ככה ברצינות, זה באמת עניין של השקפת עולם.
אנושות זהו הזן היחיד שיודע בהכרה שימות. זה לבד תיק לא קטן.
יש כאלה שמדחיקים, יש כאלה שבוחרים להאמין בעולם הבא, יש כאלה שמנסים לעבוד על הטבע [הקפאות, שיבוטים, השתלות ומה לא] ממציאים תיאוריות שיקלו עלינו [כמו זאת שמה שחשוב זה שרידת הגנים. אנחנו רק הסוסים המוחלפים בדרך] וגם כאלה שמבזבזים את נס הבריאה הזה על מאבק שבו הם מסרבים להסכים ליטול בו חלק.
יש גם את דרך ההשלמה. מין מצב של נבילה שהמוות בסופה הוא סוג של גאולה משמוצו החיים.
נכון. תהליך לא פשוט [יש ספר לא רע בכלל של אושו בעניין] שבו לומדים לזרום. להתחבר לטבע ולהיות חלק ממנו. כל מה שמתחיל סופו להגמר ולהתחיל מחדש בדור חדש וחוזר חלילה. זה נפלא שהטבע מתחדש ואנחנו חלק מזה ומותנו הוא תנאי להמשך החיים. החומר והגנים ימוחזרו להמשך.
ומה שנשאר זאת ההכרה שעצם הוולדנו הוא תוצאה של אין סוף הסתברויות שכולן ללא יוצא מהכלל הביאו להוולדנו. מי שנולד הוא נצר של נצחונות אינסופיים. הבחירה האבולוציונית האולטימטיבית והמוכחת. ואת כל העבר המפואר הזה אנחנו מורישים לצאצאינו מתוך ההכרה שאנחנו טבעת חיונית בשרשרת הזאת. שאנחנו נגדע את השרשרת?
אפשר להישיר מבט ולהסכים.
ומי שמסכים כבר אין לו ממה לפחד [זה רק האגו שוב תופש תחת]. החיים מקבלים את הפרופורציות הנכונות, הכל הגיוני. המלחמות והמאבקים נהיים סרי טעם. אפשר לדלג על קטנוניות ושטויות [כי... מה זה כבר משנה]. וחיים בלי פחד זאת איכות חיים אחרת לגמרי. אפשר להתפנות לדברים החשובים באמת. לראות את התמונה הגדולה. להיהנות מהזכיה הגדולה ולחיות את הקדנציה ככה שלא תהיה תחושת בזבוז.
בקיצור מאמי... תזרמי.
/null/text_64k_1#