הדיון הזה מחזיר אותי לנושא שאנחנו תמיד מגיעים אליו: מושג הזמן.

נזכרתי במשהו שקרה לי לפני כמה שנים ועכשיו אני יכולה לתרגם אותו. 

טיילתי בשדה וענן של זבובונים רדף אחרי. ניסיתי להבין מה הם רוצים וגיליתי שהם רודפים אחרי הצל שלי, אז החלטתי להיות עץ בשבילם. "עץ" זו הוויה שיודעת את עצמה. שקט בתנועה. 

התנועה התזזיתית שלהם הפכה לתנועה מעגלית, הזמזום המעצבן הפך לצליל הרמוני, הצלחתי לחבר את הכל בלי הפרעות (קול, מראה ותנועה) לידיעה אחת, ואז הצלחתי להבין גם את מבנה הענן. 

הזבובים שהיו קרובים אליי נעו בתנועה ספירלית למעלה, נגד כיוון השעון. הרחוקים נעו בתנועה ספירלית למטה, עם כיוון השעון. התנועות שלהם התייצבו עד שנוצרה הרמוניה מלאה ואז הענן כולו הפך לעמוד מסתחרר שנע בשני הכיוונים בו-זמנית. 

ה"עץ" וה"ענן" הפכו ליישות אחת, בבואת מראה מושלמת. 

והבנתי איך נוצר הזמן.

במצב של הרמוניה מושלמת, כשאני "אחד" והרצון שלי אחד, התנועה המנוגדת ("עבר" ו"עתיד") מתלכדת, ואז "הכל הוא כלום". כלומר - אם הרצון שלי הוא שלי בלבד אני שלמה עם עצמי, אבל לא עושה כלום. אני רק צופה, וחווה את הזמן כנצח.

אם ה"אחד" הופך ל"רבים", כלומר הרצון שלי הוא התלכדות של הרבה רצונות משותפים, יש מקום להתפרסות, להתרחבות וליצירת מבנה מאורגן - כלומר, משמעות. במצב כזה אני "מתקשרת בשפה הטבעית" - כלומר, מגיבה ונמצאת באינטארקציה עם הסביבה, מחליפה מידע עם מי ש"מדבר" בשפה הזו (בדרך כלל, רק אוטיסטים וחיות...). במצב כזה אני חווה את הזמן כמימד, כ"זמן-מרחב".

אם ההרמוניה נשמרת אבל הסימטריה נשברת ה"זמן" נפרד מהמרחב והופך לציר חד-כיווני. במצב כזה אני יכולה לדבר או לנהל אינטראקציה מוחשית/מעשית עם הסביבה. אני יכולה להשתלב בחברה אם אין ניגודי אינטרסים - כלומר, קיימת כוונה אחת משותפת שמתבטאת בהרבה דרכים. בדרך כלל, בחברה נורמלית, יש תמיד אנשים שהכוונה שלהם מנוגדת לטבעם.

Betwixt mine eye and heart a league is took,
And each doth good turns now unto the other,
When that mine eye is famished for a look,
Or heart in love with sighs himself doth smother;
With my love's picture then my eye doth feast,
And to the painted banquet bids my heart:
Another time mine eye is my heart's guest,
And in his thoughts of love doth share a part.
So either by thy picture or my love,
Thy self away, art present still with me,
For thou not farther than my thoughts canst move,
And I am still with them, and they with thee.
Or if they sleep, thy picture in my sight
Awakes my heart, to heart's and eye's delight

Shakespeare's sonnets

צטט: ענתנוי 2011-09-01 10:49:43

 

 

אם ההרמוניה נשמרת אבל הסימטריה נשברת ה"זמן" נפרד מהמרחב והופך לציר חד-כיווני. במצב כזה אני יכולה לדבר או לנהל אינטראקציה מוחשית/מעשית עם הסביבה. אני יכולה להשתלב בחברה אם אין ניגודי אינטרסים - כלומר, קיימת כוונה אחת משותפת שמתבטאת בהרבה דרכים. בדרך כלל, בחברה נורמלית, יש תמיד אנשים שהכוונה שלהם מנוגדת לטבעם.

 

 

יכול להיות שה"הרמוניה" הנהוגה כיום,זו שמבוססת על הפרדת הזמן מהמרחב,אמנם מאפשרת מעשיות וקיום שהוא מוחשי יותר לסביבה הנוכחית אבל היא עדיין מנציחה סתירות ופרדוקסים מעצם טבעה,

זה שיווי משקל שהוא נח לאנשים שנהנים ומההפרדה בין המסכה למהות כשפע אפשרויות מדומה ולכאלה שמנצלים את חוסר הזהות בין הכוונה לטבע בשביל לקדם שאפתנות קצרת טווח שנתפשת כיום ככישורים חברתיים הכרחיים אבל זה לא מקרה שההרמוניה הזאת מתפוררת כל הזמן ובזמן אחרון אפילו ביתר שאת כשיותר ויותר אנשים קולטים שזה מצב שבו בעצם כולם יוצאים הכי מרומים והכי מופסדים מכל הכיוונים

בהחלט יכול להיות שעם הזמן נוצרת חברה שלא "מפרידה" את הזמן מהמרחב בצורה כל כך נוקשה ובחברה כזאת אפשר יהיה לנהל אינטראקציות מוחשיות ומעשיות שיבטאו גם את הסימטריות היותר גבוהות שאת מרגישה

עולם וחברה כזאת יהיו בוודאי נפלאים לאין שיעור מהחרא שבו אנחנו מתבוססים כיום

לא נראה לי שאדם שמודע לאפשרויות שאת מספרת יכול לקיים אינטראקציה מוחשית מהסוג שהיום נכפה על ידי הסביבה ולא לחוש הרבה מאוד עצב ועלבון והחמצה ואפילו כעס ומבוכה

לא רק שגם הסימטריות שאת מדברת עליהן מאפשרות מוחשיות ואינטראקציה מעשית אלא שהן מאפשרות כזאת ברמה הרבה יותר גבוהה אם לא ממש מופלאה

פשוט עוד אין לזה הרבה הבנה ותמיכה בסביבה

וממה שאני מבין זה אחד הדברים שהרבה אוטיסטים הכי סובלים ממנו