הגבול מתחיל ברגע שמרגישים מנוצלים ע"י הצד השני...כאן נפסקת הנתינה שלי! (כמובן שיש גבול גם בנתינה עצמה, לפני שמרגישים מנוצלים..נתינה אבסולוטית הגובלת באובססיה,מאוד לא רצויה ולא בריאה, ושם מאבדים את המרחב לאני שלך)
והכי חושב בעיני, שאף פעם לא לצפות שהצד השני יחזיר תמורה לנתינה (בוטל אצלי ספר החשבונות) או הצורך בהכרת תודה מהצד השני ..אני נותנת מאחר שלי זה עושה טוב ומספק!
יש ויש גבולות בכל מערכת יחסים חברית בין שהיא בזוגיות ובין שהיא בידידות רגילה .
אתה עוזר לחבר, במקום שהיה זקוק לך . הצפייה היא להוקיר לך תודה אפילו באופן סמלי.
היה ולמשל אתה חש ניכור, כמו שהבנדם מתאדה אתה מבין שמשהו משובש בקשר ולפעמים סוג של ניצול .
אם חשוב לך , תבדוק אם לא , לך לדרכך.
ומה לגבי נתינה לאדם זר? היכן אז הגבולות?
מי שרוצה להגן על עצמו יצהיר שלא איכפת לו ? האמת שאני לא ככ מאמיו לו
אישית אני מצפה ליחס הדדי ,זה לא עניין של פרייר .
לא עניין של אגו אבל יחס מנימלי ,תודה וכו.
המוטיבציה לנתינה לאדם זר היא לא אישית, אלא אידאולוגית חברתית והתמורה שהנותן אמור לקבל היא תחושה טובה עם עצמו.
הבעיה היא שגם שנותנים באופן לגמרי בלתי אישי ומתוך אידאולוגיה מצפים לאיזו נמיכות רוח והכרת תודה מהמקבלים מה שלא קורה באוכלוסיה שמרגישה שהיא אוכלוסייה מוחלשת ובעצם כל מה שנותנים לה זה פירורים ממה שנגזל ממה.
ואז יכולה לעמוד, אישה עתירת זכויות כמו גולדה, שבלעדיה כנראה שהביטוח הלאומי שלנו היה נראה כמו הרכבת התחתית בתל-אביב, מול צעירים זועמים בוואדי סליב שממש לא מעניין אותם מה היא עשתה עבורם, ובחוסר הבנה של הדדי של הסיטואציה לפלוט "הם לא נחמדים...."
/null/text_64k_1#