עבורי כתיבה, כל סוג של כתיבה, היא צורך פנימי מאוד חזק, סוג של קתרזיס, אני כותבת מגיל מאוד צעיר למגירה, סגנון הכתיבה בעיקר שירה ומידי פעם דפי הגיגים.

מה שמשך אותי לדה מארקר מלכתחילה הוא עניין הבלוג האישי שרץ במקביל לדיונים, אני שקופה, מי שקורא את הבלוג לא יצירה אחת אלא רצף, ידע מי אני מבפנים, ועם זאת מה שמתפרסם הוא על קצה המזלג, רוב הכתיבה היא למגירה.

אני לוקחת בחשבון שברגע שפירסמתי ברבים זה כבר לא שלי, והקורא מפרש מעצמו, מאיפה שנוגע בו, אנחנו שיקוף של עצמנו אחד בשני, כך גם בכתיבה.

הכתיבה שלי לגמרי רגשית, כי אני רגשית, חשובה לי אסתטיקה, ואני שמה דגש על אסתטיקה כמו בחיים כך בכתיבה.

לא חושבת לפרסם אי פעם בפומבי את כתבי היד, אבל גם לא חושבת להשמיד.

אחד הדברים שהכי הכאיבו לי בגירושין, הוא לקיחת כתבי היד שלי ע"י האקס, זה היה כמו שמישהו נכנס לי לגוף ומנסה לגנוב את הנשמה, כוחנות לשמה , רק מי שכותב יבין את המשמעות ואת הכאב.

זמירה, אני מגיל צעיר כותבת יומן אישי עם כל החוויות(הטובות והלא טובות) מחשבות הגיגים,הכתיבה היא כלי מדהים לסידור ובהירות של המחשבות,רצונות,תשוקות שלנו, בכתיבה אנחנו מעלים את המחשבות הראשוניות שלנו, לפני שזה עובר את הצנזורה הפנימית והמגבילה שלנו. ולפני שהאגו שלנו מגיב לכך(האגו שמנהל אותנו רוב חיינו ומעדיף אותנו בשליטה גמורה.) זהו כלי נוסף למודעות עצמית. דרך אמיתית לנהל עם עצמנו דיאלוג כנה ומתמשך.
בגיל 16 בקיבוץ קרה לי מקרה מכוער, שגרם לי להפסיק לכתוב ביומן לתקופה ארוכה, כמו שאתם יודעים בקיבוץ כולם נדחפים לעניינים לא להם, והחברים שלי בקיבוץ ידעו שאני כותבת יומן, חיטטו לי בדברים האישים שלי, ומצאו את היומן וקראו בו.... למחרת קמתי ועזבתי את הקיבוץ..

את על..... ושבוע טוב 

צטט: מינואט 2011-09-18 07:45:42

לא חושבת לפרסם אי פעם בפומבי את כתבי היד, אבל גם לא חושבת להשמיד.

 

 

אחד הדברים שהכי הכאיבו לי בגירושין, הוא לקיחת כתבי היד שלי ע"י האקס, זה היה כמו שמישהו נכנס לי לגוף ומנסה לגנוב את הנשמה, כוחנות לשמה , רק מי שכותב יבין את המשמעות ואת הכאב.

 

בחרתי  מתוך תגובתך את שני המשפטים האלה שכל כך מהותיים בעיני ושייכים ומסבירים זה את זה.

להשמיד יומן זה להשמיד משהו מאיתנו.לא פלא שרוב האנשים,גם המפורסמים ובעלי שם,משאירים את היומנים ומסתכנים בפרסומם אחרי מותם.

אני לא רוצה לחשוב בכלל על ההרגשה הנוראית שנגרמת לך בגלל הבריונות של אקסך.

מאוד מאוד מבינה ללבך.

חיבוק,ומקווה שתמצאי את הדרך להחזיר אותם למקום אליו הם שייכים.

 

צטט: יונת77 2011-09-18 09:23:02

זמירה, אני מגיל צעיר כותבת יומן אישי עם כל החוויות(הטובות והלא טובות) מחשבות הגיגים,הכתיבה היא כלי מדהים לסידור ובהירות של המחשבות,רצונות,תשוקות שלנו, בכתיבה אנחנו מעלים את המחשבות הראשוניות שלנו, לפני שזה עובר את הצנזורה הפנימית והמגבילה שלנו. ולפני שהאגו שלנו מגיב לכך(האגו שמנהל אותנו רוב חיינו ומעדיף אותנו בשליטה גמורה.) זהו כלי נוסף למודעות עצמית. דרך אמיתית לנהל עם עצמנו דיאלוג כנה ומתמשך.
בגיל 16 בקיבוץ קרה לי מקרה מכוער, שגרם לי להפסיק לכתוב ביומן לתקופה ארוכה, כמו שאתם יודעים בקיבוץ כולם נדחפים לעניינים לא להם, והחברים שלי בקיבוץ ידעו שאני כותבת יומן, חיטטו לי בדברים האישים שלי, ומצאו את היומן וקראו בו.... למחרת קמתי ועזבתי את הקיבוץ..

את על..... ושבוע טוב 

ואוווווווווו...........

ובגיל 16.

גיל כל כך רגיש.

מעשה אמיץ עשית...ובזה בעצם אמרת אמירה שמן הסתם מלווה אותך גם עכשיו.

דרך נהדרת לנהל עם עצמנו דיאלוג....בדיוק.

הקול הפנימי שמלווה אותנו כל הזמן...בא לביטוי.

בפרספקטיבה של זמן...היומן הוא זה שמזכיר לנו מי אנחנו גם אם שכחנו בדרך ...

זה אוצר למי שיודע להשתמש בו.

לפעמים זה שורף....ואני מוצאת עצמי מתרחקת ממנו כמו מאש.

גם את על ה24 המזורגג הזה...

(חיבוק במקום)

 

צטט: לחפשולאבד 2011-09-18 10:26:17

צטט: מינואט 2011-09-18 07:45:42

לא חושבת לפרסם אי פעם בפומבי את כתבי היד, אבל גם לא חושבת להשמיד.

 

 

אחד הדברים שהכי הכאיבו לי בגירושין, הוא לקיחת כתבי היד שלי ע"י האקס, זה היה כמו שמישהו נכנס לי לגוף ומנסה לגנוב את הנשמה, כוחנות לשמה , רק מי שכותב יבין את המשמעות ואת הכאב.

 

בחרתי  מתוך תגובתך את שני המשפטים האלה שכל כך מהותיים בעיני ושייכים ומסבירים זה את זה.

להשמיד יומן זה להשמיד משהו מאיתנו.לא פלא שרוב האנשים,גם המפורסמים ובעלי שם,משאירים את היומנים ומסתכנים בפרסומם אחרי מותם.

אני לא רוצה לחשוב בכלל על ההרגשה הנוראית שנגרמת לך בגלל הבריונות של אקסך.

מאוד מאוד מבינה ללבך.

חיבוק,ומקווה שתמצאי את הדרך להחזיר אותם למקום אליו הם שייכים.

 

זמירה,

הוא החזיר לי את כתבי היד לפני כחודשיים, שש שנים אחרי שלקח אותם.

 

 

צטט: מינואט 2011-09-18 10:51:34

צטט: לחפשולאבד 2011-09-18 10:26:17

צטט: מינואט 2011-09-18 07:45:42

זמירה,

הוא החזיר לי את כתבי היד לפני כחודשיים, שש שנים אחרי שלקח אותם.

 

שמחה לשמוע...ועדיין התחושה מן הסתם יותר גרועה מאשר אם היו פורצים לך את הכספת.

למרות שכפי שמה זה חשוב כתבה,לפעמים אנחנו בהתנדבות ומתוך בחירה,משתפים מישהו בקטעי היומן שלנו.

ולא כך היה המקרה שלך....יומנים כבני ערובה.

טוב,העיקר שזה נגמר..:-))))

 

 

 

צטט: לחפשולאבד 2011-09-17 15:14:12

צטט: מזה חשוב 2011-09-17 10:44:26

. למה? כי לא הכל בא לי להוציא לאחרים ובכל זאת לא בא לי על בטן נפוחה  -  

ועוד תחושה אישית: תרבות הפייסבוק, בה כל חשיפה היא לגיטימית לא מתאימה לי. וזו רק אני.

 

אחד הדברים שעוזרים לנו לסדר את המחשבות במיוחד בזמנים של בלבול וסערה...זאת כתיבה.או שיחה.

מילים.תבניות.

כמוני כמוך,לא הכול אני יכולה להגיד לאחרים גם אם ממש קרובים.לא בגלל הסודיות אלא בגלל שאין מצב שמישהו יבין בדיוק כפי שאנחנו מבינים באותה נקודת זמן את התחושות והמחשבות שלנו.

לגבי תרבות החשיפה וההתערטלות כמו גם הריאליטי הנמוך.....אני לגמרי מסכימה אתך.

לא בשבילי.

 

מילים.

כמו שמופיע בחתימתך, אבל עוד...

לא רק נכס, גם אמצעי.

ה"צורך" להלביש מילים, לדייק אותן - מאפשר חשיבה מאורגנת והתבוננות שפעמים רבות מפתיעה את היוצר עצמו.

כתיבת יומן, כמו המילים עצמן, הינה מטרה ואמצעי בעת ובעונה אחת.

מניסיוני - הכתיבה "לעצמי" מאפשרת לי להביא את הדברים החוצה (לכשבחרתי לעשות זאת) באופן שבו הם נהירים גם לאחר.

צטט: לחפשולאבד 2011-09-19 11:55:53

1.למה אנחנו כותבים יומן?

המון סיבות -

• לפעמים - זה כמו ללכת לשירותים (-: יוצאים יותר קלים, יותר "נקיים", עם מקום חדש להכיל דברים חדשים.
• לפעמים - זה מתוך היעדר אוזן קשבת, או מתוך החוויה שלנו שאין מי שיבין את מה שאנחנו רוצים לאמר.
• לפעמים - כהנצחה. כל כך הרבה חוויות שכחתי... כל כך הרבה רגעים נעלמו מזכרוני. אם שמור לי משהו כתוב עליהם, הרווחתי!
• לפעמים - הצורך להלביש מילים על המחשבות/רגשות/חוויות הופך את אלו האחרונים לארציים יותר, אפשריים יותר, מובנים יותר (לי. ומכאן גם היכולת שלי להסביר אותם החוצה).
• ועוד המון סיבות...
• לפעמים - סתם כי אני "צריכה".

כותבת כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי.

2.האם אתם מתארים מאורעות או בעיקר רגשות או/ו הגיגים?

גם וגם וגם וגם.

לפעמים רוצה לכתוב על רגשות ומחשבות ומוצאת את עצמי כותבת מאורעות. וזה מעצבן אותי... אבל גם מאפשר לי לשים לב שכנראה עדיין קשה לי לגעת במקום ההוא, שנורא רציתי לכתוב עליו, ולכן אני "מקשקשת" לעצמי כל מיני קשקושים מסביב.

3.האם יצא לכם לקרוא בפני מישהו קרוב פרקים או שורות נבחרות מתוך היומן?

מעט, אבל קרה. זה היה טוב... (לא נתתי לקרא. הקראתי. להטעמה יש פה ערך, מבחינתי)

4.האם כשאתם כותבים את הדברים ביומן,אתם חושבים לפעמים על צורת הכתיבה בגלל האפשרות שמישהו יקרא אותם בעתיד?

לא יודעת אם במודע, אבל בטוחה שעושה את זה (כשקוראת בדיעבד דברים שכתבתי, בטוחה שעושה את זה).

5.האם היומן הוא חומר גלם לספר שאתם מתכננים לכתוב בעוד 20 שנה?

לא. ולא בגלל שלא אכתוב ספר. זה פשוט... איך אספרסו אומר? משעמם טיכו...

6.אם נסכים שאנחנו רוצים להיות מובנים לאחר...ושהאחר יכיר אותנו כפי שאנחנו...אז האם לא יהיה זה נכון להגיד שקריאת היומנים שלנו על ידי האחר,יתן לו את התמונה הכי נאמנה למי שאנחנו?

לא. אם מתייחסים ליומן כאל מטרה מוגמרת, אז אולי זה היה נכון. בהתחשב בעובדה שאצלי היומן הוא הרבה יותר "אמצעי" מאשר מטרה - אז זה כמו לתת למישהו לטעום את העוגה לפני אפיה...

7.אם סעיף 6 נכון...אז למה אנחנו כל כך מפחדים שמישהו יקרא בהם?

גם אם סעיף 6 לא נכון - זו שאלה מצוינת.

לפני 5 שנים נסעתי לשבוע של צלילות. פרט לצלילה - רציתי להיות לבד. לקחתי איתי את כל מה שכתבתי עד אותו יום (כל הבגאז' היה מלא!) מתוך מטרה לקרא בהפסקות בין הצלילות.

באמצע אותו שבוע עברה בי מחשבה...

מה יקרה אם אמות בדרך הביתה בתאונת דרכים או משהו כזה... והיומנים ישמרו עד שיגיעו ילדיי לגיל בגרות וימסרו להם לקריאה??? מה יקרה אם הם יגיעו לידי ההורים שלי? ו/או עוד אנשים היקרים לליבי...

באותו רגע קמתי - ושרפתי הכל. הכל!!!!!!!!

לא נשאר דבר מאז...

עד היום לא בטוחה אם אני מצטערת על כך או לא...

במובן מסוים - זה היה ניקוי נהדר!

8.מה זה בעצם,אישי???????.

 

צטט: rona nesher 2011-09-19 11:55:53

צטט: לחפשולאבד 2011-09-17 15:14:12

צטט: מזה חשוב 2011-09-17 10:44:26

 

מילים.

מניסיוני - הכתיבה "לעצמי" מאפשרת לי להביא את הדברים החוצה (לכשבחרתי לעשות זאת) באופן שבו הם נהירים גם לאחר.

 

כל כך כל כך נכון גם לדעתי.

תוספת מבורכת לדיון שמאוד קרוב ללבי.נושא היומנים והיחס אליהם.

( הערת שוליים-כמובן שכשהעליתי את הדיון הזה חשבתי על המקרה המצער שתיארת בדיון שלך,כשמייל לעצמך הגיע...למקום אחר.)

 

 

צטט: rona nesher 2011-09-19 12:05:23

צטט: לחפשולאבד 2011-09-19 11:55:53

1.למה אנחנו כותבים יומן?

המון סיבות -

• לפעמים - זה כמו ללכת לשירותים (-: יוצאים יותר קלים, יותר "נקיים", עם מקום חדש להכיל דברים חדשים.
• לפעמים - זה מתוך היעדר אוזן קשבת, או מתוך החוויה שלנו שאין מי שיבין את מה שאנחנו רוצים לאמר.
• לפעמים - כהנצחה. כל כך הרבה חוויות שכחתי... כל כך הרבה רגעים נעלמו מזכרוני. אם שמור לי משהו כתוב עליהם, הרווחתי!
• לפעמים - הצורך להלביש מילים על המחשבות/רגשות/חוויות הופך את אלו האחרונים לארציים יותר, אפשריים יותר, מובנים יותר (לי. ומכאן גם היכולת שלי להסביר אותם החוצה).
• ועוד המון סיבות...
• לפעמים - סתם כי אני "צריכה".

כותבת כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי.

2.האם אתם מתארים מאורעות או בעיקר רגשות או/ו הגיגים?

גם וגם וגם וגם.

לפעמים רוצה לכתוב על רגשות ומחשבות ומוצאת את עצמי כותבת מאורעות. וזה מעצבן אותי... אבל גם מאפשר לי לשים לב שכנראה עדיין קשה לי לגעת במקום ההוא, שנורא רציתי לכתוב עליו, ולכן אני "מקשקשת" לעצמי כל מיני קשקושים מסביב.

3.האם יצא לכם לקרוא בפני מישהו קרוב פרקים או שורות נבחרות מתוך היומן?

מעט, אבל קרה. זה היה טוב... (לא נתתי לקרא. הקראתי. להטעמה יש פה ערך, מבחינתי)

4.האם כשאתם כותבים את הדברים ביומן,אתם חושבים לפעמים על צורת הכתיבה בגלל האפשרות שמישהו יקרא אותם בעתיד?

לא יודעת אם במודע, אבל בטוחה שעושה את זה (כשקוראת בדיעבד דברים שכתבתי, בטוחה שעושה את זה).

5.האם היומן הוא חומר גלם לספר שאתם מתכננים לכתוב בעוד 20 שנה?

לא. ולא בגלל שלא אכתוב ספר. זה פשוט... איך אספרסו אומר? משעמם טיכו...

6.אם נסכים שאנחנו רוצים להיות מובנים לאחר...ושהאחר יכיר אותנו כפי שאנחנו...אז האם לא יהיה זה נכון להגיד שקריאת היומנים שלנו על ידי האחר,יתן לו את התמונה הכי נאמנה למי שאנחנו?

לא. אם מתייחסים ליומן כאל מטרה מוגמרת, אז אולי זה היה נכון. בהתחשב בעובדה שאצלי היומן הוא הרבה יותר "אמצעי" מאשר מטרה - אז זה כמו לתת למישהו לטעום את העוגה לפני אפיה...

7.אם סעיף 6 נכון...אז למה אנחנו כל כך מפחדים שמישהו יקרא בהם?

גם אם סעיף 6 לא נכון - זו שאלה מצוינת.

לפני 5 שנים נסעתי לשבוע של צלילות. פרט לצלילה - רציתי להיות לבד. לקחתי איתי את כל מה שכתבתי עד אותו יום (כל הבגאז' היה מלא!) מתוך מטרה לקרא בהפסקות בין הצלילות.

באמצע אותו שבוע עברה בי מחשבה...

מה יקרה אם אמות בדרך הביתה בתאונת דרכים או משהו כזה... והיומנים ישמרו עד שיגיעו ילדיי לגיל בגרות וימסרו להם לקריאה??? מה יקרה אם הם יגיעו לידי ההורים שלי? ו/או עוד אנשים היקרים לליבי...

באותו רגע קמתי - ושרפתי הכל. הכל!!!!!!!!

לא נשאר דבר מאז...

עד היום לא בטוחה אם אני מצטערת על כך או לא...

במובן מסוים - זה היה ניקוי נהדר!

8.מה זה בעצם,אישי???????.

 

 

אני קוראת אותך וכמעט קוראת את עצמי....:-)

אגב,בפסקה 3 גם אני התכוונתי להקראה ולא למתן היומן בידי מישהו לקריאה.(שמעתי שהמילה להקריא-אינה תקנית.פתאום דווקא כאן מאוד חשובה לי התקניות.לך תבין)

שרפת אותם.

ואוווו.

חשבתי על זה לא פעם.אבל לא.

אין לי בעיה להשאיר אותם לבן שלי.

בערך היחיד שמבין אותי.ואני אותו.

איפה היומנים מונחים?

האם במקום מוגן? סגור?רחוק מעין זר?

האם בחדר על השולחן,גלוי לכל?

חשבת על זה???????

פעם עלה כאן דיון מעניין על נושא היומנים של ילדנו....

האם נקרא בהם?

מתי כן? מתי בשום אופן לא?

נושא מרתק....

טוב....הפלגתי....

 

 

אני קוראת אותך וכמעט קוראת את עצמי....:-)

אולי יש משהו בתאריך לידה בכל זאת???

אגב,בפסקה 3 גם אני התכוונתי להקראה ולא למתן היומן בידי מישהו לקריאה.(שמעתי שהמילה להקריא-אינה תקנית.פתאום דווקא כאן מאוד חשובה לי התקניות.לך תבין)

שרפת אותם.

ואוווו.

חשבתי על זה לא פעם.אבל לא.

האמת? זה היה אימפולסיבי לחלוטין. לא חושבת שעצרתי לחשוב... ולא לספור עד 10.

יש בי שמחה ויש בי אבל. יש געגוע ויש שחרור.

לא מצטערת.

אין לי בעיה להשאיר אותם לבן שלי.

בערך היחיד שמבין אותי.ואני אותו.

איפה היומנים מונחים?

האם במקום מוגן? סגור?רחוק מעין זר?

האם בחדר על השולחן,גלוי לכל?

חשבת על זה???????

בוודאי.

אצלי הם היו מונחים בצנעה, רחוקים מעין זרים (וגם מעיני בני הבית) אך לא נעולים או מוגנים בקפידה.

ובפעם ששכחתי אחד על השולחן... וקראו בו בלי לבקש רשות...

זה היה מאוד לא נעים - אבל זה היה לטובה (-:

פעם עלה כאן דיון מעניין על נושא היומנים של ילדנו....

האם נקרא בהם?

מתי כן? מתי בשום אופן לא?

נושא מרתק....

טוב....הפלגתי....

 

יופי שהפלגת!

(וביננו? פתאום נהיה יותר כיף פה... ויש תכנים לדבר בהם, ויש שיח מעניין)

 

האם הייתי קוראת ביומנים של ילדיי?

הייתי רוצה להיות "נורא בסדר" ולהגיד שלא.

אבל חוששת שזו לא האמת...

מניחה שהייתי קוראת.

הייתי נותנת לזה המון תירוצים (ומצליחה לשכנע את עצמי שזה נכון), אבל גם זו לא ממש אמת...

אולי זו חטטנות/סקרנות גרידא - למתרחש בנפשותיהם של היקרים לי מכל.