שידעתי שהזכוכית נעה הייתה יום,
לא שונה מהימים הרבים שבם ישבתי עם (...) הגורילות,
שבו התחלנו להתוודע זה אל זה. ידעתי שהזכוכית
נעה כש (...) גורילה אחד נגע בי. (...) גורילה נגע בי,
ואני נקשרתי ליצור חי כפי שלא נקשרתי עד אז.'
דון פרינס יוז מתוך 'שירת הגורילות'
ברוכים הנמצאים
ברוכים הבאים
חודש טוב ושבת מוארת
שלכם, צ"ה
הוספת תגובה על "'אני"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה