.

צילום מתוך הגלריה איי

'לעתים קרובות הייתי נעה בין מבטאים, גבהים, או סגנונות תיאור שונים.

לפעמים המבטא שלי נשמע די מצוחצח ומעודן. לפעמים דיברתי כאילו

נולדתי וגדלתי בביבים. לפעמים הגובה היה רגיל, בזמנים אחרים הוא

היה עמוק כאילו חיקיתי את אלביס פרסלי. כשהייתי נרגשת, נשמעתי

כמו מיקי מאוס אחרי שנדרס על ידי מכבש קיטור - קול גבוה ושטוח.'

(דונה וויליאמס)

'כל דבר שקלטתי היה צריך להיות מפוענח, כאילו היה  צריך לעבור איזו

פרוצדורה מסובכת במעבר גבול, לפעמים אנשים היו צריכים לחזור על

משפט מסוים כמה פעמים עבורי כי הייתי שומעת אותו בחלקים, והדרך

בה המוח שלי היה חותך את משפטיהם למילים הותירה אותי עם מסר

מוזר ולא תמיד מובן. זה היה קצת כמו כאשר מישהו משחק עם כפתור

הווליום בטלוויזיה.'

(דונה וויליאמס)

'אפילו כיום, עדיין יש לי בעיה של אבדן הקשב. אני מקשיבה לשיר

האהוב עליי ברדיו ואז שמה לב שהחמצתי חצי ממנו. השמיעה

שלי נאטמת באופן לא צפוי. בקולג' הייתי צריכה כל הזמן לרשום

את ההרצאות כדי למנוע מעצמי לאבד קשב.'

(טמפל גרנדין)

'אני יכולה לבצע פעילות מוטורית אחת היטב. כשאני עובדת על

ציוד הידראולי כמו מחפר אחורי אני יכולה לתפעל בכל פעם מנוף

אחר בתזמון מושלם. מה שאינני יכולה לעשות הוא לתאם את

התנועה של שני מנופים או יותר בעת ובעונה אחת. אז אני מפצה

על כך על ידי תפעול של כל המנועים באופן עוקב, רציף ומהיר.'

(טמפל גרנדין)

'הן כילדה והן כמבוגרת יש לי קשיים לשמור על קצב. בקונצרט

כשאנשים מוחאים כף בהתאם למוזיקה, אני חייבת לחקות אדם

אחר היושב לצדי. אני יכולה לשמור על הקצב פחות או יותר

בעצמי, אבל זה קשה לי ביותר לשמור על תנועות קצביות בתיאום

עם אנשים אחרים או עם ליווי מוזיקלי.'

(טמפל גרנדין)

'המוח שלי הוא לגמרי חזותי ועבודה מרחבית כמו ציור היא מאוד

קלה לי. לימדתי את עצמי שרטוט תוך שישה חודשים. עיצבתי

מתקני פלדה ובטון גדולים לבקר, אבל לזכור מספר טלפון או

לחשב בראש - עדיין קשה לי. אני חייבת לרשום. כל פיסת מידע

ששיננתי היא חזותית. אם אני צריכה לזכור מושג מופשט

אני 'רואה' את העמוד בספר או את הרשומות שלי בעיני רוחי

ו'קוראת' דרכם את המידע. מנגינות הן הדבר היחיד שאני

יכולה לזכור בלי דימוי חזותי. אני זוכרת מעט מאוד ממה

שאני שומעת, אלא אם כן הדבר טעון רגשית או יכול לייצר

דימוי חזותי. בכיתה אני כותבת רשימות קפדניות, כי אני,

בוודאי, אשכח את החומר השמיעתי. כשאני חושבת על

מושגים מופשטים כמו יחסי אנוש בין-אישיים, אני משתמשת

בדימויים. למשל, יחסים בין אנשים הם כמו דלתות זכוכית

נעות. הדלת חייבת להיפתח בעדינות, אם בועטים בה

היא עלולה להתנפץ. אם הייתי צריכה ללמוד שפה זרה

הייתי חייבת לעשות זאת בקריאה, ולעשות זאת חזותית.'

(טמפל גרנדין)

'רעשים קולניים, פתאומיים, מקפיצים אותי, תגובתי אליהם היא

יותר עזה משל אנשים אחרים. אני עדיין שונאת בלונים, כי אני

אף פעם לא יודעת מתי יתפוצצו ויגרמו לי לקפוץ. רעשי מנוע

עם צליל גבוה מתמשך, כמו מייבש שיער ומאווררים בחדרי-שירותים

עדיין מטרידים אותי, בעוד שרעש מנועים בתדר נמוך לא.'

(טמפל גרנדין)

'להלן כמה מן הרעשים שעדיין גורמים לי מספיק מצוקה שעליי

לאטום את אוזניי כדי להימנע מהם: צעקות, מקומות הומים

ומרעישים, קלקר כשנוגעים בו, בלונים ואווירונים. כרבים רועשים באתרי

בנייה, מכשירי חשמל פועלים, צליל המרקרים כשצובעים משטחים

וזיקוקי-די-נור. לרות זאת, יש באפשרותי לקרוא ולנגן מוזיקה וישנם סוגים

מסוימים של מוזיקה שאני אוהב. למעשה כשאני מרגיש כעס וייאוש

מהכול, מוזיקה היא הדרך היחידה שלי להרגיע את עצמי מבפנים.'

(Jolliffe et al)

החיים היו פעם שורה מתוסבכת

כמו לומר שלך, ולהתכוון לשלי.

כמו להרגיש חולה, אבל לומר 'מרגיש טוב'

כמו להזמין חלב ולקבל יין.

כמו לראות עץ, ולומר כֶּרֶם.

...

(ונסה ריגל)

כל הקטעים לוקטו על ידי מתוך 'תסמונת אספרגר' מדריך להורים ולאנשי מקצוע / טוני אטווד