הוא הכיר בחורה מרשימה. היא היתה נאה מאד, נעימה, סמנכ"לית חברה, היתה לה דירה, הקרינה בטחון. הוא התאהב בה, הרגיש שתוכל להעניק לו את הביטחון הנפשי והכלכלי לו נזקק אל מול חוסר הביטחון שבפנים. עבד במשרה יציבה אך צנועה. היא קיבלה אותו כמו שהוא. זה אפילו התאים לה. הם נישאו ונולד להם ילד. במהלך חמש שנים מאז היכרותם איבדה את משרתה, מכרה את הדירה בניסיון לבנות עסק, איבדה את רוב הכסף והחלה יושבת בבית בהרגשה שאין לה תקומה, מדוכאת וחסרת יוזמה, מסרבת להיעזר בטיפול.

הוא התמלא תסכול, חרדה, חוסר אונים וכעס. הרגיש שהפרה את החוזה הבלתי כתוב ביניהם. עדיין אהב אותה עמוק בלב אבל התסכול הלך וגבר. לא יכול היה לשאת את הדיכאון והחידלון שהקרינה. נהיה כעוס בכעס של תסכול, החל לאבד סבלנות ולשקול גירושין.

הצעתי לו שנשחק במשחק של המצאת סיפור. אני אשאל שאלות והתשובה הראשונה שתעלה על דעתו לכל שאלה תסייע לסיפור להיבנות. הסיפור שנבנה בהדרגה היה סיפורו של רופא בכפר נידח במאה השש עשרה. הוא מתאהב ונישא. בהמשך נכנסת אשתו להריון וקורעת ללדת. הוא שם בלידה יחד עם המיילדת. למרות שהוא עושה את כל שביכולתו היא נפטרת בלידה וגם התינוק נולד ללא רוח חיים. הוא שוקע באבל כבד. מתוך אהבתו הגדולה לאשתו שנפטרה אינו חש מוטיבציה לשקם את חייו האישיים, אבל לאחר תקופה הוא מתחיל להקדיש את עצמו כל כולו, באכפתיות עצומה, לטיפול באנשי הכפר.

לאחר שסופר הסיפור עלתה השאלה מהו המסר שמעביר לו האיש שבסיפור. הוא השתהה זמן מה וענה: "גם כשהחיים קורסים - תמיד יש דרך נוספת לתת ולאהוב".

כשהגיע לפגישה הבאה סיפר שהספור "הלך אתו" כל השבוע ויצר בו שינוי. הוא נשטף בגל של רוך כלפי אשתו. נזכר באהבה ובחום שהיו ביניהם. אכפתיות, אהבה ורוך נפתחו מחדש ועמם נכונות לעודד, לשוחח ולתת לה מרחב . 

לאתר של נורית מרכוס