הוספת תגובה

כשעוצמים את העיניים אפשר להקשיב פנימה, כשעוצמים את העיניים מתגלה קליידוסקופ. אכן רוב הזמן חולפים על פני הדברים ללא עומק. חלק ניכר מן ההנאה והסיפוק מן החיים, הם ביכולת לעבור מן השמיעה, ההסתכלות והדיבור - אל הממד הנפשי, הרוחני. זה שצריך עבורו מאמץ תודעתי כלשהו.' מאוד מתחברת לדברים שכתבת

מוצפת קצת, ממילותייך המתארות יפה כ"כ את תוכך, המאמר המצ"ב וגם על הפנים שלי ביחס לשפה, לקשב, לדיאלוג וגם להתבוננות.

עבורי שפה ודיבור לא פשוטים

מטבעי מדברת בשקט ומהר

נטיה לטון מתנצל

תימלול מחשבותיי לעיתים קשה

עסוקה מאוד באיך אחרים יקבלו את דברי

חוששת מתגובות כעס

מרגישה שלא באמת מקשיבים לי

ולפעמים לי אין את היכולת להקשיב

 

בחוץ בד"כ אני שותקת

בפנים ובמוכר (משפחה חברים) אני יכולה להיות גם דברנית לא קטנה.

 

עברתי תהליך לא פשוט שגרם לי (בעצם אישה מאוד מיוחדת דחפה אותי ) להתעמת מול הפער

הפנימי חיצוני

'התגלגלתי' לעבוד מול קהל וכבר כ-8 שנים עושה זאת.

ואחד הדברים שאני מאוד עסוקה בהם, ונעשתה גם דרך לא קטנה,  הוא המסר שאני מנסה להעביר והאופן בו המסר נקלט

 

אחד הספרים החשובים שקראתי (ולצערי לא סיימתי עד הסוף) נקרא מסרים-כיצד תפתחו כישורי תקשורת.

הפרק הראשון שלו "כישורים בסיסיים" עוסק בין היתר במחסומים להקשבה: השוואה, קריאת מחשבות, עשיית חזרות, סינון, שיפוט, חלימה בהקיץ, הזדהות, מתן עצות, וכחנות, הצורך להיות צודק, הסחת דעת ופייסנות.

 

יתכן ומחסומים אלו הם לא המונעים דיאלוג ברובד הרוחני עליו נכתב במאמר שצירפת, אבל נראה לי שהם חלק מכך

 

הרבה טמון ביכולת להקשיב אבל לא רק

כל אדם עם עולמו הפנימי  והשפה (בעיני)  היא הגשר בין העולמות

ושפה היא לא אבסלוטית וחד מימדית

אני לא אוהבת את הניב "שיח חירשים" כי לפעמים בין אנשים לא שומעים יש דיאלוג כנה יותר מבין אלו השומעים.

 

בס"ד
"כולם מדברים, אבל לא כולם מתקשרים. ואלה שמתקשרים לא תמיד משוחחים"
 

אכן, מהות החיבור והתקשור לא בהכרח מגיע מדיבור / שיחה. בעבודתי עם ילדים 'מיוחדים' ראיתי רבות את רמת התיקשור והחיבור שלא הגיע דרך שיחה כלל וכלל. בשנת 2002 עבדתי בירושליים עם ילדים שברגע שכולם היו מתחילים לבכות בבת אחת היינו מדליקים את הרדיו ושומעים על עוד פיגוע שהתרחש.

צ"ה יקרה, מיוחדים ומקסימים בעיני עד מאד דברייך ומצאתי בתוכי חיבור עמוק להם.. תודה על ההזמנה לדיון מקסים נפלא ומרתק זה, שבת מבורכת לטוב לך וליקירייך, מעיין

 

"יוצר העולמות בקע את חלונות הגוף כלפי חוץ, ועל כן אין האדם צופה כלפי פנים אלא מפזר מעייניו החוצה; אך פעמים נמצא אדם אמיץ לבב, המבקש לנטוע עצמו בחיי עולם, ובנשאו את עיניו כלפי פנים - זכה יזכה לבוא בסוד הייחוד של נשמתו." (מתוך האופנישאדים)

 

 

עולם הרוח. איזה עולם נפלא וחרישי. אבל האם באמת אפשר להתחבר אליו כאשר אנחנו כל כולנו נתונים לסערות של העולם "הזה" בו אנחנו חיים?
צריך איזה "מחסום" כנראה, כזה שמונע מבעדנו להיות בעירנות וקשב מלא לעולם הזה - על מנת להתרכז בעולם הרוח. לרב האנשים המחסום הזה או שלא קיים או שהוא מושתק. דווקא אלו שלא מצויים בקשב ועירנות מתחברים לעולם שאת מתארת ביתר קלות, ואותם מנסים כל הזמן להוציא משם.

תני לי כמה דקות של שקט. בהייה אל האופק בישיבה בחוץ. כמות המחשבות שרצות מצד אחד של הראש לצידו השני ללא שום קשר ביניהן מציפה וממלאה כל כך שאפשר לפעמים ל"אבד" זמן.
אולי הדרך לעולם הרוח עוברת ביוגה, מדיטציה, דברים שמעולם לא הצלחתי לעשות כי הרעש בראש רק מתגבר ברגע שאני מנסה להשתיק אותו.

צ"ה עולמך הוא אומנות רוחנית בעיני אני לא חדלה להתפעל האם כך את חווה את הדברים או כך את מעבדת אותם עבורינו? כך או כך זה עולם מופלא בעיני ומרגיע

אני צליל

משק כנפיו

של פרפר,

אגל טל

על מצחו

של הזמן.

 

אני הרחם

והרך הנולד,

החולמת

והחלום הנוצר

 

..........

באהבה

צ"ה הנפלאה,
את מתארת כאן מצב תודעתי של הרוח והנשמה
בו אין זמן

ואין עבר-הווה-עתיד
הכל חיי בבו-זמניות מעורבלת

ובמצב התודעה שלנו-
החיים בעולם תלת מימדי-

 אין יכולת לתפוס, מתוך מוגבלות המרחב הקיומי

בו אנו מצויים ביום יום

מלבד ברגעים של מדיטציה ותפילה.

תודה שהפנית אותי לצלול לעולם כל כך מיוחד
ולהקשיב לשפה המיוחדת הזו.:-))

שפה היא גם הקצה של משהו, סוג של מקום מוחשי... לכן כל כך התחברתי ל"אני פורשת 'כנף' ועוד 'כנף' ויודעת שעוד מעט יגיע המעוף ל'מקום" . הכנפיים בעולמי, הן דרכי תקשורת כל כך רבות. הן איך שאיבר משוחח עם איבר אחר בגוף, איך שחום נפגש עם קור, איך שרגש מתפתל לו בין הנוזלים, ואיך שנוף יכול לתקשר בלי מילה... כשכל הכנפיים הרוחניות האלו מגיעות למקום בו הן ו"אני " מתחברים לאחד, אז ישנה הבנה... ולשם כך השפה נבראה, כדי שנוכל להבין את עצמנו ואחד את השני. בסופו של דבר, כשנפתחים לסימנים כמו שאת קוראת להם, או למימדים הנוספים, קל יותר לתקשר ולהבין שכולנו נמצאים למעשה באותו המקום.

הבנתך את שפת העולם צ"ה, הזכירה לי את זה...

" זרם החיים הזורם בעורקיי

לילה ויום הוא הזורם בעורקי העולם

ומרקד בתנועות קצביות.

אלה אותם החיים החולפים ביעף בעליצות בין אבק

האדמה באין ספור עלי דשא

ומתנפצים כגלים סוערים של עלים ופרחים.

אלה אותם החיים שמנענעים אום בעריסת 

האוקיינוס של החיים והמוות, בגיאות ובשפל.

(רבינדראנת טגור) 

צ'ה יקרה, אני מתחברת מאד למה שכתבת. זה נכון, צריך מאמץ תודעתי עמוק יותר והתרכזות במשמעות הנאמר... "כולם מדברים, אבל לא כולם מתקשרים. את כותבת כל-כך יפה מתוך עולם פנימי יפהפה, ויודעת להוציא החוצה את תחושותייך במלים. מקסים!

 

 

 

 

 

 

 

 

כאן עומדים

כאן יושבים

כאן אנחנו

לתמיד

כאן 

לנצח

נצחים

ולנו אנו

מטרה

אחת

יחידה

להיות

לחיות

ומלבדה

אנחנו

חלוקים בכל

במראה דגל הלאום

וחלוקים במילות ההמנון

וחלוקים בחובות הנשים

חלוקים בעניין חישוב

האחוזים

ובציבורי

ובפרטי

ח

ל

ו

ק

י

ם

בכל דבר

אבל 

באחד

אנחנו

מאוחדים

בדאגה

לחיים

של

הילדים

וכל 

אחד

יבחר לו

את השיטה

המתאימה

עם הרגישות

בהתאמה

ויביט

לרגע

לסביבה

וילמד את

ההפתעה

שבהקשר

לעתיד הילדים

כולנו בני אדם 

מאוד דומים

ומאוד מאוחדים

 

 

מחמוד דרוויש

 

 

וגם יואב

 

 

עם הרבה מאוד כבוד

 

לכותבת, לפוסט, לקהילה 

 

 

 

 

 

 

 

צ"ה יקרה,

נגעת פה בנושא שמעסיק אותי מאוד מאוד. השפה ומה שבתוכה.
שתיקה מופגנת נתפסת בחווייתי תוקפנית, כמוּם של אילמות, והאילמות יוצרת חוויה של אלימות.

בדיון הקודם עלה נושא ההתבוננות, ואני מוצאת קשר חזק בין שפה מילולית לשפת העיניים.

אני חושבת שכישורי הפלט-קלט של שני אלה יוצרים שלםהיכול לראות כל שלם אחר ולהיראות על ידי כל שלם שהוא.

חיפשתי שיר שלי המבטא את תחושותיי בדיון זה ומצאתי הרבה:) בחרתי דווקא בשיר הנוגע באינטראקציה שיש למשוררת שבי עם הקורא המתבונן, וממנו אפשר לצאת, כמובן, לאינטראקציות שונות, גם אלה המובעות פה.

 

רַק אֲנָשִׁים  

הָעִוְּרִים לַמָּקוֹם

יְכוֹלִים לִרְאוֹת

אֶת תּוֹךְ שִׁירִי

וְלִשְׁמֹעַ

אֶת צְחוֹקוֹ הַשִּׁכּוֹר

מִתְגַּלְגֵּל וּמִתְגַּלְגֵּל

כְּשֶׁשְּׁנֵינוּ מֻטָּלִים

יְתוֹמִים

עַל דַּף תְּלוּשׁ.

 

 

תודה,

מזי