התמונה הקסומה והציטוט מהשיר היפה הזה של עוזי מאירי עשו לי חשק לנפוש בכינרת.
אני מתגעגע לימים שהיו שם המון חופים שאפשר היה להגיע רק עם אוהל ולהתמכר לשלווה.
הוריי היו לוקחים אותנו תמיד לחוף "כרי דשא" והיינו משתקעים שם איזה ארבעה לילות.
אני זוכר את עצמי כילד,כנער יושב לבד על הסלעים בשעות בין הערביים...מתמכר לרחש הגלים הקטנים שהיו נוצרים רק בשעות האלה ומרגיש מרגוע אמיתי של הנפש.
זה היה ממכר...
גם סיפור אהבה...כמעט...היה לי שם.
יצאנו אחי ואני עם המזרון ושתי בנות שלא הכרנו ביקשו שניקח אותם איתנו.
בשלב כלשהו אח שלי ואחת הבנות פרשו לחוף ואני נשארתי "איתה" עוד איזה שעה על המזרון ודיברנו כמעט על כל דבר שבעולם. רק אנחנו שנינו,על מזרון,באמצע הכינרת,סביב רק מים והמון תכול שמיים...
זה נגמר שם אבל משהו מאז (עברו כבר יותר מעשרים שנה) נשאר אצלי בלב עד היום.
אולי אמצא את הזמן ואעשה גיחה לכינרת בסוכות.
הצרה היא שהחופים התמלאו בתי מלון עם המוני עמך ישראל וההמוניות הרסה את הפסטורליה.
נותרו רק הגעגועים לימים שאולי לא יחזרו.
הוספת תגובה על "שנה טובה ומתוקה "
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה