לפעמים אני חושבת לעצמי - איזה בזבוז!
לו יכולתי לאהוב את עצמי בגיל 19 כפי שאני אוהבת את עצמי בגיל 39...
לו יכולתי לקבל בשמחה את הגוף שלי בגיל 19 (שלכל הדעות היה יותר "מתוח", צעיר ואטרקטיבי ממה שהוא היום) כפי שאני מקבלת אותו בגיל 39...
לו יכולתי להיות שלמה עם עצמי בגיל 19 כפי שאני שלמה עם עצמי בגיל 39...
איזה בזבוז!
אבל - כנראה שככה זה וזהו.
ככה זה עובד.
נרצה או לא...
והנה המשפט השלם ממנו מורכבת חתימתי -
"הגיל אינו מביא עמו חכמה, אבל הוא נותן פרספקיבה - והדבר העצוב הוא להביט אחורה ולראות פיתויים שלא נכנעת להם".
הגיל מביא שערות לבנות, עור פחות מתוח, קמטים, כתמים, מצבורי שומן קטנים...
אבל הוא מביא עמו את הפרספקטיבה להבין עד כמה כל אלו יכולים להיות מינוריים...
/null/text_64k_1#