זינגוואלה -  על יחסי ציבור וטיבה של האמנות.

לפני כשבועיים נפתחה תערוכת ציורים של הזמר יהודה פוליקר ב"בית האמנים" - ת"א.

התערוכה זכתה לסיקור רב עוד בטרם נפתחה, במיטב טורי ההמלצות יצירותיו של פוליקר קפצו מול העיניים. כיון שלא הזדמן לי לבקר בתערוכה, אין באפשרותי לתת חוות דעת מקצועית.

לפני כחודש ליאור דיין (הבן של..) קיבל במה תקשורתית הדהדה כאשר יצא בתערוכה משותפת עם יחזקאל נפשי בתערוכה בבר של סלונה.

http://www.tam.co.il/12_10_2007/tarbut_telaviv.htm

אני לא מבקרת את עשייתם ולא רוצה להיכנס ולהגיב כעת לגבי איכות וטיב יצירותיהם, אלא להעלות דיון על חוסר שיוויון ההזדמנויות של אלו שזכו לחשיפה מתחום אחר מול אמנים נפלאים הטורחים שנים על עשיה טהורה ויוצאים בתערוכה ואינם זוכים לבמה תקשורתית. 

טוב, הדיון הזה מתקשר ישירות לדיון שאסתי העלתה כאן - על הקשר בין סיפור חייו של האמן לחשיפה שהוא מקבל.

כפי שכתבתי גם שם - התקשורת מחפשת פיקנטריה כי זה מה שמוכר - הרבה יותר מהאמנות עצמה.

זה עצוב אבל זה כך.

ואולי זו רק התגובה התקשורתית?

משום שב"חוגי האמנות" לא בטוח שזה מתקבל באותה אהדה, ואם כן, כנראה שמאוד רגעית.

לא ראיתי את עבודותיהם של פוליקר ודיין ג'וניור, ואין לי כוונות לחוות דעה עליהן מבלי שראיתי.

עינו של הקורא תימשך יותר לכתבה העוסקת ביצירותיו של בנו ונכדו של... מאשר לשם אלמוני יחסית שעל טיב עבודותיו אין עוררין. והרי מטרת העיתון למכור, ואם כתבה מסוג זה מעלה את הרייטינג שלו ולו רק באתר האינטרנט שלו, הרי שיצא נשכר, ואולי הצליח בשל כך למכור עוד שטחי פרסום.

במבחן התוצאה, צריך לבדוק לאורך זמן. האם אותו נכד או מוסיקאי, יחזור עוד חמש שנים עם תערוכה נוספת מוצלחת, ואם כן, האם יזכה לאותו חיבוק עיתונאי? האם יצליח למכור מעבודותיו בין תערוכה אחת לאחרת? 

אין כאן דיוק מתמטי. פה ושם צצים כשרונות שמסוגלים לכתוב, להלחין, להפיק, לצייר, לפסל ומה לא. נדיר אבל לא בלתי אפשרי. מאידך, בדרך כלל, כשרון בתחום מסויים או בתחומים קרובים אינו מעיד בהכרח על כשונות בתחומים אחרים.

פוליקר, אינו המוסיקאי הישראלי הראשון שמנסה את כוחו בציור. ישנם עוד. שחובקו לרגע קט על ידי התקשורת, והחיבוק פג ואתו באה השכחה והריק הגדול, אותו אין לאחל לאיש.

דבי, אני לא מדברת כאן על פרובקציה או ביוגרפיה צהובה שתופסת כותרת לשם "הבנת היצירה", אלא על הפריבילגיה של דמויות ידועות בקבלת הבמה מול העבודה הסיזיפית של אמנים איכותיים המתקשים לקבל חשיפה.

עדן, מסכימה איתך שמבחן הזמן הוא שישפוט האם מדובר ביוצר עם אמירה שתשאר או שמדובר בקפיצה זמנית באמצעות הרייטינג מתחום אחר. לי הפריע חוסר השוויוניות של הסיקור התקשורתי.

לא הייתי פוסלת על הסף.

פוליקר הוא לא סתם סלב.

הוא נתפס כאמן בעל עולם פנימי מרתק.

שיריו אותם כתב בעצמו, הצליחו לגעת ולרגש.

מה הפלא שציוריו מעוררים סקרנות ?

אגב, בימים אלו גם לבוב דילן יש תערוכת ציורים.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/925796.html

רותי דירקטור גם כתבה השבוע על חשיפת יתר . הזכירה את פוליקר, הזכירה גם את הבלגאן התקשורתי סביב התערוכה במוזיאון פתח תקווה. (גוזף דדון-ציון-הטרילוגיה הקולנועית)

פוליקר , כמו שדורית ציינה  , דמות מורכבת מעניינת  ואמינה .ולכן גם יש עניין לראות מה יצא תחת מכחולו.

הביקורת על חשיפת היתר שלו מתוקף היותו זמר ידוע  מתחלפת  ומתמתנת אצל דירקטור  

לנוכח הסימפטיה שתערוכתו מעוררת. מינורית, דיוקנאות עצובים  המשדרים אמינות.

לדבריה הביקורת על העניין התקשורתי מתחלפת בסמפטיה לנוכח  התערוכה . 

צטט: דבי לוזיה 2007-11-24 11:00:44

טוב, הדיון הזה מתקשר ישירות לדיון שאסתי העלתה כאן - על הקשר בין סיפור חייו של האמן לחשיפה שהוא מקבל.

כפי שכתבתי גם שם - התקשורת מחפשת פיקנטריה כי זה מה שמוכר - הרבה יותר מהאמנות עצמה.

זה עצוב אבל זה כך.

אכן זה מעלה חזרה לדיון את הקשר בין סיפור חייו של האומן לעבודותיו,אין בדעתי להעלות או להוריד מאיכות עבודותיו של פוליקר האומן זמר,שכבודו כזמר קיבל בזכות  

באשר לעבודותיו המוצגות בתערוכה

יש מקום לבקר כשם שמבקרים תערוכות בכלל

ותערוכות חדשות נוספות בעתיד יאפשרו למקמו בשיח האומנות

מחזיקה בדעתה של דבי באשר לכוחה של התקשורת לפיקנטי \ואו מוכר ,ומאחלת לפוליקר שימשיך ליצור עוד ועוד מה שיאפשר את רצף הקריאה של עבודותיו והן שיקבעו את מקומו כאומן. 

אני לא מבקרת את איכות וטיב היצירות של סלב זה או אחר, העניין המקומם הוא יחסי הציבור הנרחבים הניתנים לאמן שזו תערוכתו הראשונה.

בשורה התחתונה הרצון של האמן שמעז ויוצא בתערוכה ומציג את הקרביים שלו, הוא לקבל במה תקשורתית שיכתבו ויפרסמו את תערוכות ויבקרו במילה או שניים את עשייתו בעיתונות.

ומה שלי צורם שוב ושוב שיש הרבה פוליטיקה וסיבות אחרות הנכנסות לתקשורת לגבי איזו תערוכה לשים בכותרות ואיזו תערוכה לכתוב עליה, ורבים מהמקרים בהם אין קשר בין טיב האמנות המוצגת לכך שהתערוכה זכתה לסיקור תקשורתי.

פעמים רבות הקשר הוא כלכלי, פוליטי, חברתי, רייטינגי וכו'.

צטט: דורית ב. 2007-11-24 19:02:31

לא הייתי פוסלת על הסף.

פוליקר הוא לא סתם סלב.

הוא נתפס כאמן בעל עולם פנימי מרתק.

שיריו אותם כתב בעצמו, הצליחו לגעת ולרגש.

מה הפלא שציוריו מעוררים סקרנות ?

 

אגב, בימים אלו גם לבוב דילן יש תערוכת ציורים.

 

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/925796.html

בוב דילן מצייר כבר מעל 30 שנים, כבר בשנות ה70 על עטיפת אלבומו היה פורטרט עצמי שהוא צייר

היוזמה לתערוכה כפי שפורסם על ידי הגלריה היתה מתוך כוונה להראות את סך פעילותו של האמן ולא מתוך כוונה של בוב דילן לפתח קריירה של צייר.

סטיוארט סוטקליף מההרכב בראשון של החיפושיות עשה קריירה קצרה ומבטיחה כצייר

כשפוליקר או אסי דיין עושים תערוכת ציורים זה זוכה לחשיפה תקשורתית, זה ברור. (ניראה לי מוגזם לדרוש מאמן שתחביבו ציור לא להציג את שעשה ולהימנע מיחסי ציבור (לא ראיתי

לא את זו ולא את זו).

א' - יצירתיות תמיד מחפשת מגוון דרכי הבעה. גם פול מקארטני צייר, גם ג'וני מיטשל ציירה, שחקנים הופכים לבמאים, מוזיקאים הופכים לסופרים... ואם ה"נאשם" הוא דמות ידועה, אז ודאי שיהיה עניין לציבור לשמוע שהוא גם מצייר.

אני לא ממש יכולה  להאשים את התקשורת שהיא מדווחת על אנשים מפורסמים. (אני כן יכולה להאשים אותה בכך שהיא מפריזה, לפחות בארצנו הקטנטונת, בחשיבותם  של פוליטיקאים ועניינים פוליטיים-צבאיים; אין כמעט מגזין בכל סופשבוע נתון שלא מקדיש לפחות כתבה אחת לגנרל זה או  אחר. בינינו, זה נמאס לגמרי. שיחפשו אנשים מעניינים, לא חסרים סופרים, אמנים ואפילו אנשים "רגילים" שיש בסיפורם עניין עצום לציבור).

 ב' - את בטוחה, נורית, שאת יודעת מה השיקולים של עיתונים ומבקרים בפרסום ביקורות על תערוכות? הרי אין מקום ואי אפשר לכתוב על הכל. בוחרים תערוכה אחת בשבוע, או לפעמים שתיים בדוחק. ובוחרים, אני מנחשת, לפי הטעם האישי של הכותב. האם אך ורק שיקולים זרים מכתיבים את מה שמפורסם?

לפני איזה 27 שנים כשעבדתי בניקוי בתים ופוליקר עוד היה בבנזין

  הייתי עוזרת הבית שלו. וכבר אז הוא היה מצייר, אני זוכרת איך הציורים שלו חדרו בעוצמה לבטן.

ציורים ממקום פראי, כואב חשוף.

כול דבר אצלו אמנות, אפילו המרק שהיה מכין .

ביום הראשון שבאתי לנקות הוא לא היה, עמד כן ציור על הדלפק המטבח

עם ציור שמן גדול באדום ושחור.

בא לי לבכות מעוצמת התחושות שעברו שם.

כולי פירגון.

 נורית כתבת כל כך מדוייק :

"בשורה התחתונה הרצון של האמן שמעז ויוצא בתערוכה ומציג את הקרביים שלו, הוא לקבל במה תקשורתית שיכתבו ויפרסמו את תערוכות ויבקרו במילה או שניים את עשייתו בעיתונות."

לאמן חשוב היזון חוזר ליצירה שלו. לא פשוט להיחשף ולהציג את האמנות שלך שבאה מבפנים

ומותירה אותך חשוף ופגיע.

חשוב לאמן לדעת אם ידע לגעת.. אם  ידע להגיע למתבונן.

חשוב לו להגיע לקהל יעד גדול עד כמה שניתן.קהל שיהנה ויכיל את כל מה שהאמן רצה להביע ולהעניק לצופה.

לכן כל כך חשובה קבלת במה תקשורתית. חשובה גם בקורת שתנחה שתעיר ..

ניראה שלאמן רגיל, (עד כמה שיהיו עבודותיו מרהיבות) ללא סיפור תקשורתי , ללא קשרים, חשיפה תקשורתית כניראה תהייה בלתי אפשרית. חבל אפילו לטרוח וללכת ליחצן  ולזרוק סתם כספים,כי ההבטחות תהיינה אולי רבות אך בפועל התוצאות תהיינה לא משמעותיות.

חבל באמת שהאמן הוא זה שצריך לחזר אחרי התקשורת שתכתוב עליו, ולא להפך!! 

האמן  בסופו של דבר הוא זה הנותן חומר ותוכן לעיתונאים ולכתבים .. אז למה  זה לא הם  

שמחזרים לפיתחו?

צטט: רונתי 2007-11-25 15:15:12

....

אני לא ממש יכולה  להאשים את התקשורת שהיא מדווחת על אנשים מפורסמים. (אני כן יכולה להאשים אותה בכך שהיא מפריזה, לפחות בארצנו הקטנטונת, בחשיבותם  של פוליטיקאים ועניינים פוליטיים-צבאיים; אין כמעט מגזין בכל סופשבוע נתון שלא מקדיש לפחות כתבה אחת לגנרל זה או  אחר. בינינו, זה נמאס לגמרי. שיחפשו אנשים מעניינים, לא חסרים סופרים, אמנים ואפילו אנשים "רגילים" שיש בסיפורם עניין עצום לציבור).  ב' - את בטוחה, נורית, שאת יודעת מה השיקולים של עיתונים ומבקרים בפרסום ביקורות על תערוכות? הרי אין מקום ואי אפשר לכתוב על הכל. בוחרים תערוכה אחת בשבוע, או לפעמים שתיים בדוחק. ובוחרים, אני מנחשת, לפי הטעם האישי של הכותב. האם אך ורק שיקולים זרים מכתיבים את מה שמפורסם?

 

 

הי רונתי,

לא סתם כתבתי את שכתבתי, אלא מתוך ידיעה בשטח כיצד הדברים עובדים. היום אמן שמציג לא יסתפק רק בתערוכה, אם הוא רוצה שידברו עליו או שיזכירו את שמו הוא יפנה אל איש יחסי ציבור שידאג שהתערוכה שלו או ששמו יכנס אל מדורי האמנות או הרכילות.

פשוט מנסיוני כאוצרת ומתוך אחת שנעה בשטח אני רואה שחור על גבי לבן או לפעמים צבע על גבי כרומו, כיצד כותבי/ מבקרי אמנות בוחרים על מי לכתוב השבוע. השיקולים ממש לא שיקולים אמנותיים פרופר.

יש שיקולים של אתן לי ואתן לך, שיקולים כלכליים, חברתיים ומעל הכל שיקולי רייטינג.

זה עצוב , אז לפחות מה שנותר הוא לומר את הדברים.

וכמובן שאני חלילה לא מכלילה כאן הכללה גסה את כל כתבי ומבקרי האמנות ויש לזכור שגם הם כפופים למערכת עיתונאית משומנת שמצמפה מהם לכתבות מסוימות - כתבות רייטינג.