תגובה לתגובה לראיון עם פרופ' האנושק

 

"השפעתן של ההוצאות הדיפרנציאליות על תפקודו של בית הספר" 

מחקר מקיף מראה שיותר כסף מבלי לערוך רפורמה מבנית לא יביא תועלת לבתי הספר שלנו.

שנים אני מנסה לשכנע הדיוטות ומחנכים שיותר כסף איננו הפתרון לבעיות העקשניות הרבות מהן סובלים בתי הספר שלנו. תוך פניה לידע של התיאוריה והפרקטיקה החינוכית שלי, וניסיוני המקצועי במשך מעל שלשים וחמש שנים, השתמשתי בכל טיעון שאותו יכולתי לגייס כדי להצביע על כך שהמחלות של בתי ספרינו משקפות בעיות עמוקות יותר בבסיסם שאין להן ולא כלום עם תקציבים, או עם העדר התמיכה בחינוך מצידו של הקהל. לפני עשרים ושתיים שנים, התפרסם מחקר מדעי חשוב, שהוא עדיין תקף, ושאיננו מותיר כל ספק בכך.

המחקר נושא את השם "השפעתן של ההוצאות הדיפרנציאליות על תפקודו של בית הספר", והתפרסם בהוצאת חודש מאי 1989 של כתב העת "אדוקיישונל ריסרצ'ר" (Educational Researcher). מחברו הוא אריק א. האנושק (Eric A. Hanushek) פרופסור מכובד לכלכלה באוניברסיטת רוצ´סטר (University of Rochester), שלמד את ההיבטים הכספיים של החינוך במשך מעל עשרים שנה. הנייר הוא המחקר המקיף הראשון והיחיד למעשה מבין כל המחקרים אשר נעשו על ידי חוקרים במשך בערך 25 השנים האחרונות, אשר יכלו לשפוך אור בשאלה החשובה: אילו גורמים הם בעלי חשיבות בהשפעתם על תפקודם / ביצועיהם של התלמידים בבתי הספר ? האנושק, לאחר שעשה את מה שהוא קורא "חיפוש ממצה יחסית" מצא 187 מחקרים שהתפרסמו, ואת כולם הוא העמיד לניתוח קפדני. חשיבותה של עבודתו היא פשוט זאת: מאד אפשרי שבכל אחת ואחת מהעבודות שנעשתה על ידי חוקר חינוך איזשהו יש פגמים המטילים ספק בתוצאותיו, אולם הרבה פחות יתכן שהתוצאות של כמעט מאתיים מחקרים תהינה כולן פגומות באותה מידה. לפיכך, מסקנותיו של האנושק נשענות על בסיס מדעי הרבה יותר מוצק מזה שיכול היה לתבוע מחקר יחיד כלשהו. והעובדה המדהימה היא שהאנושק הצליח להסיק מהניתוח שלו מסקנות ברורות ומוצקות אחדות, מסקנות אשר אינן מותירות מקום לספק או לחשד שמדובר בסתם קשקוש.

יתכן שהדבר הטוב ביותר שיש לעשותו הוא לאפשר למילותיו של האנושק לדבר בעד עצמן. להלן, אם כן, ערכת מסקנותיו הראשונה: "התוצאות הן עקביות להחריד בכך שהן אינן מוצאות עדות מוצקה לכך שליחס מורה תלמיד (במילים אחרות, גודל הכיתות), הכשרתו של המורה, או ניסיונו של המורה, יש את התוצאות החיוביות המצופות על ההישגים של התלמיד. בהתאם לעדות הקיימת, איננו יכולים לסמוך על כך שגיוסם של מורים בעלי הכשרה טובה יותר או המלמדים בכיתות קטנות יותר ישפר את התפקוד / הביצוע של התלמידים".

ערכת מסקנותיו השנייה היא זאת: "הניהול והשירותים והמתקנים גם הם אינם מראים קשר שיטתי עם התפקוד / הביצוע . . . העדות הזמינה שוב איננה מצליחה לתמוך בתבונה המקובלת". 

לבסוף, ערכת מסקנותיו השלישית שנשלפו מכל המחקרים המדעיים אשר נעשו במשך שני העשורים האחרונים: "מדידות של משכורות של מורים והוצאות לתלמיד אינן מספקות אינדיקציה מוחלטת לחשיבותן בקביעת הישגיות".

האנושק אז ממשיך ומצביע על כך ש"קיימת עקביות מסוימת" בכל הממצאים והיא: ש"לא קיים קשר חזק או שיטתי בין הוצאות בית הספר והתפקוד/הביצוע של התלמידים" (ההדגשה היא של האנושק) . "אכן", הוא ממשיך, "מחקר מפורט המשתרע לאורך שני עשורים והבוחן את התפקוד / הביצוע במסגרות חינוכיות שונות רבות מספק עדות חזקה ועקבית לכך שלהוצאות אין קשר שיטתי להישגים של התלמיד". למעשה, מחקרים רבים הכלולים בניתוחו מראים קשר שלילי -- מיקרים בהם יותר כסף מוביל לתפקוד / לביצוע ירוד יותר.

עיון בממצאים אלה מוביל את האנושק להצהרה החשובה הבאה: "שתי מסקנות אודות המדיניות נובעות מיד מהממצאים . . . הראשונה, היות ובתוך המבנה המוסדי הנוכחי הוצאות אינן קשורות קשר שיטתי לתפקוד / לביצוע, אין לקבוע מדיניות בעיקר על בסיס הוצאות. השנייה, היות ו. . . גודל הכיתות, הכשרתם של המורים, וניסיונם של המורים . . . אינם קשורים קשר שיטתי לתפקוד / לביצוע במסגרת המבנה המוסדי הנוכחי, המדיניות איננה צריכה להיות מוכתבת פשוט על בסיס הגורמים האלה".

חושבני שתבחינו בכך שאנחנו עוסקים בנושאים חיוניים לקהילה, נושאים שלא ניתן עוד לטאטא אותם מתחת לשטיח. לא ניתן פשוט לבטל את אלה המעטים מאיתנו שקולנו קורא במדבר כהוזים קיצוניים. עבודתו של האנושק מבוססת בשלמותה על מחקרים מדעיים נכבדים, שנעשו לאורך תקופה ארוכה, על ידי מספר גדול של מלומדים, והחוקרים טווח רחב של סביבות חינוכיות. כל מי שמתעלם מתוצאות הסקר שלו טומן את ראשו בחול, בתקווה שהעדות הברורה תעלם כדי שהוא יוכל להמשיך ולהחזיק בדעותיו הקדומות, בעלות גבוהה עבורך ועבורי, משלמי המיסים התמימים מהם סוחטים כספים.

אינני יכול לחשוב על דרך טובה יותר לסיים מלצטט את מסקנותיו של האנושק, לדעת: "ויכוחים על רפורמה בבית הספר המתחילים עם ההנחה שאילוצים בנוגע להוצאות הם המכשול הרציני ביותר לתפקוד / לביצוע של התלמיד הולכים, במקרה הטוב, בכיוון הלא נכון. הגדלת ההוצאות, אם נעשית במסגרת המבנה המוסדי הנוכחי, יתכן מאד שתתבזבז בכיתות יותר קטנות או בהעלאת המשכורות ללא הבחנה למורים . . . מחקר זה מעלה מספר שאלות גלויות לעין עליהן, מביך להודות, אין לנו תשובות. מה גורם לבזבוז לכאורה של המשאבים ? מדוע יש כל כך מעט לחץ לתפעולם היעיל של בתי ספרינו ? אילו תמריצים יסייעו לבתי הספר לשפר את יעילותם ? האם ניתן לשנות את המבנה המוסדי על מנת לאפשר תפקוד/ביצוע משופרים ? מתן תשובה לשאלות אלו יהיה המפתח בשיפורה לטווח ארוך של מערכת החינוך שלנו, אם בכלל. 

 

 

מדוע עלינו לסגור את המכללות להכשרת מורים

 

סטנדרטיזציה (1) היא האשם העיקרי לעלויות הבלתי ניתנות לשליטה של החינוך. 

 

הסיבה העיקרית שביסודו של הגידול המתמיד של תקציבי בית הספר היא הסטנדרטיזציה.

 

זאת גם הסיבה מדוע רמת החינוך אשר מספקים בתי הספר השתפרה כל כך מעט, אם בכלל, למרות סכומי כסף עתק אשר הוזרמו אליהם במשך שלושים השנים האחרונות.

 

הסבר ממצה של עלות הסטנדרטיזציה היה ממלא ספר שלם, אולם הייתי רוצה לנסות, בכמה מילים, להביא בפניך מספר גורמי מפתח המעורבים בדבר. הקרבנות המקצועיים העיקריים של תהליך ה"יישור" הם המורים (2). כעת, אם הנך חושב על הנושא, המורה הוא באופן בסיסי  אדם בעל ידע -- מומחה במשהו -- אשר מתחלק בידע זה  עם  תלמידים, או עם מתלמדים. התנאי העיקרי להסמכה כמורה נהוג היה, וממשיך להיות באופן כללי בעולם, מומחיות בנושא אשר הם מלמדים. אי לכך, בנוגע לנושאים אקדמיים, הנך מצפה שמתמטיקאים מאומנים ילמדו מתמטיקה, שהיסטוריונים מאומנים ילמדו היסטוריה, שסופרים מאומנים או מבקרים ילמדו לשון, וכד'. ואכן, כך נהוג היה להיות בבתי הספר, וזה עדיין כך בבתי הספר  הפרטיים. אולם אם הנך מאפשר למומחים ללמד, הנך חייב לתת להם חופש ללמד כיצד שהם רואים לנכון, רק במסגרת ההנחיות הרחבות  ביותר. מומחים אינטליגנטיים מפתחים בעצמם את שיטות הפעולה וההוראה שלהם, ויש לתת להם מידה של חופש ושל גיוון לעבוד בהתאם למיטב שיפוטם.

 

ההליכה לקראת הומוגניזציה (3) של כל בתי הספר הממלכתיים במדינה הובילה לפני דורות אחדים להחלפתה של המומחיות בתחום מסוים בהכשרה ב"הוראה", כאילו ש"הוראה" הייתה מדע מופשט איזשהו, עצמאי מהתכנים. התוצאה היא שלרוב הגדול של המורים בבתי הספר הממלכתיים היום, אין ידע מתקדם או תארים בתחום התמחותם, אלא להפך, הם בעלי תארים בהכשרת-מורים; למעשה, אם היה לך תואר שלישי (Ph.D.) בפיזיקה מהטכניון או מכל מכון טכנולוגי בעל שם אחר לא הייתה לך הכשרה ללמד פיזיקה בבית הספר התיכון, כמעט בשום בית ספר תיכון של החינוך הממלכתי בזכות תואר זה, ואפילו אם היה לך תואר פרופסור מבית הספר ללימודי מוסמכים באוניברסיטה !

 

מצב עניינים עגום זה הביא לשלש השפעות עצומות על תקציבי בתי הספר. ראשית כל, זה הוביל להנהגת משכורות  למורים בבתי הספר הממלכתיים שהן גבוהות במידה ניכרת לאלה אשר נהוגות בבתי הספר הפרטיים, אפילו בבתי ספר בעלי מוניטין גדול ביותר. הסיבה היא פשוטה. אם הנך מומחה בתחום שלך, אוהב את המקצוע שלך, ומפיק סיפוק רב מהעיסוק בו והוראתו, הסיפוק אשר הנך מפיק הוא חלק מהגמול תמורת עבודתך. (דבר זה הוא עקרון ידוע היטב ביסודה של תיאורית הפיצוי בכלכלה). מאידך, אם מסתכלים על ההוראה כמקצוע (כקריירה - career / כפרופסיה - profession) בפני עצמו, בו יש לנו מעט שליטה על נושא המקצוע, וכתוצאה מכך יש לנו קשיים הרבה יותר גדולים ביצירת קשר עם התלמידים, התמורה אשר ניתן לקבל עבור שרות זה תהיה באופן טבעי גבוהה יותר, אף על פי שהתוצר שהנך מוסר יכול שיהיה באיכות נמוכה יותר!! בטוחני שכל קורא יכול להביא דוגמאות מעקרון זה מתוך ניסיון חייו או חייה.

 

המחיר הכבד השני אשר משלמים כתוצאה מהפיכתה של ה"הוראה" למקצוענית (לקריירה - career /לפרופסיה - profession בניגוד למומחיות - expertise) הוא בגודל הכיתות, דבר אשר מהווה גורם רציני בקביעת תקציבי בתי הספר. כל מיני דברי הבל נשמעים בוויכוחים על גודל הכיתות והיחס מורה-תלמיד, למרות הראיות המכניעות המראות, בהנחה שכל יתר הדברים הם שווי ערך, שלגודל הכיתה אין למעשה קשר כלשהו ללמידה על ידי התלמידים. אולם ישנה סיבה פשוטה להתעקשותם של המחנכים שכיתות קטנות הן דבר "חיוני"  למה שהם מכנים "איכות החינוך": המורה אשר איננו מומחה במקצוע איזשהו, אכן איננו יכול להשתלט על מספר רב של תלמידים שרוצים ללמוד מה שהוא או היא מלמדים בצורה גרועה בדרך כלל. בסביבה בה ילדים רוכשים כבוד לידע ולעומק של מוריהם, הופך לבלתי חשוב אם יש שנים-עשר, או עשרים, או שלושים תלמידים לכל מורה. דוגמאות לכך קיימות למכביר מחוץ לכותלי בתי הספר, בייחוד כאשר מדובר בנושאים אקדמיים. אכן, צעירים מכל הגילים ימלאו אולם עד אפס מקום כדי לשמוע הצגות של מומחים על נושאים אשר מעניינים אותם, ויזכרו במשך שנים את מה שהם שמעו, בפרטי פרטים !

 

המחיר הכבד השלישי אשר משלמים כתוצאה מהסטנדרטיזציה הוא התפוצצות בגידולה של הביורוקרטיה בחינוך אשר "רוכבת" על מורי בתי הספר משורת החזית. כאשר למורים ניתן כר נרחב של חופש  פעולה ובחירה ואחריות בהצגת הנושאים שלהם, אפשר לסמוך עליהם שיעשו את עבודתם היטב. זה ועוד, אפשר לסמוך עליהם שימשיכו לשפר את הידע שלהם ואת מיומנויותיהם בתחומם, היות והם מעוניינים עמוקות בחומר בו הם עוסקים. בניגוד לזה, כאשר ההוראה הסטנדרטית הופכת למקצוע הבסיסי, נחוץ לנו צבא שלם של מנהלים כדי לתאם, לבצע פיקוח צולב, ולשמור על עדכון בהתפתחויות האחרונות ב"סטנדרטים" (איזה שימוש לעגני של מילה אשר פעם משמעותה הייתה איכות גבוהה והיום משמעותה פשוט "אחידות"!). על כל אזרח, כמובן על כל חבר בועדת בית הספר, ללמוד את המבנה הארגוני של בתי הספר הממלכתיים שלנו קפידה מיוחדת, ולעצור ולשאול מדוע יש הרבה יותר מנהלים וצוות תמיכה (בעלי שכר גבוה) במערכת ממה שהיו לפני שלשים או ארבעים שנה, כאשר  בתי הספר שלנו, ככלות הכול, לא עשו עבודה כל כך גרועה בללמד את כולם מה שהיה עליהם לדעת כדי להסתדר בעולם המודרני.

 

סטנדרטיזציה בבתי הספר היא דבר מתועב. היא הולכת לכיוון הפוך לגמרי מהאתיקה אשר ביסודה של הדמוקרטיה, אשר מדגישה את גיוון הפרט. היא לגמרי לא נחוצה בעידן לאחר-התעשייה אשר בו אנחנו חיים. כל המדינות הקומוניסטיות נוטשות אותה במהומה לאחר שטעמו אותה באופן מלא במשך עשרות שנים. בארצות אלו בהן אחידות ברוחבה של כל הקהילה נחשבת כסגולה, כגון יפאן, מנהיגים רבים מטילים ספק בתקפותה בעולם של היום, ורבים מאנשי העסקים לוקחים את כספם למקום אחר -- למשל, לארצות הברית ! -- לשם השקעתו. סטנדרטיזציה בבתי הספר עולה לנו ביוקר במשכורות יותר גבוהות למורים, בכיתות יותר קטנות, ובביורוקרטיה הרבה יותר גדולה מאשר הייתה נחוצה במידה והיינו נוטשים אותה. 

 

-------------------------------------------------------------------------------

(1) סטנדרטיזציה של העיסוק של התלמידים ושל המורים.

     סטנדרטיזציה.- צמצום מספר הסוגים השונים של תוצרת מסוימת והעמדתו על דוגמה

     טיפוסית אחת או דוגמאות טיפוסיות אחדות.

     (מלון לועזי-עברי, דן פינס. הוצאת עמיחי, תל-אביב.  1964)

(2) הקרבנות הלא מקצועיים הם הילדים, והמפסידה הגדולה היא מדינת ישראל!!

(3) הומוגניזציה של בית-הספר / כיתה הומוגנית.- כיתה שתלמידיה שווים זה לזה

     בהתפתחותם, בכישרונותיהם, ובידיעותיהם.

הומוגניזציה וסטנדרטיזציה המביאות לדהומניזציה של בית-הספר.

 

כשכמות הילדים והוצאות הביטחון פה יהיו כמו בפינלנד אז נוכל לבנות מערכת חינוך כמו בפינלנד. בינתיים הדרך היחידה שלנו לשפר את המצב בפיז"ה זה למידה ממדינות כמו יפן, סינגפור, טיוואן ודרום קוריאה.