אם הממשלה עושה את זה, ובתי ספר עושים את זה -- מדוע שהמשפחות לא יעשו את זה גם הן ? 

"כיצד מערכת החינוך יכולה להעביר מסר לאוכלוסייתה, ממין זכר וממין נקבה כאחד שאין להשיג את הדברים באמצעות הכוח -- כאשר מערכת החינוך עצמה בנוייה על "אינוס" אוכלוסייתה כדי להשיג את יעדיה, דבר הנותן כמובן לגיטימציה לשימוש בכוח!!?" 

כפיה בבתי הספר היא דבר מיושן

אחת התופעות המפליאות והמביכות ביותר שעל הבמה החינוכית הנוכחית בארץ היא הפופולריות הגוברת של הכפיה, בצורה זו או אחרת, בשימוש בה ככלי לגיטימי לקידום מטרות החינוך. בזמן שהעולם כולו נראה כי מגביר באטיות, אולם יותר מתמיד, את מודעותו לעובדה שכוח הוא לא שיטה יעילה כדי להשיג יעדים בני-קיימא, פלח אחד מתרבותנו -- פלח מאוד חשוב, הממונה על הכנת הדור הבא -- נראה שהוא מכוון בעקשנות לכיוון ההפוך.

למעשה, בזמן שאנחנו עוברים דרך העשור השני של המאה ה-21, אנחנו עדים לתופעה אשר לפני שבעים שנה בקושי, איש שפוי לא היה חולם שהיא תופיע. מי, בשלהי מלחמת העולם השניה, היה אומר בביטחון כלשהו שהשימוש בכח על מנת לישב סיכסוכים בין מעצמות-העל יהיה לנחלת העבר? מי היה מנחש, בעיצומה של מלחמת קוריאה, שאפילו המימסדים הצבאיים הגדולים והמודרניים ביותר יהיו במהרה מחוסרי אונים בנסותם לכפות את רצונם אפילו על המדינות הקטנות ביותר כמו קפריסין, לבנון, ניקראגואה, אפגניסטן, קובה והאיטי לאחרונה, ואלה הם רק כמה מהן? מי, בשיא עוצמתו של סטלין בשנות ה-40 המאוחרות, היה מספיק טיפש כדי לנבא שאחדות מהרודנויות הקומוניסטיות יודחקו הצידה על ידי אותה אוכלוסיה אשר פעם שלטו בה ביד ברזל? נכון, את השרידים הכואבים של הכוח הברוטלי אפשר לראות בשפע בעולם של היום במרכז אמריקה, במזרח אירופה, בסין, בדרום-מזרח אסיה, בעירק, באירן, ובמקומות שונים באפריקה. אולם בכל מקום, אפילו האנשים שבשילטון (בעלי השררה) יודעים שהפעמון מצלצל ללא רחם לסמכותיות הבלתי מרוסנת, ואנשים בעלי אמון וסבלנות אין קץ יגעים בשקט ובחריצות על מנת

ל ע ק ו ר   א ת   ה כ ו ח   מ ת ו ך   י ח ס י   ה א נ ו ש .

כל זה ברור למשקיף הקפדני, אשר אפילו ריבוי העצים אינו מפריע לו לראות את היער. אולם למרות שהעולם מתקדם ומקבל את חופש הדיבור, את חופש הבחירה ואתהדיון הפתוח כשיטות פוריות יותר לפתרון בעיות ולקידום הגזע האנושי, האנשים האחראים על חינוך ילדינו תובעים בקול, יותר מתמיד, את החלתן של משמעת ומגבלות יותר מחמירות. אני אינני יכול לראות כל הגיון בדבר, האם הינכם יכולים? אם כפיה איננה מפיקה תוצאות בכל תחום אחר, מה מביא מחנכים, אשר נולדו וגדלו בארץ, לחשוב שהיא תפיק תוצאות בבתי הספר כאן?

אני ער כמו כל אחד אחר לבעיות אשר בתי ספר מתמודדים עימן. במילה אחת, הם אינם מפיקים את הסחורה. הלקוחות שלהם, התלמידים, נמלטים מהם במספרי שיא; אלה שנשארים נראה שאינם עושים מה שנדרש מהם. בוגרים הם לעיתים קרובות בלתי חברתיים, בלתי מוסריים, ובלתי כשירים. איזושהי מחלה כללית מתפשטת בכל המערכת, החל ממנהלים וכלה במורים ותלמידים. מה שאנחנו מוצאים היא הסימפטומטולוגיה של מערכת על סף קריסה ערכית כתוצאה מהתישנות וחוסר שייכות. אין תרופה אשר ניתנה במשך השנים האחרונות ואשר פעלה. ריפוי קסמים כלשהו איננו נראה באופק. כל אלו הן חדשות מדכאות.

מה שקורה בין מחנכים הוא שהם איכשהו דורכים על המקום מתוך המצב המיואש שלהם. כמובן, במקום לבדוק, לחדש, ולבנות מחדש את מערכת החינוך מהיסוד ועד הטפחות, כפי שהיה עליהם לעשות, הם מחפשים עוד פלסטר להדביק.  מה שלא כל כך מובן הוא הכיוון אשר רבים  מהם  נראה כי נעים לעברו, הכיוון של הגברת הלחץ על התלמידים -- בדיוק סוג המהלך עליו כולנו מותחים ביקורת כאשר הוא נעשה בהקשר אחר כלשהו. כך, אנחנו רואים הצעות החל ממשמעת יותר חמורה, יותר שיעורי-בית, יותר קורסי חובה, יותר שליטה על הזמן הפנוי, וכלה ביותר עונשים על עבודה אקדמית ירודה בבית הספר. אף אחד מהשיעורים של העבר ושל ההווה כנראה לא משפיע על האנשים אשר מציעים את ההצעות האלו. היכן הם היו כל השנים האלו? האם המחנכים אשר מציעים את ההצעות האלו עברו את הקורסים בהיסטוריה שלהם? האם הם קיבלו ציונים טובים ב"אקטואליה"?

עלי לומר בבירור, כדבר אשר חל באופן אוניברסלי, שבבתי הספר אצלנו, כמו בכל מקום אחר, כל הצעה לרפורמה המבוססת על צורה כלשהי של כפיה, מועדת לכישלון, והיא מוטעית במהותה. זו בדיקת לקמוס אשר אפשר להשתמש בה לאורך ולרוחב. הגיע הזמן שהקהל יבהיר לועדות בית הספר, למנהלים, למורים ולמשרד החינוך שהצעות כגון אלה הן בלתי מקובלות, ואין להביאן בחשבון. אינני מאמין שיש מרפא-כל פשוט כלשהו לבעיותיהם של  בתי הספר היום, אם כי מה שאני כן יודע הוא, שמה שלא ננסה, חייב להיות מבוסס על כיבוד החופש של התלמידים ושל המורים לבחור לעצמם את נתיביהם, ולהביע את דעתם. 

צטט: זכויות הפרט 2011-09-23 22:24:49

 

 

אם הממשלה עושה את זה, ובתי ספר עושים את זה -- מדוע שהמשפחות לא יעשו את זה גם הן ? 

 

על פי הניסיון שלי עם הורים ומשפחות - אחרי שהם מבינים את המשמעות של צביטה או סוג אחר של גרימת כאב, הם מפסיקים לעשות את זה.

עדיין, ליאור, על בית הספר, באותה מידה כמו על המשפחות, להימנע מלעבור לסדר היום על ההתנהגות של חבריהם. עליהם לשמור על מסגרת של חוק וסדר -- שהם יסודות המשמעת. ובמידה ומישהו מגיש תלונה נגד מישהו אחר, על שניהם, בית הספר ומשפחה, להתייחס לתלונה -- ולדון בה: כל מוסד לפי קנה המידה והצביון שלו כמובן. 

צטט: זכויות הפרט 2011-10-29 18:16:08

 

 

עדיין, ליאור, על בית הספר, באותה מידה כמו על המשפחות, להימנע מלעבור לסדר היום על ההתנהגות של חבריהם. עליהם לשמור על מסגרת של חוק וסדר -- שהם יסודות המשמעת. ובמידה ומישהו מגיש תלונה נגד מישהו אחר, על שניהם, בית הספר ומשפחה, להתייחס לתלונה -- ולדון בה: כל מוסד לפי קנה המידה והצביון שלו כמובן. 

 

 

אתה צודק בכל מה שאמרת כאן,

אבל -

אני מנסה להפנות כאן את תשומת הלב למשהו שאיננו נחשב בדרך כלל להתנהגות שמפֵרה את המשמעת או החוק, ובעיני רבים אינה חורגת מהמקובל, מה גם שהקורבנות אינם כאלה שיכולים להגיש תלונה. דיברתי עם הורים בנושא הזה של צביטה בלחי ושל דרכים אחרות של "הבעת חיבה" הגורמות כאב (אגב באחד מספרי "הילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס יש קטע בנושא הזה), ועבור חלקם הגישה שאני מציג כאן הייתה חדשה ומפתיעה. כאשר ההורים מבינים זאת (אני מדבר כמובן על הורה נורמטיבי, לא מתעלל או משהו כזה), הם מפסיקים עם זה. 

שתי התופעות נובעות מאותו המקור ליאור: סמכותנות ופטרנליזם של המבוגרים כלפי הילדים והנוער. 

"אין אנו זקוקים שיאמר לנו באם להיות קפדנים ומחמירים או מתירנים עם ילדינו. מה שכן נחוץ לנו הוא לרכוש כבוד לצורכיהם, רגשותיהם, וייחודיותם, באותה מידה כמו לשלנו עצמנו." 

[ מתוך, "ההקדמה למהדורה האמריקאית", נובמבר 1982, "לטובתך -- אכזריות סמויה בגידול ילדים ושורשי האלימות", מאת, אליס מילר ]  

http://www.nospank.net/fyog2.htm 


"בניגוד לאמונות המקובלות בדרך כלל ולאימתם של הפדגוגים, אינני יכולה ליחס משמעות חיובית כלשהי למילה פדגוגיה. אני רואה אותה כהגנה עצמית מצידם של המבוגרים, כמניפולציה הנגזרת מהעדר חופש ומחוסר הביטחון שלהם, אשר ללא ספק אני יכולה להבין אם כי אינני יכולה להתעלם מהסכנות הטמונות בה. אני יכולה גם להבין מדוע עבריינים נשלחים לכלא, אולם אינני יכולה לראות כיצד שלילת החופש והחיים בבית הסוהר, המכוונים בשלמותם לקונפורמיות, ציות וקבלת מרות וכניעה, יכולים באמת לתרום לשיפור, למשל, התפתחותו של האסיר. ישנו במילה פדגוגיה רמז למטרות מסוימות שהחניך/ה אמור/ה להשיג -- וזה מגביל את האפשרויות של התפתחותם מלכתחילה. אך דחייה כנה של כל צורות המניפולציה ושל הרעיון לקבוע יעדים, אין פירושה שפשוט עוזבים את הילדים לגורלם. כי ילדים זקוקים למידה גדולה של תמיכה רגשית וגופנית מהמבוגר. תמיכה זו חייבת לכלול את המרכיבים הבאים אם ברצוננו שיפתחו את מלוא הפוטנציאל שלהם:

   1. כבוד לילד.
   2. כבוד לזכויותיו.
   3. סובלנות לרגשותיו.
   4. נכונות ללמוד מהתנהגותו:

       (א) אודות טבעו של הילד כיחיד;

       (ב) אודות הילד שבהורים עצמם;

       (ג) אודות טבעם של החיים הרגשיים, אשר ניתן לצפות בהם באופן הרבה יותר ברור אצל הילד

            מאשר אצל המבוגר בגלל שהילד מסוגל לחוות את רגשותיו בעצמה הרבה יותר גדולה

            ובצורה אופטימלית, בהרבה פחות התנכרות מאשר המבוגר."   

[ מתוך, "פדגוגיה ממלאה את צרכי ההורים, לא את צרכי הילדים" מתוך הפרק, "האם קיימת פדגוגיה בלתי-מזיקה?", "לטובתך -- אכזריות סמויה בגידול ילדים ושורשי האלימות", מאת, אליס מילר ]

http://www.nospank.net/fyog11.htm 

"...בחברה מודרנית, דמוקרטית, כשרוצים לפתח דיאלוג - דרושה ההקשבה לרצון ולצורך של הילדים שלנו, של היום, כאן ועכשיו. לשם כך אנחנו צריכים להסכים שהפעוט שלנו – אינו המשך ישיר שלנו, אלא ישות נפרדת מאיתנו, שיש לה צרכים, רגשות ומחשבות משל עצמה. כמו שכתב המשורר הלבנוני גובראן חליל ג'ובראן בדבריו על הילדים, מתוך ספר הנביא:

"ילדכם אינם ילדכם כי פרי געגועי החיים אל עצמם,

באים המה דרככם אך לא מכם,

חיים עמכם אך אינם שיכים לכם.

תנו לילדכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם, כי להם הגיגיהם.

גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם

כי נשמתם מסתופפת בבית המחר - שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.

אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם

אך אל לכם לעשותם כמותכם,

כי החיים פניהם קדימה לא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול."

ג'ובראן חליל ג'ובראן 1883 – 1931 משורר לבנוני נוצרי....."   

[קטע, "ואולי נצמצם את הסמכות ההורית?", מאת, רינה יצחקי.]  

צטט: זכויות הפרט 2011-11-13 14:04:07

 

 

שתי התופעות נובעות מאותו המקור ליאור: סמכותנות ופטרנליזם של המבוגרים כלפי הילדים והנוער. 

 

 

"אין אנו זקוקים שיאמר לנו באם להיות קפדנים ומחמירים או מתירנים עם ילדינו. מה שכן נחוץ לנו הוא לרכוש כבוד לצורכיהם, רגשותיהם, וייחודיותם, באותה מידה כמו לשלנו עצמנו." 

[ מתוך, "ההקדמה למהדורה האמריקאית", נובמבר 1982, "לטובתך -- אכזריות סמויה בגידול ילדים ושורשי האלימות", מאת, אליס מילר ]  

http://www.nospank.net/fyog2.htm 


"בניגוד לאמונות המקובלות בדרך כלל ולאימתם של הפדגוגים, אינני יכולה ליחס משמעות חיובית כלשהי למילה פדגוגיה. אני רואה אותה כהגנה עצמית מצידם של המבוגרים, כמניפולציה הנגזרת מהעדר חופש ומחוסר הביטחון שלהם, אשר ללא ספק אני יכולה להבין אם כי אינני יכולה להתעלם מהסכנות הטמונות בה. אני יכולה גם להבין מדוע עבריינים נשלחים לכלא, אולם אינני יכולה לראות כיצד שלילת החופש והחיים בבית הסוהר, המכוונים בשלמותם לקונפורמיות, ציות וקבלת מרות וכניעה, יכולים באמת לתרום לשיפור, למשל, התפתחותו של האסיר. ישנו במילה פדגוגיה רמז למטרות מסוימות שהחניך/ה אמור/ה להשיג -- וזה מגביל את האפשרויות של התפתחותם מלכתחילה. אך דחייה כנה של כל צורות המניפולציה ושל הרעיון לקבוע יעדים, אין פירושה שפשוט עוזבים את הילדים לגורלם. כי ילדים זקוקים למידה גדולה של תמיכה רגשית וגופנית מהמבוגר. תמיכה זו חייבת לכלול את המרכיבים הבאים אם ברצוננו שיפתחו את מלוא הפוטנציאל שלהם:

   1. כבוד לילד.
   2. כבוד לזכויותיו.
   3. סובלנות לרגשותיו.
   4. נכונות ללמוד מהתנהגותו:

       (א) אודות טבעו של הילד כיחיד;

       (ב) אודות הילד שבהורים עצמם;

       (ג) אודות טבעם של החיים הרגשיים, אשר ניתן לצפות בהם באופן הרבה יותר ברור אצל הילד

            מאשר אצל המבוגר בגלל שהילד מסוגל לחוות את רגשותיו בעצמה הרבה יותר גדולה

            ובצורה אופטימלית, בהרבה פחות התנכרות מאשר המבוגר."   

 

[ מתוך, "פדגוגיה ממלאה את צרכי ההורים, לא את צרכי הילדים" מתוך הפרק, "האם קיימת פדגוגיה בלתי-מזיקה?", "לטובתך -- אכזריות סמויה בגידול ילדים ושורשי האלימות", מאת, אליס מילר ]

 

http://www.nospank.net/fyog11.htm 

 

 

"...בחברה מודרנית, דמוקרטית, כשרוצים לפתח דיאלוג - דרושה ההקשבה לרצון ולצורך של הילדים שלנו, של היום, כאן ועכשיו. לשם כך אנחנו צריכים להסכים שהפעוט שלנו – אינו המשך ישיר שלנו, אלא ישות נפרדת מאיתנו, שיש לה צרכים, רגשות ומחשבות משל עצמה. כמו שכתב המשורר הלבנוני גובראן חליל ג'ובראן בדבריו על הילדים, מתוך ספר הנביא:

 

"ילדכם אינם ילדכם כי פרי געגועי החיים אל עצמם,

באים המה דרככם אך לא מכם,

חיים עמכם אך אינם שיכים לכם.

תנו לילדכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם, כי להם הגיגיהם.

גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם

כי נשמתם מסתופפת בבית המחר - שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.

אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם

אך אל לכם לעשותם כמותכם,

כי החיים פניהם קדימה לא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול."

 

ג'ובראן חליל ג'ובראן 1883 – 1931 משורר לבנוני נוצרי....."   

 

[קטע, "ואולי נצמצם את הסמכות ההורית?", מאת, רינה יצחקי.]  

 

 

בחמודרנית, דמוקרטית, כשרוצים לפתח דיאלוג - דרושה ההקשבה לרצון ולצורך של הילדים שלנו, של היום, כאן ועכשיו. לשם כך אנחנו צריכים להסכים שהפעוט שלנו – אינו המשך ישיר שלנו, אלא ישות נפרדת מאיתנו, שיש לה צרכים, רגשות ומחשבות משל עצמה. כמו שכתב המשורר הלבנוני גובראן חליל ג'ובראן בדבריו על הילדים, מתוך ספר הנביא:

"ילדכם אינם ילדכם כי פרי געגועי החיים אל עצמם, 

באים המה דרככם אך לא מכם, 

חיים עמכם אך אינם שיכים לכם. 

תנו לילדכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם, כי להם הגיגיהם. 

גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם 

כי נשמתם מסתופפת בבית המחר - שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם. 

אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם 

אך אל לכם לעשותם כמותכם, 

כי החיים פניהם קדימה לא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול."

ג'ובראן חליל ג'ובראן 1883 – 1931 משורר לבנוני נוצרי

לא עם כל מה שאליס מילר אומרת אני מסכים, אישית אני מעדיף בהרבה את הגישה של יאנוש קורצ'ק, ובהרצאותיי להורים אני מסתמך בעיקר עליו, גם מכיוון שהוא מרבה להתייחס ללבטים ולקשיים שמביאים את ההורים למחשבות השגויות ולהתנהגויות המזיקות, ומדבר מתוך הבנה של אותם לבטים. זה דבר שאני מתקשה למוצאו אצל אליס מילר, אבל אולי אני טועה, כי סה"כ לא קראתי עדיין מספיק מכּתביה. בכל אופן, מאוד מומלץ לקרוא מה שהיא כותבת.

לגבי ג'ובראן - גם אותו מאוד מאוד מומלץ להכיר, לבד מ"הנביא" יש ספר בעברית של סיפורים קצרצרים שלו עם אמירות מאוד מתריסות ובלתי שגרתיות בכל מיני היבטים של החיים. יש לו עוד ספרים מומלצים, אבל אני מכיר אותם  בגרסתם הערבית, אני לא יודע אם תורגמו לעברית.

ו"אולי נצמצם את הסמכות ההורית" - מאמר שמאוד כדאי לקרוא, במיוחד בימים האלה, כשמדברים כל כך הרבה על "סמכות הורית" כאילו זו איזו מנטרה וכאילו זה הפתרון לכל  הבעיות.

צטט: liordagan 2011-11-17 11:09:59

צטט: זכויות הפרט 2011-11-13 14:04:07

שתי התופעות נובעות מאותו המקור ליאור: סמכותנות ופטרנליזם של המבוגרים כלפי הילדים והנוער. 

"אין אנו זקוקים שיאמר לנו באם להיות קפדנים ומחמירים או מתירנים עם ילדינו. מה שכן נחוץ לנו הוא לרכוש כבוד לצורכיהם, רגשותיהם, וייחודיותם, באותה מידה כמו לשלנו עצמנו." 

[ מתוך, "ההקדמה למהדורה האמריקאית", נובמבר 1982, "לטובתך -- אכזריות סמויה בגידול ילדים ושורשי האלימות", מאת, אליס מילר ]  

http://www.nospank.net/fyog2.htm 


"בניגוד לאמונות המקובלות בדרך כלל ולאימתם של הפדגוגים, אינני יכולה ליחס משמעות חיובית כלשהי למילה פדגוגיה. אני רואה אותה כהגנה עצמית מצידם של המבוגרים, כמניפולציה הנגזרת מהעדר חופש ומחוסר הביטחון שלהם, אשר ללא ספק אני יכולה להבין אם כי אינני יכולה להתעלם מהסכנות הטמונות בה. אני יכולה גם להבין מדוע עבריינים נשלחים לכלא, אולם אינני יכולה לראות כיצד שלילת החופש והחיים בבית הסוהר, המכוונים בשלמותם לקונפורמיות, ציות וקבלת מרות וכניעה, יכולים באמת לתרום לשיפור, למשל, התפתחותו של האסיר. ישנו במילה פדגוגיה רמז למטרות מסוימות שהחניך/ה אמור/ה להשיג -- וזה מגביל את האפשרויות של התפתחותם מלכתחילה. אך דחייה כנה של כל צורות המניפולציה ושל הרעיון לקבוע יעדים, אין פירושה שפשוט עוזבים את הילדים לגורלם. כי ילדים זקוקים למידה גדולה של תמיכה רגשית וגופנית מהמבוגר. תמיכה זו חייבת לכלול את המרכיבים הבאים אם ברצוננו שיפתחו את מלוא הפוטנציאל שלהם:

   1. כבוד לילד.
   2. כבוד לזכויותיו.
   3. סובלנות לרגשותיו.
   4. נכונות ללמוד מהתנהגותו:

       (א) אודות טבעו של הילד כיחיד;

       (ב) אודות הילד שבהורים עצמם;

       (ג) אודות טבעם של החיים הרגשיים, אשר ניתן לצפות בהם באופן הרבה יותר ברור אצל הילד

            מאשר אצל המבוגר בגלל שהילד מסוגל לחוות את רגשותיו בעצמה הרבה יותר גדולה

            ובצורה אופטימלית, בהרבה פחות התנכרות מאשר המבוגר."   

[ מתוך, "פדגוגיה ממלאה את צרכי ההורים, לא את צרכי הילדים" מתוך הפרק, "האם קיימת פדגוגיה בלתי-מזיקה?", "לטובתך -- אכזריות סמויה בגידול ילדים ושורשי האלימות", מאת, אליס מילר ]

http://www.nospank.net/fyog11.htm 

"...בחברה מודרנית, דמוקרטית, כשרוצים לפתח דיאלוג - דרושה ההקשבה לרצון ולצורך של הילדים שלנו, של היום, כאן ועכשיו. לשם כך אנחנו צריכים להסכים שהפעוט שלנו – אינו המשך ישיר שלנו, אלא ישות נפרדת מאיתנו, שיש לה צרכים, רגשות ומחשבות משל עצמה. כמו שכתב המשורר הלבנוני גובראן חליל ג'ובראן בדבריו על הילדים, מתוך ספר הנביא:

"ילדכם אינם ילדכם כי פרי געגועי החיים אל עצמם,

באים המה דרככם אך לא מכם,

חיים עמכם אך אינם שיכים לכם.

תנו לילדכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם, כי להם הגיגיהם.

גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם

כי נשמתם מסתופפת בבית המחר - שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.

אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם

אך אל לכם לעשותם כמותכם,

כי החיים פניהם קדימה לא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול."

ג'ובראן חליל ג'ובראן 1883 – 1931 משורר לבנוני נוצרי....."   

[קטע, "ואולי נצמצם את הסמכות ההורית?", מאת, רינה יצחקי.]  

 

 

בחמודרנית, דמוקרטית, כשרוצים לפתח דיאלוג - דרושה ההקשבה לרצון ולצורך של הילדים שלנו, של היום, כאן ועכשיו. לשם כך אנחנו צריכים להסכים שהפעוט שלנו – אינו המשך ישיר שלנו, אלא ישות נפרדת מאיתנו, שיש לה צרכים, רגשות ומחשבות משל עצמה. כמו שכתב המשורר הלבנוני גובראן חליל ג'ובראן בדבריו על הילדים, מתוך ספר הנביא:

"ילדכם אינם ילדכם כי פרי געגועי החיים אל עצמם, 

באים המה דרככם אך לא מכם, 

חיים עמכם אך אינם שיכים לכם. 

תנו לילדכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם, כי להם הגיגיהם. 

גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם 

כי נשמתם מסתופפת בבית המחר - שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם. 

אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם 

אך אל לכם לעשותם כמותכם, 

כי החיים פניהם קדימה לא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול."

ג'ובראן חליל ג'ובראן 1883 – 1931 משורר לבנוני נוצרי

לא עם כל מה שאליס מילר אומרת אני מסכים, אישית אני מעדיף בהרבה את הגישה של יאנוש קורצ'ק, ובהרצאותיי להורים אני מסתמך בעיקר עליו, גם מכיוון שהוא מרבה להתייחס ללבטים ולקשיים שמביאים את ההורים למחשבות השגויות ולהתנהגויות המזיקות, ומדבר מתוך הבנה של אותם לבטים. זה דבר שאני מתקשה למוצאו אצל אליס מילר*, אבל אולי אני טועה, כי סה"כ לא קראתי עדיין מספיק מכּתביה. בכל אופן, מאוד מומלץ לקרוא מה שהיא כותבת.

 

לגבי ג'ובראן - גם אותו מאוד מאוד מומלץ להכיר, לבד מ"הנביא" יש ספר בעברית של סיפורים קצרצרים שלו עם אמירות מאוד מתריסות ובלתי שגרתיות בכל מיני היבטים של החיים. יש לו עוד ספרים מומלצים, אבל אני מכיר אותם  בגרסתם הערבית, אני לא יודע אם תורגמו לעברית.

 

ו"אולי נצמצם את הסמכות ההורית" - מאמר שמאוד כדאי לקרוא, במיוחד בימים האלה, כשמדברים כל כך הרבה על "סמכות הורית" כאילו זו איזו מנטרה וכאילו זה הפתרון לכל  הבעיות.

 

"....I am convinced of the harmful effects of training for the following reason: all advice that pertains to raising children betrays more or less clearly the numerous, variously clothed needs of the adult . Fulfillment of these needs not only discourages the child's development but actually prevents it. This also hold true when the adult is honestly convinced of acting in the child's best interests. 

Among the adult's true motives we find: 

1. The unconscious need to pass on to others the humiliation one has undergone oneself 

2. The need to find an outlet for repressed affect 

3. The need to possess and have at one's disposal a vital object to manipulate 

4. Self-defense: i.e., the need to idealize one's childhood and one's parents by dogmatically applying the parents' pedagogical principles to one's own children 

5. Fear of freedom 

6. Fear of the reappearance of what one has repressed, which one reencounters in one's child and must try to stamp out, having killed it in oneself earlier 

7. Revenge for the pain one has suffered 

Since at least one of the points enumerated here is present in everyone's upbringing, the child-rearing process is at best suitable for making "good" pedagogues out of its objects. However, it will never be able to help its charges to remain vital. When children are trained, they learn how to train others in turn. Children who are lectured to, learn how to lecture; if they are admonished, they learn how to admonish; if scolded, they learn how to scold; if ridiculed, they learn how to ridicule; if humiliated, they learn how to humiliate; if their psyche is killed, they will learn how to kill--the only question is who will be killed: oneself, others, or both..." 

[Excerpt, Pedagogy Fills the Needs of Parents, Not of Children, Is There a Harmless Pedagogy?, "Poisonous Pedagogy", HOW CHILD-REARING CRUSHES SPONTANEOUS FEELINGS: GLIMPSES OF A REVERED TRADITION, For Your Own Good - Hidden Cruelty in Child-Rearing and the Roots of Violence, Alice Miller, 1980.] 

"....Probably the majority of us belong to the category of "decent people who were once beaten," since such treatment of children was a matter of course in past generations. Be that as it may, to some degree we can all be numbered among the survivors of "poisonous pedagogy." Yet it would be just as false to deduce from this fact of survival that our upbringing caused us no harm as it would be to maintain that a limited nuclear war would be harmless because a part of humanity would still be alive when it was over. Quite apart from the culpably frivolous attitude toward the victims this view betrays, it also fails to take into account the question of what aftereffects the survivors of a nuclear conflict would have to face. The situation is analogous to "poisonous pedagogy," for even if we, as survivors of severe childhood humiliations we all too readily make light of, don't kill ourselves or others, are not drug addicts or criminals, and are fortunate enough not to pass on the absurdities of our own childhood to our children so that they become psychotic, we can still function as dangerous carriers of infections. We will continue to infect the next generation with the virus of "poisonous pedagogy" as long as we claim that this kind of upbringing is harmless. It is here that we experience the harmful aftereffects of our survival, because we can protect ourselves from a poison only if it is clearly labeled as such, not if it is mixed, as it were, with ice cream advertised as being "For Your Own Good." Our children will find themselves helpless when confronted with such labeling. When people who have been beaten or spanked as children attempt to play down the consequences by setting themselves up as examples, even claiming it was good for them, they are inevitably contributing to the continuation of cruelty in the world by this refusal to take their childhood tragedies seriously. Taking over this attitude, their children, pupils, and students will in turn beat their own children, citing their parents, teachers, and professors as authorities. Don't the consequences of having been a battered child find their most tragic expression in this type of thinking?....." 

[Excerpt, Preface to the American Edition, For Your Own Good - Hidden Cruelty in Child-Rearing and the Roots of Violence, Alice Miller, 1980.] 

* הנך מוזמן להעשיר אותנו ולהביא כאן מהגישה ומדבריו של יאנוש קורצ'אק בנדון. 

צטט: זכויות הפרט 2011-11-26 12:55:01

צטט: liordagan 2011-11-17 11:09:59

צטט: זכויות הפרט 2011-11-13 14:04:07

שתי התופעות נובעות מאותו המקור ליאור: סמכותנות ופטרנליזם של המבוגרים כלפי הילדים והנוער. 

"אין אנו זקוקים שיאמר לנו באם להיות קפדנים ומחמירים או מתירנים עם ילדינו. מה שכן נחוץ לנו הוא לרכוש כבוד לצורכיהם, רגשותיהם, וייחודיותם, באותה מידה כמו לשלנו עצמנו." 

[ מתוך, "ההקדמה למהדורה האמריקאית", נובמבר 1982, "לטובתך -- אכזריות סמויה בגידול ילדים ושורשי האלימות", מאת, אליס מילר ]  

http://www.nospank.net/fyog2.htm 


"בניגוד לאמונות המקובלות בדרך כלל ולאימתם של הפדגוגים, אינני יכולה ליחס משמעות חיובית כלשהי למילה פדגוגיה. אני רואה אותה כהגנה עצמית מצידם של המבוגרים, כמניפולציה הנגזרת מהעדר חופש ומחוסר הביטחון שלהם, אשר ללא ספק אני יכולה להבין אם כי אינני יכולה להתעלם מהסכנות הטמונות בה. אני יכולה גם להבין מדוע עבריינים נשלחים לכלא, אולם אינני יכולה לראות כיצד שלילת החופש והחיים בבית הסוהר, המכוונים בשלמותם לקונפורמיות, ציות וקבלת מרות וכניעה, יכולים באמת לתרום לשיפור, למשל, התפתחותו של האסיר. ישנו במילה פדגוגיה רמז למטרות מסוימות שהחניך/ה אמור/ה להשיג -- וזה מגביל את האפשרויות של התפתחותם מלכתחילה. אך דחייה כנה של כל צורות המניפולציה ושל הרעיון לקבוע יעדים, אין פירושה שפשוט עוזבים את הילדים לגורלם. כי ילדים זקוקים למידה גדולה של תמיכה רגשית וגופנית מהמבוגר. תמיכה זו חייבת לכלול את המרכיבים הבאים אם ברצוננו שיפתחו את מלוא הפוטנציאל שלהם:

   1. כבוד לילד.
   2. כבוד לזכויותיו.
   3. סובלנות לרגשותיו.
   4. נכונות ללמוד מהתנהגותו:

       (א) אודות טבעו של הילד כיחיד;

       (ב) אודות הילד שבהורים עצמם;

       (ג) אודות טבעם של החיים הרגשיים, אשר ניתן לצפות בהם באופן הרבה יותר ברור אצל הילד

            מאשר אצל המבוגר בגלל שהילד מסוגל לחוות את רגשותיו בעצמה הרבה יותר גדולה

            ובצורה אופטימלית, בהרבה פחות התנכרות מאשר המבוגר."   

[ מתוך, "פדגוגיה ממלאה את צרכי ההורים, לא את צרכי הילדים" מתוך הפרק, "האם קיימת פדגוגיה בלתי-מזיקה?", "לטובתך -- אכזריות סמויה בגידול ילדים ושורשי האלימות", מאת, אליס מילר ]

http://www.nospank.net/fyog11.htm 

"...בחברה מודרנית, דמוקרטית, כשרוצים לפתח דיאלוג - דרושה ההקשבה לרצון ולצורך של הילדים שלנו, של היום, כאן ועכשיו. לשם כך אנחנו צריכים להסכים שהפעוט שלנו – אינו המשך ישיר שלנו, אלא ישות נפרדת מאיתנו, שיש לה צרכים, רגשות ומחשבות משל עצמה. כמו שכתב המשורר הלבנוני גובראן חליל ג'ובראן בדבריו על הילדים, מתוך ספר הנביא:

"ילדכם אינם ילדכם כי פרי געגועי החיים אל עצמם,

באים המה דרככם אך לא מכם,

חיים עמכם אך אינם שיכים לכם.

תנו לילדכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם, כי להם הגיגיהם.

גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם

כי נשמתם מסתופפת בבית המחר - שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.

אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם

אך אל לכם לעשותם כמותכם,

כי החיים פניהם קדימה לא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול."

ג'ובראן חליל ג'ובראן 1883 – 1931 משורר לבנוני נוצרי....."   

[קטע, "ואולי נצמצם את הסמכות ההורית?", מאת, רינה יצחקי.]  

 

 

בחמודרנית, דמוקרטית, כשרוצים לפתח דיאלוג - דרושה ההקשבה לרצון ולצורך של הילדים שלנו, של היום, כאן ועכשיו. לשם כך אנחנו צריכים להסכים שהפעוט שלנו – אינו המשך ישיר שלנו, אלא ישות נפרדת מאיתנו, שיש לה צרכים, רגשות ומחשבות משל עצמה. כמו שכתב המשורר הלבנוני גובראן חליל ג'ובראן בדבריו על הילדים, מתוך ספר הנביא:

"ילדכם אינם ילדכם כי פרי געגועי החיים אל עצמם, 

באים המה דרככם אך לא מכם, 

חיים עמכם אך אינם שיכים לכם. 

תנו לילדכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם, כי להם הגיגיהם. 

גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם 

כי נשמתם מסתופפת בבית המחר - שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם. 

אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם 

אך אל לכם לעשותם כמותכם, 

כי החיים פניהם קדימה לא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול."

ג'ובראן חליל ג'ובראן 1883 – 1931 משורר לבנוני נוצרי

לא עם כל מה שאליס מילר אומרת אני מסכים, אישית אני מעדיף בהרבה את הגישה של יאנוש קורצ'ק, ובהרצאותיי להורים אני מסתמך בעיקר עליו, גם מכיוון שהוא מרבה להתייחס ללבטים ולקשיים שמביאים את ההורים למחשבות השגויות ולהתנהגויות המזיקות, ומדבר מתוך הבנה של אותם לבטים. זה דבר שאני מתקשה למוצאו אצל אליס מילר*, אבל אולי אני טועה, כי סה"כ לא קראתי עדיין מספיק מכּתביה. בכל אופן, מאוד מומלץ לקרוא מה שהיא כותבת.

 

לגבי ג'ובראן - גם אותו מאוד מאוד מומלץ להכיר, לבד מ"הנביא" יש ספר בעברית של סיפורים קצרצרים שלו עם אמירות מאוד מתריסות ובלתי שגרתיות בכל מיני היבטים של החיים. יש לו עוד ספרים מומלצים, אבל אני מכיר אותם  בגרסתם הערבית, אני לא יודע אם תורגמו לעברית.

 

ו"אולי נצמצם את הסמכות ההורית" - מאמר שמאוד כדאי לקרוא, במיוחד בימים האלה, כשמדברים כל כך הרבה על "סמכות הורית" כאילו זו איזו מנטרה וכאילו זה הפתרון לכל  הבעיות.

 

 

"....I am convinced of the harmful effects of training for the following reason: all advice that pertains to raising children betrays more or less clearly the numerous, variously clothed needs of the adult . Fulfillment of these needs not only discourages the child's development but actually prevents it. This also hold true when the adult is honestly convinced of acting in the child's best interests. 

Among the adult's true motives we find: 

 

[Excerpt, Preface to the American Edition, For Your Own Good - Hidden Cruelty in Child-Rearing and the Roots of Violence, Alice Miller, 1980.] 

 

* הנך מוזמן להעשיר אותנו ולהביא כאן מהגישה ומדבריו של יאנוש קורצ'אק בנדון. 

 

 בקטע שהבאת (לא ציטטתי את כולו) אני עדיין לא מוצא את מה שאני מחפש, וכעיקרון הנימה שלה מאוד מתנשאת בעיניי, אבל הדברים עצמם מאוד חשובים, ואני בד"כ מפיץ אותם בקרב הורים. לגבי יאנוש קורצ'ק - אכתוב על כך ברשומה נפרדת. בדומה לאליס מילר, גם לפי גישתו אפשר להגיע למצב שבו כל העניין הזה של "סמכות הורית" ייראה מיותר לחלוטין.