מאז שאני מכיר את עצמי, "אנחנו צריכים לדבר" דמה אצלי למצבו של יפני עברדיו טוקיו שצונמי אמור לנחות עליו בעוד ג' דקות. אי אפשר לברוח מזה. אי אפשר להינצל. רק לאחוז בתהילים ולהתפלל חרישית. אישית, אימצתי "אדון הסליחות...".
דבר אחד בלבד משתווה לקללה זו, והוא : "בוא נאכל ארוחת ערב אצל האמא שלי. יהיה כיף". במקרה זה, אני מעדיף לשיר "אל מלא רחמים".
אבל יש דבר גרוע מזה. ההתקפה ללא אתראה מודיעינית.
יושבים בבית, בבית קפה, באוטו, ופתאום, ללא אזעקה כלשהי, היא מיישרת מבט לקו האופק הכחול, ופותחת ב" אתה יודע...." ושולחת לנו את הטיל בין העיניים בלי יכולת תגובה או התחמקות או בריחה המונית.
בכל המקרים, התגובה שפיתחתי היא "אהבליות דרבנן". מוריד שני שליש עפעפיים, מעלה גבות, פותח חצי פה, ואומר : "אה?"
לפעמים, זה עובד.
יעקב
/null/text_64k_1#