מי שכותב וודאי מזדהה עם התחושה שעוטפת אותי עכשיו. אותה תחושה של בלבול בבטן ובראש, רואה טלוויזיה אבל לא באמת צופה, ויודע שהדבר היחיד שיכול להרגיע אותי זו לא שיחה מעודדת או מילה חמה, אלה פשוט להקיא הכול אל הכתב.
היא הפתיעה אותי. ההרגשה.. הרגשה של זיכרון רחוק, כמעט גנוז, שהשתלטה לי על החלק התחתון של הבטן. הרגשה שכל העולם סובב סביב האיום הגרעיני שנקרא "פרידה".
אנחנו לא באמת יחד, אבל לא באמת לחוד. אנחנו שוכבים, אוהבים, מנשקים ומדברים. יש את זה שם, את החיבור. כמות נשיקות בלתי ניתנת למספור, הסנפות של הכרית כשהיא לא לצידי ואפילו געגועים מארץ רחוקה כבר הצליחו לתפוס אותי בסיבוב הנוכחי.
הגעתי בתור "הממתק", צעצוע מבדר ומענג לנשים בוגרות ממני. לא בקטע של ג'יגולו אלא מתוך אהבה כנה למין הנשי. אהבה לנשים, לא ילדות.
אז ככה הן מכירות אותי, "השותף הצעיר של...", הרווק בן ה-42 שלא מחפש להתחתן, הילד החתיך שלרוב שותק אבל כשהוא מדבר אז כדאי להקשיב. זה שיודע להחמיא ותמיד חם ומזמין. זה אני.
אותה הכרתי לגמרי במקרה, לפני מספר שנים. שלום של נימוס ומשם חלפו להן שנתיים. הסיבוב השני היה כשביקשה שנעזור לה לחלק מנות לחג הפסח. פה כבר התחילה האהבה. אבל לא כזאת של זוג, אלא מהסוג של ההערכה והתפעלות מבן אדם מיוחד. תמיד ידענו להחמיא לה עם מילה טובה בחג או כשיוצאת שיחה אחת לאף פעם מספרים לה כמה אנחנו (שותפי ואני) מאוהבים בה.
ופתאום, משיחה בחלונית הצ'אט, למעבר מהיר לפרטי, אנחנו מוצאים את עצמנו יוצאים לפגישה. לי זה נראה מוזר.. "למה שהיא תצא איתי?" היא מהממת וחכמה, היא נראית בחורה לקשר רציני ובעיקר היא גדולה ממני, היא בת 32. מערב שהתחיל במבוכה יחסית מצידי ונגמר במיטה מלאה בתשוקה ואהבה זה התגלגל... "אני רק ממתק" אני מזכיר לעצמי, ונוח לי עם העובדה שיש לצידי אישה בלילות שישי. את האמת שלא חיפשתי יותר מזה. זה נדמה כפתרון מושלם.
יש עוד חודשיים באמצע עד למקום שממנו אני כותב היום, חודשיים של מפגשים פעמיים בשבוע, מיליון נשיקות שהבטחתי ותמיד נתתי יותר, סקס של שעות שגם לאחריו אנחנו רוצים עוד והשיא הוא, היא היחידה שגרמה לי לרצות שתישאר.
איך זה? איך זה שאחרי הטיסה של אתמול, ועוד לילה מדהים במיטה, הייתי חייב לזרוק הערה? המנגנון הזה שעדיין פועל כמו על טייס אוטומטי שמה חס וחלילה אני "אתאהב" השם ישמור בבחורה.
אז זרקתי יציאה מפגרת על החסך במין שחוויתי בלונדון ועוד הרשתי לעצמי להלין על כך. היא מתעצבנת אבל אני במין סחרור של רגע נשאב לתוך זה. נרדמנו, חשבתי שזה חלף... תמיד אני זורק את השטויות שלי אבל לרוב היא לא עושה מזה עניין. כשקמנו אפילו אמרה שכל הלילה רק לחשתי לה מילים של אהבה לאוזן עד שלבסוף נרדמה. והנה היא הולכת, אבל משהו בבטן לא מכיר את הפרידה הזאת, תמרור צהוב כאילו קופץ להזהיר מפני האדום שעתיד להגיע ולא עוד הרבה זמן. מנסה להמשיך בשלי אבל מחויב מתוקף מצפוני (והאינטליגנציה הרגשית הגבוהה, שספק תרמה ספק הרסה במקרה הזה) לבצע בדיקות תקינות לתחושה המוזרה.
מי שניחן בה, באינטליגנציה הרגשית גבוהה, יודע שלפעמים מספיקה אות. או אתם יודעים מה, אפילו לא אות, פסיק שלא במקום כדי לדעת שמשהו כאן לא קשורה. אז בצהריים מרים צלצול ולא מקבל מענה בצד השני. זהו, מפה היום הזה יכול להימחק מצידי, תפוקה ללקוחות כבר לא תהיה בו, ריכוז בלימודים בטח שלא והבטן רק תמשיך לתת את אותותיה אל תוך הלילה.
מי שמכיר את הנפש הפועלת יודע שזה בחזקת שבירת לוחות הברית מצידי. המרוקאי הגאה, הבטוח בעצמו וזה שמכיר כל מהלך, משחק או רגש אצל המין השני לעולם לא ייפול שבי אחר סחרור שכזה. אני יאכל את עצמי, אשתגע ולא אעשה זאת, לא ארים את הטלפון שוב. והנה. הרמתי.
שוב היא לא ענתה אך שלחה הודעה של עסוקה, שאלתי אם הכול קשורה אך בתוך תוכי ידעתי שלא. והנה אני, חווה את זה שוב. את אותם בלבולים של אהבה שאני כל כך מנסה להתכחש להם, אותם ספקות והרהורים האם זהו הסוף או שאולי מעבר לחושך הקרוב נמצא לו אור.
אינני יודע. יהיה טוב זה בטוח, בכל מצב.
זהו, פרקתי. נרגעתי. תודה
הוספת תגובה על "איך זה מרגיש"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה