לכבוד

שר האוצר

מר רוני בר-און

שלום לך אדוני השר. החלטתי לעשות מעשה ולכתוב לך מכתב. לא, מעולם לא כתבתי לפוליטיקאי או לאיש ציבור, גם לא למערכות עיתונים. אבל איני יכול להבליג עוד.

מעט על הביוגרפיה האישית שלי – אני בסוף העשור החמישי לחיי, כך גם אשתי, דור שני להורים שעלו לארץ בתחילת שנות החמישים, הכירו במעברה, נישאו, הקימו משפחה, הולידו ילדים והתפרנסו בכבוד. אני הבכור מבין ארבעת ילדיהם, גדלתי והתחנכתי ברעננה, חניך תנועת נוער. שרתתי בנח"ל המוצנח   ובמילואים עד גיל 45 (ואני גאה בכך). אישתי דור שלישי בארץ, צאצאית למקימי העיר רעננה, מורה ואם בישראל, דור שני למחנכים. עד כאן ביוגרפיה ממש בנאלית. אישתי פנתה ללימודי הוראה ומשמשת כמורה לאנגלית ומחנכת בחטיבה העליונה. הקמנו משפחה, הולדנו 3 ילדים, בנינו בית, בני הבכור שירת בצה"ל ביחידה קרבית, ביתי משרתת  כעת ובני הצעיר מסיים השנה את בית הספר היסודי. משפחה ישראלית טיפוסית.

במהלך חיינו המשותפים נקלענו לעיתים ללחץ כלכלי, אתה בודאי יודע , כמו כולם. כשפניתי לאשתי והצעתי בעדינות שאולי תחפש קריירה אחרת, מכניסה יותר, היא הביטה בי בפליאה ובתימהון והשיבה שמעטים האנשים שקמים בבוקר ליום עבודה עם שיר בלב, ומעטים עוד יותר האנשים שקוצרים דיווידנדים בראותם את תלמידיהם מגשימים את מאווייהם   ומשתלבים כקצינים, משפטנים, מדענים, אנשי תקשורת ואפילו, רחמנא ליצלן  משתלבים בפוליטיקה. ואני נותרתי ללא מענה.

לפני מספר ימים הצטרפה אשתי להפגנת מורים באחד הצמתים בכביש מספר 4. לגמרי במקרה עברתי שם בעת ההפגנה. ראיתי אותה עומדת ומחייכת ונושאת שלט הקורא להפסיק ולבזות את המורים. כשעברתי לידה, צפרתי בכל כוחי כמו שמעולם לא עשיתי. וכשעברתי את הצומת, כך מבלי שליטה, הדמעות חנקו את גרוני, דמעות של עלבון. ורציתי לאמר לך אדוני השר, ורק בשמי אני אומר זאת, תפסיקו להעליב את המורים!. עם כל האיגודים מדברים על כסף – עם המורים מדברים על רפורמות. ואני רוצה לדבר על כסף. כן, כסף, אתה יודע?! דפי הנייר שנושאים דיוקנאות של מדינאים וסמלים לאומיים שבסופר ואצל הירקן מוסרים אותם ובתמורה מקבלים לחם ועגבניות. אדוני השר , בסעיף ההוצאות המשפחתי שלנו יש טלפון וחיבור לאינטרנט. המכשירים הללו לא נועדו לשרת את בית הספר, הם נועדו לשימושינו הפרטי. אבל מה לעשות, צריך לדבר עם תלמידים והורים וצריך לענות למיילים, כן על חשבוננו הפרטי. ולא שאינכם מתקצבים בתלוש השכר שיחות טלפון. אתם בהחלט מתקצבים "10 שקלים לחודש" (דמי השימוש החודשיים עולים פי 5), וכן, אתה מתקצב גם ביגוד, שהרי לא יעלה על הדעת שמורה יגיע לבית הספר בבלויי סחבות. תקציב ביגוד בהחלט נאה – 12 שקלים לחודש שהם 150 שקלים   לשנה. שאל נא את אחת ממזכירותיך האם תקציב זה יספיק לרכישת בגדים תחתונים.

שאלה נוספת לי אליך אדוני השר. האם זה רק נדמה לי או שמא יש בעמדתכם קורטוב של שוביניזם?. המורים, ובעיקר המורות, נתפסים אצל רבים כמפרנס מישני ואני יכול לשמוע את המשפטים של הפקידים המתנשאים – מה הן מיללות הקרקרניות האלה? טוב מה הן יכולות כבר לעשות – לקרוא במחאה פרוזה בפארק הירקון?

אם אתה מחייך בעקבות הפיסקה הזאת משמע יש דברים בגו.

על רכישת ספרים חדשים ועיתונות יומית אין מה לדבר, לא ממשכורתם, שלא לדבר על סרט הצגה תיאטרון או חלילה אופרה. מורה דל ברוח הוא מורה רע.

לא אדוני השר, המורים לא יכולים להוריד את השלטר של החשמל, לא לסגור את ברזי המים או להשבית את נמל התעופה. הם שומרי חוק. אבל אדוני השר המורים יושבים על השלטר החשוב מכולם. הם יושבים על השלטר של מוחות הילדים, של המדענים והמוסיקאים, הסופרים הרופאים והספורטאים. הם יושבים על השלטר שנקרא עתיד מדינת ישראל, ואתה ושותפיך לממשלה כמו גם הקודמים לך מתקשים להבין זאת.

אנקדוטה קטנה – לפני כשנתיים בית הספר שבו מלמדת אישתי ערך טקס לכל ילדי כיתות יוד לרגל קבלת תעודות זהות. הטקס נערך אל מול שפך נחל צין, בסמוך לקבר בן-גוריון, כאשר כל מחנך העביר לכיתתו   שעור קטן באזרחות וציונות, אתה יודע, הקלישאות האלה על נתינה ושיתוף וחזון. בסיום השיחה בחרה אשתי להקריא לתלמידיה את הפואמה של רוברט פרוסט "הדרך שלא בחרתי". אני ממליץ לך בחום לקרוא.

אינני יודע אם יביאו את המכתב לעיונך, אבל אם כן, אשמח אם תענה לי. ועוד דבר קטן, כשתפגוש את ראש הממשלה מסור לו איחולי החלמה (ולא אינני ציני) ולחש על אוזנו כי בעת שיפקיד את גופו לניתוח יעמדו סביבו טובי הרופאים בארץ. אתה יודע, הם גם היו פעם תלמידים של מערכת החינוך. וכשראש הממשלה יחלים ויחזור למלא את תפקידיו הרבים ויביט על עוזריו וממלאי התפקידים הרגישים ביותר, אלו שהם השפיץ, חוד החנית, טובי בחורינו – שיזכור, הם תוצר של מערכת החינוך, ואם חפצים אנו בדור המשך של כמותם, תפסיקו להעליב את המורים.

כן, ועוד דבר קטן  לראש הממשלה. שנינו חולקים אהדה לאותה קבוצת כדורגל אנגלית – מנצ'סטר יונייטד- בסוף שנות החמישים הייתה זאת אחת מקבוצות הפאר של אירופה. כתוצאה מאירוע טראגי (התרסקות מטוס) ניספו מרבית שחקניה. אולם במקום לשקוע בתהומות נטל אחד מקברניטי הקבוצה את היוזמה ובנה את הקבוצה מחדש. הוא נקרא סר מאט באזבי ולקבוצתו הודבק הכינוי "התינוקות של באזבי" שהם הנערים הצעירים שנטל למלא את מקום הניספים, והצעיד אותם לעבר התהילה.

אני בטוח שראש הממשלה יבין מה הנמשל.

בכבוד רב

שמוליק אהרון