"לסוסים אין רגשות" - הוא אמר לי.

"אבל סוסים פוחדים. פחד זה לא רגש?" - שאלתי.

"פחד זה אינסטינקט" - הוא הסביר.

 

לא הבנתי, אבל אני מבינה סוסים.

 

לפעמים אני פחד, אבל אני לא מפחדת.

אני רותחת מכעס, ולא כועסת. מבעבעת משמחה, טובעת בצער, נשטפת אהבה, מתכווצת מחמלה.

 

סוסים מבינים אותי, אבל אין להם מילים.

 

זה רגש? אינסטינקט? תחושה?

 

סוסים יודעים שמילים יכולות לפעמים להפריע.

 

הם גם יודעים להביט בי מהצד ולא במבט ישיר, כדי לראות אותי באמת.

סוסים, כמו אוטיסטים, לא חושבים במילים. הם יודעים שהמילים חשובות לאנשים. גם לאוטיסטים "אין רגשות" לדעת ה"מומחים". וגם אוטיסטים יכולים "לראות שקוף", את הרגשות שמוחצנים ומופנמים, ולא מתייגים אחרים במילים. ובשבילי המילים כל כך חשובות, דווקא בגלל שאין לי מילים. כי מילים יוצרות מציאות אצל אחרים.

לפעמים הגוף שלי רוחש כולו תחושות, שוטפות אותי בעוצמה, כמו גלים

או כמו גופי צובט את עצמו מבפנים כך וכך, ונדחס, ונפרש למרחב, ממתיק עצמו, או נחמץ,

מנוצה, או מתגייש לעופרת ברגלי, נוצק בבטני

 

זה יכול להיראות לגמרי לא ב"הלימה" להקשר הסביבתי המיידי שלי, אבל ההקשר תמיד קיים,

למשל, גל של תחושה-רגש שנבנה בי זה זמן רב, ורק עתה התנפץ

או דבר מה (אולי "דק" יותר מכדי לשים אותו במילים, מייד) שחשתי במקום בו הייתי.

 

מתרגמת לעצמי, שאלו תחושות גופניות, המבטאות רגש (מדויק יותר לכתוב רגש המתבטא בתחושה, משום הדגש?).

לעיתים הרגש כל כך שופע, שאיני יכולה לתייג אותו, מהו, בזמן שאני סוערת, וקשה לי לחוש בהקשרים.

 

חשבתי, אולי המילים עוזרות לי לחבר חלק מן ההקשרים הכרוכים בתחושות הגופניות (יחד עם מראות ואולי גם צלילים וריחות ומה עוד), לכדי נראטיב רגשי.

לא משום שהרגש אינו קיים ללא המילים המתארות אותו,

אלא משום שעיבוד המידע שלי (שכולל את ההבנות שלי על עצמי) נזקק גם למילים, גם דרך "תיוג רגשי".

 

 

קודם כל, בואו ננסה להגדיר: מה זה רגש? מה זו תחושה?

ההגדרה זו הבעיה. אצלי הכל קשור, ולא ברור לי איך אפשר בכלל להפריד בין רגש לתחושה, אינסטינקט, מחשבה. איך מפרידים בין ה"פנים" ל"חוץ" - בין רגש שמקורו בגוף שלי לרגש שאני חשה בגופי אבל מקורו בגוף אחר? איך מפרידים בין הווה לעבר - בין תחושה שמקורה במשהו שקורה ברגע זה לתחושה שצפה ועולה מהזיכרון? איך מבדילים בין מוחשי למופשט - בין תחושה שמקורה בידיעה של הווה או עבר לתחושה שאין לה הקשר מוחשי עובדתי מוגדר? והשאלה הכי מעניינת - האם חוסר היכולת הזה להפריד בין החוויות השונות הוא מאפיין אוטיסטי?...

שכבת התאים העוטפת את גופנו היא מהות האשליה. ברגעי חסד של שקט, אם נביט בזווית הנכונה של האור, בזווית הנכונה של הלב, נבחין בחוטים הדקים הקושרים אותנו, במרקם המחבר הכל לכלל הוויה אחת, נעדרים קיום כגוף עצמוני, חסרי משמעות כישות נפרדת. הרגשות שבנו מקורם אוניברסלי, זה מדהים עד כמה אנשים שונים מרקעים מנוגדים מרגישים זהות מוחלטת, אין כאן מקור של פנים וחוץ, הכל זורם אלינו ומתכונו החוצה, שוטף את חומות ההגנה שיצרנו, חודר את מסנני ההגנה. אוקינוס רב מרחבי מתפשט, ללא זמן/זכרון מקום/מקור או הגדרה.

דווקא מה שמיוחד בסוסים ואפשר לחוש אותו גם במבטם זה הרגישות האין סופית של שכבת התאים העוטפת את גופם לפעמים אפשר לראות איך העור שלהם רועד כולו למגע הכי קטן גם אוטיסטים רגישים מאוד למגע ולמרקם העור הוא לא בהכרח אשלייה שיוצרת את הנפרדות אלא מאוד יתכן שהוא דווקא תרגום קונקרטי של האור ולכן מאפשר את ההזדהות העור מאפשר את כל קשת הצלילים מתופים ועד מיתרים והוא זה שבפשטות מפריד בין פנים וחוץ ובין המופשט והמוחשי ובין האני לאתה זו הפרדה שנחוצה לשם חיבור כי הרי אין חיבור עמוק כליטוף או מגע ומכאן שזה דווקא קיומו של הזמן,זכרון,מקום ,מקור והגדרה שמאפשרים לנו לחוות קיום על זמני ללא תלות במקום ומקור דרך יחודנו אנחנו כלל השתיקה מולידה מילה והמילה שתיקה כקצב שמבטא את הפער הנסגר בין האני לאתה בגלל שהעור כגבול הזהות המוחלט מאפשר לנו לחוש כמופשט את המוחשי של האחר ולהפך דרך הפשטת האחר אנחנו חשים אותו חולקים את חושיו עם שלנו תחושת האשלייה הממאירה שעוטפת אותנו בקללת הבדידות והטיפשות והתסכול מקורה בכל שלא עם שכבת התאים שעוטפת את גופנו אנחנו מזדהים כגבול והגדרה אלא עם גבולות גסים של אינטרסנטים כחניים וקצרי ראות שאליהם אנחנו משתעבדים ומשעבדים כמדינות ועסקים וארגונים הנשלטים על ידי אנשים חסרי תחושת גבול שלכן כופים על סביבתם הרחבה את מחשבתם הצרה בגלל שהם שאין להם עור ולכן גם אין להם אור דווקא הרבה פעמים לאוטיסטים יש תחושה מאוד ברורה של ארגון וסדר שאינו מבוסס על כפייה בדיוק בגלל שהם חשים בעורם שכל אדם מוגבל בדיוק לעצמו ולכן אין סוף לאפשרויותיו כשכל הגבולות יתפתחו לבסוף לגבול הפרט אז נחייה ביקום שישקף ארגון נאור שבו כל מילה ומעשה של כל פרט יתפשטו ללא סוף וידהדו עם ודרך כל מעשה ומילה אחרת לעד כהצפה אין סופית של ידיעה שנוצרת כביכול מעצמה ובעצם מזרימה אין סופית של כל אדם ודבר מהפנים לחוץ בנדיבות שאין לה שיעור בדיוק בגלל שהיא תחומה בדיוק ליופיה של דמות האדם האמת שהדבר הכי משונה שזה כבר קורה כל הזמן אלא שהתפשטות זה תהליך שמאיץ ומציף את עצמו ואנחנו נמצאים כרגע בדיוק בשלב מסויים זה שנכון לנו התפשטות היא הצפה גם בגלל שהיא מכילה בתוכה את השלב הבא כתחושה מיידית ומוחשית וגם לתחושתי זה אחד הדברים שמחריגים הרבה אוטיסטים מהחברה כרגע זה לפחות מה שהבנתי גם מעצמי וגם מתגובות הסביבה אלי

צטט: הילייי 2011-07-08 11:33:39

לפעמים הגוף שלי רוחש כולו תחושות, שוטפות אותי בעוצמה, כמו גלים

או כמו גופי צובט את עצמו מבפנים כך וכך, ונדחס, ונפרש למרחב, ממתיק עצמו, או נחמץ,

מנוצה, או מתגייש לעופרת ברגלי, נוצק בבטני

 

זה יכול להיראות לגמרי לא ב"הלימה" להקשר הסביבתי המיידי שלי, אבל ההקשר תמיד קיים,

למשל, גל של תחושה-רגש שנבנה בי זה זמן רב, ורק עתה התנפץ

או דבר מה (אולי "דק" יותר מכדי לשים אותו במילים, מייד) שחשתי במקום בו הייתי.

 

מתרגמת לעצמי, שאלו תחושות גופניות, המבטאות רגש (מדויק יותר לכתוב רגש המתבטא בתחושה, משום הדגש?).

לעיתים הרגש כל כך שופע, שאיני יכולה לתייג אותו, מהו, בזמן שאני סוערת, וקשה לי לחוש בהקשרים.

 

חשבתי, אולי המילים עוזרות לי לחבר חלק מן ההקשרים הכרוכים בתחושות הגופניות (יחד עם מראות ואולי גם צלילים וריחות ומה עוד), לכדי נראטיב רגשי.

לא משום שהרגש אינו קיים ללא המילים המתארות אותו,

אלא משום שעיבוד המידע שלי (שכולל את ההבנות שלי על עצמי) נזקק גם למילים, גם דרך "תיוג רגשי".

 

נדמה לי שאת ההקשרים אנחנו חשים דרך או בזכות תנועת ההצפה

ההקשרים זה מה שנשאר אחרי שטפון

הדברים שהים משאיר אחרי גאות

בדמות חוטים שממשיכים לזהור אחרי שמתח המשא הבלתי נסבל של מה שאנחנו כל כך צריכים ולא יודעים להגיד נשבר 

ואז הם כשהם דועכים הם משאירים לנו מילים כזכרון שמאפשר לנו לחבר אותן למילים שישאיר אחריו הגל הבא

 

גם בגלל זה אני חושב שמה שענת תיארה כתודעה שבנוייה על חיבור נקודות שיא ושפל לתבניות יותר הולמת את הדינמיקה האוטיסטית מהאחזות שנראית לנו כחסרת פשר וכפוייה של תודעות יותר ליניאריות שמהוות כיום את רוב המסה שמניעה ונותנת צורה לסביבה

 

 

צטט: (--) 2011-07-09 05:37:07

דווקא מה שמיוחד בסוסים ואפשר לחוש אותו גם במבטם זה הרגישות האין סופית של שכבת התאים העוטפת את גופם לפעמים אפשר לראות איך העור שלהם רועד כולו למגע הכי קטן גם אוטיסטים רגישים מאוד למגע ולמרקם העור הוא לא בהכרח אשלייה שיוצרת את הנפרדות אלא מאוד יתכן שהוא דווקא תרגום קונקרטי של האור ולכן מאפשר את ההזדהות העור מאפשר את כל קשת הצלילים מתופים ועד מיתרים והוא זה שבפשטות מפריד בין פנים וחוץ ובין המופשט והמוחשי ובין האני לאתה זו הפרדה שנחוצה לשם חיבור כי הרי אין חיבור עמוק כליטוף או מגע ומכאן שזה דווקא קיומו של הזמן,זכרון,מקום ,מקור והגדרה שמאפשרים לנו לחוות קיום על זמני ללא תלות במקום ומקור דרך יחודנו אנחנו כלל השתיקה מולידה מילה והמילה שתיקה כקצב שמבטא את הפער הנסגר בין האני לאתה בגלל שהעור כגבול הזהות המוחלט מאפשר לנו לחוש כמופשט את המוחשי של האחר ולהפך דרך הפשטת האחר אנחנו חשים אותו חולקים את חושיו עם שלנו תחושת האשלייה הממאירה שעוטפת אותנו בקללת הבדידות והטיפשות והתסכול מקורה בכל שלא עם שכבת התאים שעוטפת את גופנו אנחנו מזדהים כגבול והגדרה אלא עם גבולות גסים של אינטרסנטים כחניים וקצרי ראות שאליהם אנחנו משתעבדים ומשעבדים כמדינות ועסקים וארגונים הנשלטים על ידי אנשים חסרי תחושת גבול שלכן כופים על סביבתם הרחבה את מחשבתם הצרה בגלל שהם שאין להם עור ולכן גם אין להם אור דווקא הרבה פעמים לאוטיסטים יש תחושה מאוד ברורה של ארגון וסדר שאינו מבוסס על כפייה בדיוק בגלל שהם חשים בעורם שכל אדם מוגבל בדיוק לעצמו ולכן אין סוף לאפשרויותיו כשכל הגבולות יתפתחו לבסוף לגבול הפרט אז נחייה ביקום שישקף ארגון נאור שבו כל מילה ומעשה של כל פרט יתפשטו ללא סוף וידהדו עם ודרך כל מעשה ומילה אחרת לעד כהצפה אין סופית של ידיעה שנוצרת כביכול מעצמה ובעצם מזרימה אין סופית של כל אדם ודבר מהפנים לחוץ בנדיבות שאין לה שיעור בדיוק בגלל שהיא תחומה בדיוק ליופיה של דמות האדם האמת שהדבר הכי משונה שזה כבר קורה כל הזמן אלא שהתפשטות זה תהליך שמאיץ ומציף את עצמו ואנחנו נמצאים כרגע בדיוק בשלב מסויים זה שנכון לנו התפשטות היא הצפה גם בגלל שהיא מכילה בתוכה את השלב הבא כתחושה מיידית ומוחשית וגם לתחושתי זה אחד הדברים שמחריגים הרבה אוטיסטים מהחברה כרגע זה לפחות מה שהבנתי גם מעצמי וגם מתגובות הסביבה אלי

הצורך ההגדרתי של האנושות, התיוג הקבוצתי שטחי לארגונים,מוסדות,מדינות... מקורו בתרגום כושל של הגדרת "האני", של תחימת הגוף. זה נכון שמרקם העור מסייע ביצירת הווה, כזה הנותן משמעות של מגע לזמן ולמקום, אולם הוא משכיח מרובנו את הקשר הבסיסי יותר הקיים בין כולנו, הוא מרחיק מ"ראייתנו" את התדרים המשותפים,את רקמת ההוויה. הוא גורם לאדם להרגיש בודד, מפוחד ,"מאלץ" אותו להדחיק את הפחד ע"י חיבורים מלאכותיים, לקבוצות, לעסקים,לארגונים, ....מייצר מנגנוני רוע המדחיקים את האחר והשונה...

 

העור הוא הממשק בין הסביבה החיצונית לפנימית. הוא האיבר החשוב ביותר בתקשורת, ולכן גם ההשוואה לסוסים היא המתבקשת ביותר - הפרווה שלהם דקה מאד יחסית לרוב חיות היבשה, ולכן יש קירבה בינם לביננו - ה"קופים הערומים". המחבר הוא גם המפריד - זה רק עניין של השקפה. העור מפריד אותנו מאחרים, בדיוק כמו ש"אלוהים הוא השטן בעיני אלה שלא מבינים".....

 להסתכל ולגעת: טכנולוגיה חדשה תאפשר לכם למשש ולהרגיש עצמים דרך המסך

 

http://www.calcalist.co.il/internet/articles/0,7340,L-3523738,00.html

 

עוד מעט כל העולם יהיה אוטיסטי

צטט: hazan6969 2011-07-09 06:28:55

צטט: (--) 2011-07-09 05:37:07

דווקא מה שמיוחד בסוסים ואפשר לחוש אותו גם במבטם זה הרגישות האין סופית של שכבת התאים העוטפת את גופם לפעמים אפשר לראות איך העור שלהם רועד כולו למגע הכי קטן גם אוטיסטים רגישים מאוד למגע ולמרקם העור הוא לא בהכרח אשלייה שיוצרת את הנפרדות אלא מאוד יתכן שהוא דווקא תרגום קונקרטי של האור ולכן מאפשר את ההזדהות העור מאפשר את כל קשת הצלילים מתופים ועד מיתרים והוא זה שבפשטות מפריד בין פנים וחוץ ובין המופשט והמוחשי ובין האני לאתה זו הפרדה שנחוצה לשם חיבור כי הרי אין חיבור עמוק כליטוף או מגע ומכאן שזה דווקא קיומו של הזמן,זכרון,מקום ,מקור והגדרה שמאפשרים לנו לחוות קיום על זמני ללא תלות במקום ומקור דרך יחודנו אנחנו כלל השתיקה מולידה מילה והמילה שתיקה כקצב שמבטא את הפער הנסגר בין האני לאתה בגלל שהעור כגבול הזהות המוחלט מאפשר לנו לחוש כמופשט את המוחשי של האחר ולהפך דרך הפשטת האחר אנחנו חשים אותו חולקים את חושיו עם שלנו תחושת האשלייה הממאירה שעוטפת אותנו בקללת הבדידות והטיפשות והתסכול מקורה בכל שלא עם שכבת התאים שעוטפת את גופנו אנחנו מזדהים כגבול והגדרה אלא עם גבולות גסים של אינטרסנטים כחניים וקצרי ראות שאליהם אנחנו משתעבדים ומשעבדים כמדינות ועסקים וארגונים הנשלטים על ידי אנשים חסרי תחושת גבול שלכן כופים על סביבתם הרחבה את מחשבתם הצרה בגלל שהם שאין להם עור ולכן גם אין להם אור דווקא הרבה פעמים לאוטיסטים יש תחושה מאוד ברורה של ארגון וסדר שאינו מבוסס על כפייה בדיוק בגלל שהם חשים בעורם שכל אדם מוגבל בדיוק לעצמו ולכן אין סוף לאפשרויותיו כשכל הגבולות יתפתחו לבסוף לגבול הפרט אז נחייה ביקום שישקף ארגון נאור שבו כל מילה ומעשה של כל פרט יתפשטו ללא סוף וידהדו עם ודרך כל מעשה ומילה אחרת לעד כהצפה אין סופית של ידיעה שנוצרת כביכול מעצמה ובעצם מזרימה אין סופית של כל אדם ודבר מהפנים לחוץ בנדיבות שאין לה שיעור בדיוק בגלל שהיא תחומה בדיוק ליופיה של דמות האדם האמת שהדבר הכי משונה שזה כבר קורה כל הזמן אלא שהתפשטות זה תהליך שמאיץ ומציף את עצמו ואנחנו נמצאים כרגע בדיוק בשלב מסויים זה שנכון לנו התפשטות היא הצפה גם בגלל שהיא מכילה בתוכה את השלב הבא כתחושה מיידית ומוחשית וגם לתחושתי זה אחד הדברים שמחריגים הרבה אוטיסטים מהחברה כרגע זה לפחות מה שהבנתי גם מעצמי וגם מתגובות הסביבה אלי

הצורך ההגדרתי של האנושות, התיוג הקבוצתי שטחי לארגונים,מוסדות,מדינות... מקורו בתרגום כושל של הגדרת "האני", של תחימת הגוף. זה נכון שמרקם העור מסייע ביצירת הווה, כזה הנותן משמעות של מגע לזמן ולמקום, אולם הוא משכיח מרובנו את הקשר הבסיסי יותר הקיים בין כולנו, הוא מרחיק מ"ראייתנו" את התדרים המשותפים,את רקמת ההוויה. הוא גורם לאדם להרגיש בודד, מפוחד ,"מאלץ" אותו להדחיק את הפחד ע"י חיבורים מלאכותיים, לקבוצות, לעסקים,לארגונים, ....מייצר מנגנוני רוע המדחיקים את האחר והשונה...

כנראה,ואולי מעניין לברר מדוע זה כך,למה דווקא המגע ביחיד לפעמים אוטם אותנו לקשר הבסיסי לכלל

אני קורא מהשאלה הזאת תנועה של גבולות גם כשינוי הדרגתי של מרקם הקירות

המוחשיים והמופשטים

כי הרי גם קיר של בית וארגון זה השתקפות וביטוי פיזי או מופשט של עור

אולי אפשר לשאוב עידוד מהזיהוי הוודאי של תנועה מתמדת לקראת זהות העור עם האור

עצם העובדה שאנחנו משוחחים כרגע דרך קירות אור כמסכים

אפילו שזו עדיין טכנולוגיה מכוערת ומגושמת וטיפשית למדי

יכולה להצביע על כיוונה וטעמה של התפשטות התודעה לקראת קיום יותר סביר

 

קירות אטומים מבססים יחסים קרובים על הדרת והדחקת האחר

ולכן היחסים האלה גם סותרים את עצמם כי הרי כל אדם הוא אחר ודווקא אחרותו היא מה שמדליק בו

אבל הקירות הולכים ונעשים דקים

ולכן נראה לי שלאט לאט אנחנו מתחילים להבין את העניין