דמעות של אכזבה ממלאות לי את העניים.

הן מתחלפות תוך זמן קצר לייאוש. לאדישות.

התריסים נסגרים אצלי לא לפני שאני תולה בחוץ שלט ענק

"הצילו, אי אפשר ככה יותר. אני טובה, קחו אותי".

אנשים כבר לא מאמינים, אין להם סבלנות,

לא מוכנים להיות מורי דרך של אף אחד.

דור שלם נקבר, וכנראה שצריך לעבור כמה שנים, לצבור ניסיון

כדי להצליח להבחין, לתת צ'אנסים.

אולי פשוט צריך לבנות עולם חדש, לייצר הזדמנויות.

לא להיות בחסדם של אנשים אחרים, לא לחכות לתשובות.

לברוח מהרדיפה הנוראית הזאת

שלפני רגע רצינו,

להיות בראשה.