אני, קצת מוצפת מהכול...

וזקוקה למקטעים על מנת שיעזרו לי לחבר אותם לשלם כלשהו

שיהפוך בעצמו למקטע ויצטרף למקטעים נוספים שגם הם יהפכו בתורם

לשלם וגם שלם זה יהפוך בעצמו למקטע וכן הלאה...

                                                                           צ"ה

בחרתי לצטט קטעים מִסְפָּר מספרו של גבריאל רעם

'אאוטסיידרים ומורדים על העומדים מחוץ ומנגד': (ב'השאלה')

'"הנורמליות" וההסתגלות שלנו, פעמים הרבה אינן אלא הסתלקותה של

התעלות הנשמה, בגידה בפוטנציאל האמתי הגלום בנו; כי רבים מאתנו מצליחים

הצלחה יתֵרה בקניית 'אני' מזויף כדי להסתגל למציאות מזויפת.'

                                          ר.ד. ליאנג, האני החצוי

האדם יצר חברה, אך הכוח שהצטבר בידי החברה נעשה כל-כך גדול

עד שהחברה כגוף, במקום לקיים איזושהי סימביוזה עם היחיד, או להיות

כלי בידיו - הפכה כמעט לאדון עליו!

ההשפעה החזקה הזאת של החברה באה במקום חייו האישיים: במקום

שהאדם יממש את הייחודיות שלו כיחיד, במקום שייתן לכל הטווח העצום

הזה (שבין היחידניות השבירה שלו לבין היקום האינסופי) לבוא לידי ביטוי,

הוא יוצר איזשהו גורם מתווך ואוטם;

המיסוך החברתי מונע מן היחיד לחוש את מצבו הקיומי כאדם.

.

.

'מרחב אישי' טריפטיך, אקריליק על לוחות עץ; שרון רשב"ם פרופ (מציירת)

http://cafe.themarker.com/user/98909/

החברה מעניקה ליחיד תחושה של ודאות מזויפת; היא אומרת: 'מה שישנו - הוא בסדר,

אף אחד מאתנו לא צריך לדאוג, החוקים שיצרנו הם הוודאות החדשה'. למה הדבר דומה?

לאדם שחי במדבר ענק; הוא בונה לו בית. לבית קירות עבים, על הקירות תמונות רבות,

ושניהם מסתירים מעינו את המציאות האמתית שמסביב.

הממסד הפסיכולוגי, מייעץ לחריג הבעייתי לפשפש בתוך עצמו במקום לנבור בפצעי החברה.

החברה נוטעת רגשות אשם ביחיד השונה, בשלוש מילים בעלות עָצמה פסיכולוגית רבה"

'אתה לא בסדר', 'תפסיק להאשים', אומרים לו, 'קח אחריות ובדוק היכן אתה לא בסדר,

שהרי לך יש בעיות, בוא ונראה מה דפוק בך ועזוב את ביקורת החברה, זה לא רלוונטי.'

כך שותלת החברה ביחיד. במיוחד הרגיש והשונה, את תחושת האשם שמשהו לא כל-כך

בסדר אצלו. ומכוונת אותו לבדוק את עצמו במקום לבדוק את החברה ואת הנורמות שלה.

.

.

'מרחב אישי' טריפטיך, אקריליק על לוחות עץ; שרון רשב"ם פרופ (מציירת)

http://cafe.themarker.com/user/98909/

'אתה לא בסדר'

'הטירוף אצל היחיד הוא היוצא מן הכלל - אבל אצל קבוצות, מפלגות, עמים,

תקופות, הוא הכלל.

                                  פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע

מדובר כאן בסטיגמה שנקשרת אל מי שאינו מתנהג לפי הנורמות המקובלות,

סטיגמה שיש בכוחה לעורר ביחיד רגשות של אשם וספקנות אישית.

עצם המושג חריג (לחרוג) מקפל בתוכו משמעות של משהו שמחוץ למסגרת,

שאינו תואם, שהפר סדר מסוים. החברה מתייגת את השונה בצורה שלילית

וגורמת לו לפנות אל עצמו ונגד עצמו - לחפש מה לא בסדר בו.

כך עובד הממסד, וכך הוא מנכש את העשבים החריגים מתוך 'גינתו המטופחת'.

לדוגמה, ילד שאינו משתלב חברתית בגלל רגישות גבוהה שאינה מתיישבת עם

גסות-הרוח והתוקפנות שמסביבו עלול להפוך למעין שעיר לעזאזל.

כלומר, הנשק הסודי של חברה היא נטיעת תחושת חריגות בשונים ובלא משתלבים,

דרך סוכני הסוציאליזציה והחינוך.

לצערנו, אין כמעט מי שיגיד ליחיד הרוצה לשמר את יחידותו האינדיבידואלית, שלא

יהסס לחצוב את האינדיבידואליות שלו מתוך הליכה כנגד הזרם, שיאמין, שאכן חברה

ותרבות שלמה פועלות על-פי קודים שאינם עולים בקנה אחד עם קולה של

ההוויה הפנימית של האדם.

.

.

'מרחב אישי' טריפטיך, אקריליק על לוחות עץ; שרון רשב"ם פרופ (מציירת)

http://cafe.themarker.com/user/98909/

הערות:

* את כל הקטעים שצוטטו על ידי מקדימה המילה 'לדעתי'

* תודות חמות לשרון היקרה (מציירת) שעבודותיה הרגישות, העמוקות והמוארות מלוות את הדיון

  הזה;

* אתם מוזמנים ללוות את הדיון הזה בכל צורת תקשורת שמרגישה לכם; צליל, מראה, מלל...

תודה אישית לכל מי שהצטרף עד היום לקהילה ולכל מי שיצטרף אליה בעתיד;

שלכם, צ"ה

הדלת פתוחה...

אני יודעת זאת,

כי שמעתי את ציריה היגעים,

מביעים את הכאב,

הכאב

שחשים

כשדלת ישנה מאוד נפתחת

בלבך,

             דון פרינס יוז / שירת הגורילות

צ"ה יקרה, 

תודה על הדברים הפותחים את הלב להרגיש, את הראש להבין.
השיר שהורגש לי להוסיף הוא " נמלטת מהלבד"

אֲנִי נִמְלֶטֶת מֵהַלְּבַד.
מַרְאוֹת
רוֹדְפוֹת אַחֲרַי
וּמוֹכִיחוֹת אוֹתִי
עַל שֶעָטִיתִי בְּעַצְמִי
אֶת הַלְּבַד עַל פָּנַי.
לוֹכְדוֹת אוֹתִי
כְּאִלּוּ הָיִיתִי פּוֹשַׁעַת
הַגּוֹנֶבֶת אֶת הַלְּבַד
רַק כְּדֵי לְהַצְדִּיק
אֶת הַבֶּכִי שֶׁלִּי.

תודה, מזי

מרגשות אותי מאוד המילים שהבאת.

הן מזכירות לי את המתחים ששררו אצלי בעוז (ועדיין שוררים, אם כי במידה פחותה בהרבה), בין האוטם הניווני שליווה את תחושת התיישרותי לפי הסרגלים החברתיים, לבין זעקת ההוויה הפנימית.

המתחים הללו גורמים לעיתים ל"קריעות" והתפרצות של סערות רגש, ולעיתים, ניהול המתח משתיק את זעקת ההוויה הפנימית, לכדי -מת מהלך-.

כתבתי את הקטע הבא לפני כשנתיים, בזמן "סערת מתחים". 

יתכן שבערך אז התחלתי בדרך פנימה-חוצה להוויתי.

בחזרה הביתה מן העבודה, בחזרה אל עצמי.   דרך חוצה חולות.  שקט לכאורה.  הפסנתר המתנגן ברכב דוהר את הדרך, מפר את השקט החולי, ומעלה נחשולים חומים, מסתלסלים ברוח ושוקטים בחזרה בעצלות.  

עולים בי מראות העיניים מלפני הנסיעה.  חלקן נעמו לי, יצרו קשר בלתי נראה עם עיני שלי.  חלקן ניסו לחפש בי, למצוא, לא יודעת מה ולמה.

גם אני מביטה, מחפשת, לפעמים יותר מדי, לפעמים סופרת זמן מגע-עין.  שתי שניות היו יותר מדי עבור פלוני זר שחצה את דרכי באקראי.  רפרוף שבריר שניה מסגיר אי נוחות.  
על העיניים מכסה מלל מרעיש.  השתתפתי בהצגה חסרת התכלית, שיחקתי מישהו אחר.  נמלטתי מדי פעם אל המכשור, מושא ביקורי, לקחת אויר ולחזור לצלול ללא נשימה במילים.
עכשיו, בדרך, נותרתי קליפה ריקה חסרת זהות, והמדבר מכל עבר מקיף בזרות.  
הצלילים ממשיכים להקיש, לפרוט, מסעירים לפתע להקת ציפורים במעופה, כך שלפתע הרגש חוזר ומציף.  מניע בין עצב להקלה, לשמחה, על האנושיות.

תודה על מילותייך ועל מה שבחרת לצטט ממחיש כ"כ מציאות עגומה

קוביות / אסתר אביבי (מתוך ביטאון החינוך מיוחד 1990)

קוביות מרובעות היו מסודרות בארגז.

רק פינה אחת נותרה ריקה,

ואז… אל תוך ארגז הקוביות,

התגלגל חרוז ורוד.

קוביות מרובעות בהן היטב ניתן לבנות.

אך החרוז רק מתגלגל, אינו יציב,

תמיד נופל.

נבהלו הקוביות, חרוז עגול הן לא רוצות.

לו לפחות היה גליל, יכול היה הוא להועיל,

כי לגליל גם צד ישר, אך החרוז עגול, כך אי-אפשר.

חרוז אחד,

חרוז בודד כיצד יוכל להתמודד?

אך החרוז כמה מוזר,

חשב שדווקא כן אפשר.

כן, הוא שונה והוא אחר,

אך עם עזרה הוא יסתדר.

הוא לא ידע לעשות הכל,

אך יש דברים שהוא יכול.

אם רק יתנו עזרה, תמיכה,

יוכל גם הוא להביא ברכה.

גם חרוז פשוט עגול,

את חלקו לתת יכול.

===

אצלי יש משהו לא פתור עם מה שנקרא נורמה ובייחוד נורמה רווחת

במהלך התעסקותי (המחשבתית בעיקר) אני שמה לב שנורמה נוצרת ונורמה משתנה

איני נורמטיבית אך גם איני חריגה

אני חלק מרוב שקט שלעיתים חושש לצאת מקצוות העקומה

לעניות דעתי רוב 'הנורמות' נוצרו מאחד או אחת שחתר/ה מחוץ לזרם עם כוח פנימי עצום במיוחד דבקות ועקשנות הצליח או הצליחה כמובן לחולל שינוי

ומה שבעצם רציתי לומר בכל אחד יש חלק קצת 'חריג' אמנם הרוב לא יודו אך מי שכבר מודע לחלקיו החריגים יכול להיות סוכן שינוי בפני עצמו ולפעול במקומות בהם נמצא ברגישות גם אם זה בקטן לשינוי עמדה מקובעת ומקבעת סטיגמתית במיוחד

(ואולי אני משלה את עצמי שזה אפשרי)

אני יודעת שאני מנסה

ואני מכירה לפחות עוד כמה מאות (ואולי אלפים)

שמנסים ומנסות

"הנורמליות" היא פונקציה של הזדהות שהתהוותה דור אחרי דור
של קבלת רעיונות ודעות קולקטיביים בכל מישורי החיים.
רעיונות ודעות לעוסים שהוטמעו והביאו את האדם להתרחק יותר ויותר
מזהותו העצמית האמיתית.

אנשים נוחים להזדהות עם דעות קולקטיביים כי זה מעניק להם
את הנוחות המזוייפת שהחברה מעניקה להם במחיר עצמיותם
ונטיותיהם המקוריים.

לפי הבנתי מהמעט שהצלחתי לחקור, השונה ובכלל זה האוטיזם

קיימים להעניק הזדמנות לחברה הזדמנות......

סוער עלי ים האמת

הגלים שגבהו מאיימים להטביע את שובר הגלים

את מזח "הנורמליות" המגונן

ככל שקרב לחוף "האני"

להרגשת הבית

צורבת בגרוני מליחות המים

מחניקה את נפשי

מרחיב את הקרע שבי

נקרע במערבולת

כמו מרגיש שחייב למות

כדי להיוולד (שוב)

אני

צטט: איימי האחת 2011-07-06 09:33:57

"לצערנו, אין כמעט מי שיגיד ליחיד הרוצה לשמר את יחידותו האינדיבידואלית, שלא

יהסס לחצוב את האינדיבידואליות שלו מתוך הליכה כנגד הזרם, שיאמין, שאכן חברה

ותרבות שלמה פועלות על-פי קודים שאינם עולים בקנה אחד עם קולה של

ההוויה הפנימית של האדם."

 

מה עם ההורים של היחיד

מה התפקיד שלהם אם כך?

 

כל הורה רוצה שהילד שלו יהיה מאושר ויאהב את עצמו - וזה תפקידם מאז היולדנו.

 את מכירה הורים מתפקדים ?

צטט: איימי האחת 2011-07-06 18:33:22

צטט: (--) 2011-07-06 17:43:01

צטט: איימי האחת 2011-07-06 09:33:57

"לצערנו, אין כמעט מי שיגיד ליחיד הרוצה לשמר את יחידותו האינדיבידואלית, שלא

יהסס לחצוב את האינדיבידואליות שלו מתוך הליכה כנגד הזרם, שיאמין, שאכן חברה

ותרבות שלמה פועלות על-פי קודים שאינם עולים בקנה אחד עם קולה של

ההוויה הפנימית של האדם."

 

מה עם ההורים של היחיד

מה התפקיד שלהם אם כך?

 

כל הורה רוצה שהילד שלו יהיה מאושר ויאהב את עצמו - וזה תפקידם מאז היולדנו.

 את מכירה הורים מתפקדים ?

כן,

אני מכירה הרבה בסביבה הקרובה שלי.

וגם אותי

נעים מאוד.

 

 

אני חושבת שאני מתפקדת טוב מאוד כהורה. 

 

 דווקא את מיעוט ההורים שמתפקדים כמעט סביר אפשר לזהות די בקלות בגלל שהם אף פעם לא חושבים או מניחים שהם מתפקדים טוב מאוד

הצילומים הללו הזכירו לי עד כמה קשר צומח ומונבע מתוך קשב מאוד רגיש למחווה, לצליל, לתנועה, לקונטקסט.

זה מחול משותף עדין, שדורש דבר מה שקט וצנוע מלכאורתיות רועמת של רצון בקשר (שבעצמה יוצרת קיר זכוכית).

אמירה כה נוגעת.. והציורים...והתגובות..ולכולן עוד אשוב שוב ושוב.

כמים קרים לנפש עייפה...תודה..שבת ברוכה

♥

הלב נפתח,כל אחד מאיתנו יחיד ומיוחד.אוהבת