רעיון מצוין; ותודה לך, הדהדת לי משהו מהילדות בהודעה שכתבת;

צטט: בר ייאוש 2011-07-21 11:55:32

אחד הנימוקים שעלו נגד האלמואים שלי כפתרון לבעיית הלחץ הוא-התלות. אבל אין פתרונות אחרים שניתן לממש בקלות מהחור הקטן שלי בנגב.

כולנו תלויים במשהוא. בבני אדם בחפצים בהרגלים.

כולנו מציירים לעצמנו מציאות מסויימת ותחושת הביטחון שלנו תלוייה בהתקיימות שלה.

המטרה הנעלה ביותר היא תמיד להרגיש טוב עם עצמך. מה שעושה לך טוב הוא טוב.

סמוך על עצמך

"ברגע שאנו מתמסרים לרגשותינו הארץ משתנה, שוב אין חורף, אין לילה, אין טרגדיה, כל הרע נעלם ואפילו חובותינו נשכחים"
[ ראלף וולדו אמרסון ]

מה שכל כך יפה אתך ועם האלמואים ואפשר ללמוד מיכך - היא אהבה ללא תמאים, ללמוד לאהוב כל דבר בדיוק כמו שהוא ולדעת לקבל כל אדם כמו שהוא , לפעמים אנחנו עושים את זה למשהו מסובך יותר שאנו מחפשים משהו שיהיה דומה לנו גם אם אנחנו יודעים שזה בלתי אפשרי.

האהבה נמצאת אצל כל אדם בלב , לא כל אדם יודע לבטא אהבה , יש כאלה שלא יודעים לאהוב, אתה מרגש אותי

בפתיחות שלך ובמסירות שלך לאהוב ולהשתוקק להיות נאהב.

תודה לך

תודה לך בר יאוש

איזה מזל גדול נפל בחלקי

לקבל ממך כוכבים, מה אני עוד צריכה.

אני מרגישה איך החום מתפשט אצלי מהלב לכל הגוף - שימחת אותי מאוד.

כיף אמיתי.

תודה

איימי

"בכל אופן", המשיכה זדקה, מעמידה פנים שלא שמעה את השאלה, "בטח שמעת על אינשטיין, שאמר שאין זמן ולא חלל אלא איחוד של השניים. או קולמבוס, שהתעקש שמצדו השני של הים אין תהום אלא יבשה. או אדמונד הילרי, שהיה בטוח שהאדם יכול להגיע לפסגת האוורטס. או להקת
החיפושיות, שעשו מוסיקה שונה והתלבשו כמו אנשים שחיים לגמרי מחוץ לתקופה שלהם. כל אלה - ואלפי אחרים - חיו גם הם בעולם משלהם."

מעמיד הפנים

כל חיי הייתי מתחזה. אני לא מגזים. אפשר לומר שכל מה שעשיתי כל הזמן זה לנסות וליצור רושם מסוים של עצמי אצל אנשים אחרים. בעיקר כדי שיחבבו אותי או יתפעלו ממני. זה קצת יותר מסובך מזה, אולי. אבל אם לרדת לעצם העניין זה בשביל שיחבבו אותי, יאהבו אותי. יתפעלו ממני, יכירו בי, יריעו לי, מה שלא יהיה. אתה מבין את הרעיון. בבית הספר הצטיינתי, אבל בתוך-תוכי, המניע לכל העניין לא היה הרצון ללמוד או לשפר את עצמי אלא רק להצליח, להשיג ציונים טובים ולהתקבל לנבחרות הספורט ולהפגין ביצועים טובים. לקבל תעודה טובה או סמל ספורטאי מצטיין על הז'קט כדי להראות לאנשים. לא נהניתי מזה כל-כך כי תמיד פחדתי שלא אצליח די. הפחד עורר אותי להתאמץ מאוד כדי להצליח תמיד ולהשיג את מה שאני רוצה. אבל אז, כשהשגתי את הציון הטוב ביותר או התקבלתי לנבחרת הבייסבול העירונית או שכנעתי את אנג'לה מיד שתרשה לי לשים את היד על החזה שלה, לא הרגשתי שום דבר מיוחד מלבד אולי פחד שלא אהיה מסוגל להשיג את זה שוב. בפעם הבאה, או את הדבר הבא שארצה בו. אני זוכר איך הייתי למטה בחדר המשחקים במרתף של אנג'לה על הספה ושכנעתי אותה לתת לי להכניס את היד מתחת לחולצה שלה ואפילו לא ממש הרגשתי את החיות הרכה או מה שזה לא יהיה של השד שלה, כי הייתי עסוק לגמרי במחשבה, "הנה אני הבחור שמיד הרשתה לו להגיע איתה לשנייה". אחר-כך זה נראה לי כל-כך עצוב. זה היה בחטיבת הביניים. היא היתה נערה עם לב רחב מאוד, שקטה, עצמאית, מתחשבת - היא וטרינרית עכשיו, עם קליניקה משלה - ואני בעצם מעולם לא ראיתי אותה באמת, לא יכולתי לראות אלא את עצמי כמו שאני נראה בעיניה, בעיני המעודדת הזאת, אולי מספר שתיים או שלוש ברשימת הנערות המבוקשות ביותר בחטיבת הביניים באותה שנה.

דייוויד פוסטר וואלאס מתוך "ניאון ותיק וטוב" ב"ילדה עם שיער מוזר" 

בסיפור הידוע ביותר בקובץ, "ניאון ותיק וטוב", מספר אדם על הטיפול הפסיכולוגי שעבר, על האופן שבו הוא תמרן את הפסיכולוג שלו כדי להשיג התקדמות מדומה בטיפול, כך שהמטפל יהיה שבע רצון ממנו, יעריך את כנותו ויוכל מצדו להפגין בנינוחות סמכותית את הנוסחאות הפסיכולוגיות שבהן הוא מצויד. אולם הגיבור בסיפור הוא מתחזה, רק מתחזה; הוא מתאבד, ומגולל את הסיפור לאחר מותו. הסיפור נהפך להיות מעין כתב פרשנות גם להתאבדותו של וואלאס עצמו, משום שהוא מבאר את היחס שבין התחזות לבין דיכאון. "תמיד מדכא קצת לגלות שקל לתמרן מישהו", הוא כותב, בנימה פרדוקסלית של מלאות יהירה וריקנות חרדה. "הבעיה הבסיסית שלי היתה שבגיל צעיר בחרתי איכשהו לקשור את גורלי בזה של קהל הצופים המשוער של הדרמה של חיי, במקום בדרמה עצמה". ההתרחקות מ"הדרמה עצמה" משותפת לגיבורי הסיפורים של וואלאס; חלקם משתפים אתה פעולה ברצון, נוקמים באיזה אופן בעולם באמצעותה, גם במחיר איבוד עצמי, וחלקם נאבקים בה אל מול מפגש בלתי מתוכנן שמפנה אותם בעל כורחם אל עצמם. הם מגלמים את הסכנה שטמונה בקלישאה של להיות "אמריקאי מודרני טהור", כלומר בור שנמצא בטבורו של עולם, חומד משהו שלעולם לא יהיה לו, ומאוכזב באופן שלעולם לא יודה בו.

דייוויד פוסטר וואלאס מתוך "ניאון ותיק וטוב" ב"ילדה עם שיער מוזר"